מתי עיצוב הוא נושא אזוטרי שמעניין מעצבים בלבד, ומתי הוא מצליח לעורר התפעלות בקרב בני האדם שאינם מעצבים, שלמענם הוא בעצם נעשה? לא בכל יום נקרית ההזדמנות להכיר בנתק בין טעמם של מעצבים, אוצרי עיצוב, מוזיאונים ומגזינים לעיצוב, לבין הדיאלוג עם הקהל הרחב. זה קרה בסוף השבוע האחרון, כשמוזיאון העיצוב בלונדון פירסם את בחירת הקהל בתחרות "עיצוב השנה 2013" - הפעם הראשונה שבה מתבקשים המבקרים בתערוכת התחרות לשלשל לקלפי את הבחירה שלהם, בנוסף לדעתו של צוות השופטים. אוצרים שונים בחרו לתחרות 99 פרויקטים מרחבי העולם בכל תחומי העיצוב - תעשייתי, גרפי, דיגיטלי ועוד - והציגו אותם בחלל המוזיאון.

בעוד שהשופטים הכתירו את אתר הממשלה הבריטית כעיצוב הטוב ביותר של השנה - בחירה תמוהה ומקומית מאוד - המבקרים עצמם העדיפו לתת את הקול שלהם לעיצוב שימושי שיכול לעזור לבני אדם יותר מלוגו וטיפוגרפיה (כבודם במקומו מונח). בחירת הקהל היא הפרויקט הפילנתרופי Child ViSion, ששואף לספק משקפיים זולים לעשרות מיליוני בני נוער במדינות העולם השלישי, שאין סיכוי שיוכלו להתמודד עם קוצר הראייה שלהם בדרך אחרת בגלל חוסר הנגישות לרפואת עיניים טובה. הרעיון מאחורי הפרויקט, שאותו מוביל פרופסור ג'וש סילבר, הוא משקפיים אחידים שכל נער ונערה בגילאי 12-17 עם קוצר ראייה לא קיצוני יכולים לכוונן באופן אישי, כך שיאפשרו להם לראות היטב.

איך זה עובד? הידיות של המשקפיים ממולאות בסיליקון נוזלי (מתוצרת Dow Corning), ובאמצעות סיבוב עדין של ההברגה על הידיות אפשר לשלוט בכמות החומר שמועברת לזגוגיות המשקפיים והופכת אותן לעדשות. בשלב הזה אפשר להסיר את השפופרות, והמשקפיים מוכנים. סילבר כבר הוציא לשוק משקפיים דומים שמיועדים למבוגרים, והפרויקט הזה כאמור מיועד לקוצר ראייה של בני נוער. לפי הנתונים שמדווחים באתר של הפרויקט, הוא עשוי להועיל לעשרות מיליוני נערות ונערים שאינם יכולים לראות טוב. לא רק שאיכות החיים שלהם נפגעת באופן טבעי, אלא שגם היכולת שלהם ללמוד ולהתפתח נפגעת - ולהבדיל, אם יוכלו לראות, הם יוכלו לקרוא, לכתוב ולפרוץ את הגבולות שמוכתבים להם בגלל עוני - ולא בגלל יכולתם האישית להתפתח.

המשקפיים המהפכניים הללו אמורים לצאת לפיילוט בקרוב, במקביל למסע גיוס כספים בעמוד הפייסבוק של הפרויקט. אין כאן היבט של עיצוב מסנוור ומלוטש, כבר אפשר להבין, אלא עיצוב שבא לשרת מטרה חשובה ומשתלב בהמצאה הטכנולוגית כחלק בלתי נפרד. ועדיין, המשקפיים אינם נראים כמו פריט רפואי שצעירים יתביישו להרכיב אותו, אלא כפריט אופנתי שאולי - אם הפרויקט יצליח למתג את עצמו כסיפור הצלחה - יורכב על אפים של בני נוער שרואים 6:6. אגב, לא ברור עדיין אם המשקפיים יכולים לסייע לבעיות של "צילינדר" באותה מידה שהם מסייעים לקוצר ראייה, רוחק ראייה וקושי למקד את הראייה.

במקום השני בחרו המבקרים במוזיאון בפרויקט שעוצב במדפסת תלת-ממדית, ושגם הוא נועד לסייע לאנשים עם מוגבלויות - הפעם ילדים שסובלים ממוגבלות שרירית או שלדית (musculoskeletal disability). במחלקה האורתופדית של בית החולים לילדים Alfred I. duPont בדלאוור, ארצות הברית, פיתחו את WREX - שלד חיצוני (EXOSKELETON) שנועד לבני נוער ששריריהם חלשים, כך שהוא מולבש על הגפיים ומספק להם יכולת להרים חפצים. לאחר שהתברר כי המערכת כבדה מדי לילדים, הוחלט להיעזר בטכנולוגיה של הדפסת תלת-ממד - שמשמעותה החומרית היא פולימר קל יותר - והתוצאה אכן מאפשרת לילדים קטנים ללבוש חליפה מיוחדת שאליה מוצמדים הגפיים המסייעים. לטכנולוגיה הזו יש תועלת נוספת: בגלל עלותה הנמוכה, אפשר להדפיס חליפה חדשה בכל עת שהילד גדל וזקוק למידה שתתאים למידותיו החדשות.

ובמקום השלישי: איך לא חשבו על זה קודם? בקבוקי קטשופ מסרבים למסור את תכולתם עד הסוף, ומעדיפים לשמור את תחתית העיסה האדומה לעצמם. זה בזבזני, זה מעצבן וזה מסתיים לא פעם בניפוץ הבקבוק על השולחן או משטח השיש בניסיון נואש להצליח במקום שבו נכשלו כל כך הרבה אנשים קודם. דייב סמית, מעצב בקבוצת העיצוב "ואראנאסי" במסגרת המכון הטכנולוגי במסצ'וסטס (MIT), היה חדור שליחות להציל את האנושות - והצליח. הבקבוק שהוא פיתח, תחת השם LiquiGlide, עושה את הבלתי ייאמן:

הציפוי הייחודי של פנים הבקבוק, שעליו גאוות המהנדסים והמעצבים ב-MIT, כבר העניק להם פרסים שונים השנה, למשל כאן, כאן וכאן.