מילאנו. יש אנשים שיודעים לעצב ויש אנשים שיודעים למכור. מרסל ואנדרס ההולנדי יודע לעשות את שניהם, והוא לא מתבייש בזה. את ההוכחה העכשווית לכישרון הכפול הוא הדגים לפני שבועיים, בתצוגת תכלית ראוותנית של המותג שלו, Moooi. המעצבים הכשירו חלל גבוה של 1,700 מ"ר כדי להציב בו עשרות פריטים - חלקם הלא מבוטל צעקניים, ברוח המותג – בסצינות שבהן כיכבו בובות חלונות ראווה על רקע צילומי ענק מרהיבים של ארווין אולאף. מהר מאוד פשטה השמועה שאם יש מקום אחד שאסור להחמיץ בשבוע העיצוב השנה, זהו המקום.

''אני מאוד אוהב למכור פנטזיות", הדגיש ואנדרס על גבי הבמה המרכזית בביתן, בערב החגיגי שבו העניק את פרס העיצוב השנתי מטעם Moooi ומגזין Frame. עשרות מעצבים מכל העולם קיוו לזכות בפרס, שמשמעותו 25 אלף יורו וחשיפה בינלאומית שתאפשר גם להם לזכות בהכרה ולהתחיל למכור. אבל אז קרה משהו מפתיע. בניגוד לזוכה אשתקד, ברטיאן פוט ההולנדי, שגוף התאורה שלו "מדרגות לרקיע" מזכיר את הסגנון המוחצן של ואנדרס, השנה התרחקה המטוטלת לקצה השני: לא רק שאי-אפשר למכור את המוצר הזה – אין כאן בכלל מוצר.

דיווחים נוספים משבוע העיצוב במילאנו 2013:

>> מיטב גופי התאורה שנחשפו השנה

>> מחווה למעצבים הגדולים של איטליה

>> סדרת ההישרדות של אדידס וטום דיקסון

כי מה שעשו איתי אהלי, תומא ואי וכריסטיאן פיביג - שלושה חברים בוגרי האקדמיה לעיצוב באיינדהובן – לא נועד למכור כלום. "Impulsive Furnishing Unit" הוא פרויקט מעשי וגם מופשט לחלוטין, שנועד להעביר את הכוח מהמעצבים לצרכנים, ולשתף את הציבור הרחב במעשה היצירה. מה יש כאן? פס ייצור של רהיטים, שאותם מייצרים בו במקום. מכיוון שמעטים האנשים שנחשפים לפס ייצור של מפעל, השלישייה חשבה שהגיע הזמן להביא את חוויית הייצור לאנשים. כך החליטו ואי ואהלי (שצירפו בהמשך את פיביג) להקים את C-Fabriek: חלל נטוש שהפך לתערוכה של פסי ייצור שונים: גרפיקה, אופנה ואוכל. זה היה ביטוי לחשיבה שאפשר להציב במקום אחד את כל החוליות בשרשרת: המפעל שבו מייצרים, הסטודיו שבו מפתחים, המוזיאון שבו מציגים והחנות שבה קונים. המעצבת הגרפית של האירוע הכינה את הפוסטרים בפס ייצור שעבד בתערוכה עצמה, עם דוגמאות שונות של דימויים של מפעל תעשייתי, וכל מבקר הוזמן לצבוע בעצמו את אחת ההצעות ולהכין לו פוסטר אישי שאין לאף אחד אחר.

מישראל לאיינדהובן

איתי אהלי (34) מתגורר באיינדהובן מאז שנסע ללמוד תואר שני בבית הספר המקומי לעיצוב, שהוא אחד המוערכים בעולם. נפגשנו בגלריה רוזאנה אורלנדי במילאנו, למחרת זכייתו בפרס, כשחזר מחגיגת הלילה אל ההתפכחות של הבוקר שאחרי: ניצב בנימוס לצד סדרת העבודות שלו, שנקראת Unpacking (אגרטלים, קערות, מנורה ושולחן שהוא יצק בשלמותם לתוך אריזות מוקצפות, כך שהמוצר מגיע כחלק בלתי נפרד מהאריזה שלו, ורק כשמפרקים אותה אפשר לדעת איך נראה המוצר הנרכש), ומסביר לכל שואל סקרן על תהליך העבודה.

