כפית שעשויה משיער סוסים ופיסת פרווה, קנקן תה שעטוף ביריעה כסופה של עור דג: לא קל לנסח את הרגש שמעוררים כלי האוכל שהציגה מעיין פסח בשבוע העיצוב ההולנדי, שהתקיים החודש באיינדהובן. האם זו דחייה או משיכה? האם הם יפים או מכוערים? קשה להסתכל בהם, או שקשה להוריד מהם את העיניים?
המעצבת הצעירה עצמה לא מבינה (או מעמידה פנים שהיא לא מבינה) על מה המהומה. "באמת לא הייתה לי כוונה לזעזע או לחשוף עולם נסתר של תעשיית הבשר", אמרה ל-Xnet השבוע בשיחת סקייפ. "לי ברור שזו המציאות – אנחנו אוכלים בשר וכנראה גם נמשיך לאכול בשר. ההחלטה ליצור את האובייקטים האלה נעשתה תוך כדי תהליך של עבודה. אספתי חומרים שסיקרנו אותי, גם מכיוון שהם נושאים עמם סיפור וגם כי הם פשוט יפים". הסדרה נקראת Tribaling Mass Production ופסח מסבירה שהכלים - דקורטיביים בלבד, כמובן - מתייחסים למקורות הראשוניים, השבטיים, של האוכל שלנו.
מה שהציגה כעתבשבוע העיצוב ההולנדי, שמתקיים באיינדהובן,הוא פרויקט הגמר. היו לו שני שלבים, דו ממדי ותלת ממדי – ספר מרשים, שממנו קרמו עור וגידים הכלים. "כשהתחלתי לחשוב על פרויקט הגמר, ידעתי שאני רוצה לעשות משהו נוסטלגי, אבל חיובי. נוסטלגיה היא נושא רחב מדי, אז החלטתי להתמקד באוכל. הדבר הראשון שעשיתי היה לצאת לשטח ולפגוש אנשים, גם בהולנד וגם בתל אביב. שאלתי אותם מה זו נוסטלגיה בשבילם, מה הדבר הראשון שהם זוכרים, וביקשתי שישתפו אותי בזיכרון ילדות חזק וחיובי לגבי מתכון מסויים. אחרי שאספתי את הסיפורים האישיים נתתי את הפרשנות הויזואלית שלי לסיפורים שלהם. פירקתי אותם ויצרתי בעצם סיפור חדש".
ואחרי העבודה על הספר החלטת שאת רוצה לעצב גם אובייקטים?
"תוך כדי העבודה על הספר, כשטיילתי בין מפעלי אוכל, קצבים, חוות וחנויות, הסתקרנתי. ידעתי שמבחינתי זה זה לא יכול להיגמר במשהו שטוח ודיגיטלי. רציתי לגעת בחומרים. רציתי לעשות אובייקטים שלא יהיו כיסא או מנורה, אלא שיראו את הקשר לאוכל. לכן היה לי חשוב ליצור כלי מטבח ושולחן".
האובייקטים עשויים משאריות של חיות. המפגש איתן שינה את היחס שלך לאוכל? את צמחונית?
"לא. הגעתי למקומות די הזויים, ראיתי את המוות בעיניים, ובכל זאת היה בזה משהו מכבד. כשהייתי שם היו לי בחילות נוראיות, רק רציתי לצאת משם. אבל אחרי זה מאוד נהניתי לעבוד עם החומרים, יש משהו מעניין, שיוצר יחס מיוחד, בעבודה עם חומר כל כך אורגני".
איך האובייקטים מתקשרים לרעיון המקורי שלך של נוסטלגיה? השתמשת בשיטות עבודה עתיקות?
"פעם עשו שימוש בחומרים האלו – בפרוות לחימום, בנאדות מים מעור. העניין שלי לא היה מיחזור אלא קולאז' – שילוב של חומרים עכשוויים, כמו כלי הבית של איקאה, עם החומרים האורגניים של פעם ועם מלאכת היד של פעם, כדי ליצור משהו חדש".
המחלקה שבה למדת בבית הספר באיינדהובן נקראת "אדם ופנאי". יש לזה קשר לרב תחומיות של הפרויקט?
"כשמדברים על פנאי, אנשים מיד חושבים על פאן ובילויים של אחרי העבודה. אבל מה שמייחד את המחלקה הוא שיטת העבודה. יש הרבה מחקר, הרבה איסוף אינפורמציה ועבודה עם אנשים. בסופו של דבר אתה בוחר מה התוצר הסופי שלך, אתה לא מחויב למדיום ספציפי. זה נותן הרבה חופש, אבל גם מבלבל. לא כל אחד יכול ללמוד במחלקה הזו, צריך זהות חזקה, יכולת לקבל החלטות. זה בית ספר מאוד קונספטואלי, ואתה לומד בעצם לספר סיפורים. אולי בגלל זה רוב הבוגרים פותחים סטודיו משלהם. העבודה היא כל כך אישית, שקשה אחר כך לצאת ממנה לעבודה בחברה גדולה לעיצוב מוצר".
איך הקהל הגיב לפרויקט במהלך שבוע העיצוב?
"היה לי מאוד מעניין לראות את התגובות של אנשים. היה בהן משהו מאוד נוגע ואמיתי. הרבה אנשים צחקו, במין גישה של 'וואו, מה זה הדבר הזה?'. הם היו סקרנים, שאלו הרבה שאלות וממש נכנסו לעומק של הפרטים והטקסטורות. בסופו של דבר אנשים לא נשארו אדישים, הפריטים עוררו אותם לדבר על זה, לרצות לגעת בזה, מה שמאוד שימח אותי".
מה התוכניות שלך עכשיו?
"למרות שסיימתי חמש שנים של לימודים, אני מרגישה שהדרך עוד ארוכה. לכן הרעיון הוא למצוא עבודה על גבול העיצוב/אמנות. בהולנד שני העולמות נושקים ויש הרבה שילובים ביניהם. אני מקווה שבארץ תהיה יותר פתיחות וקבלה לנושא, ושלא יהיה צורך אינסופי לקטלג את המקצועות האלה. אני מודעת לכך שאם אחיה בארץ זה ידרוש יותר מאמץ ואנרגיה מאשר פתיחת סטודיו זהה באירופה. אז בינתיים, אני מניחה שהתשובה היא היכן שאמצא עבודה מספקת וחיים מעניינים – שם אהיה".
עוד עבודות גמר מעניינות:
>> איך היינו נראים לו היינו חיים באוגנדה?
>> ואיך נראה הטקסטיל של העתיד?