העבודה המשותפת על הפרויקט שזיכה אותם בפרס התחילה בשנה שעברה בחלל נטוש באיינדהובן, שבו הציבו שלושת המעצבים מכונת CNC (ראשי תיבות של Computer Numerical Control - מכונה לעיבוד שבבי ממוחשב) וציוד שיאפשר להכין במקום את המוצרים יש מאין: פס ייצור באורך 8 מטרים, סטוק של קוביות, מעבדה, מכונת רוטציה וחיתוך. "פס ייצור מאחד את כל האלמנטים של המוצר", אומר אהלי. "אנשים באים ורואים איך הדברים הולכים ונעשים, ובסוף יש גם חנות קטנה. זו חוויה של תהליך מלא של מוצר – מחומר גלם ועד הרכישה שלו".

כשיש מכונת CNC שאפשר לקחת לכל מקום, אפשר לספק לכל מקום ייעוד שונה. זה רק עניין של דמיון: ספרייה, גן אירועים, מסעדה – אלה רק שלוש אפשרויות שאפשר להגשים בכל מקום, בכל זמן, עם מי שרוצה לתת יד. "תאר לך שאתה מגיע למסעדה והיא מלאה", מתלהב אהלי. "אין בעיה – אנחנו מייצרים לך שולחן על המקום, ויהיה לך מקום". באותה תערוכה, אגב, הבינו המעצבים שהאירוע יהיה מוצלח יותר אם תהיה בו גם מסעדה, "אז דיברנו עם שני חבר'ה מסעדנים, שהתלהבו, והבאנו מכונת CNC שייצרה את כל הרהיטים למסעדה ולתערוכה עצמה", בזמן אמיתי.

בדצמבר, כשאהלי הציג בפורטוגל את פס הייצור של הכדים שלו, הוא שמח לגלות שאנשים נלהבים להשתתף בעבודה על פס הייצור. בעיני רוחו הוא מדמיין מקום שפועל כל השבוע, כאשר במשך יומיים מתוכו הוא פותח את שעריו כדי שכל אחד יוכל לעבוד על פס הייצור ולהשתתף בעשייה. "זה פותח המון מקום לדמיון ולהשראה", מסביר אהלי. "מרסל ואנדרס אמר, לפני שהוא העניק לנו את הפרס, שהוא אוהב למכור מוצרים. מה שאנחנו מוכרים הוא הסיפור האמיתי של המוצר – איך הוא נוצר. כמו הסרטים שהיו פעם ושהראו בהם איך עושים דברים. הרבה אנשים מתעניינים לדעת איך נוצר מוצר, והם לא יכולים סתם להיכנס למפעל ולראות".

לאבד שליטה על התוצאה

קוד פתוח, שיתוף ציבור וחוכמת ההמון הן מלים פופולאריות בשנים האחרונות, אבל בענף העיצוב לא ממהרים לאמץ אותן, קל וחומר בצמרת המסחרית של הענף. על הרקע הזה, ההחלטה להעניק לפרויקט הזה את הפרס של Moooi ו-Frame מפתיעה במיוחד. "אני רוצה לאבד שליטה על התוצאה", מדגיש אהלי, "אני רוצה שהלקוח יהפוך להיות יצרן".

אז אתה הופך ממעצב למתווך - בין הטכנולוגיה לבין הציבור.

"יש בזה המון כוח. מעצבים תמיד היו באמצע הדרך בין הטכנאים ללקוחות, והם יודעים לתקשר עם שתי הקבוצות האלה. עכשיו התיווך הוא בהנגשת טכנולוגיה להמונים".

אהלי שמע תגובות מזועזעות בהקשר הזה, כשהשתתף בערב הענקת הפרס בפאנל משותף עם מרסל ואנדרס, עורך Frame רוברט טימן, והשופטת של התחרות, יאנה שולצה, אוצרת הריהוט העכשווי ועיצוב המוצר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. "שאלו אותי, 'מה, שלאנשים יהיה עכשיו את הכוח הזה'? אז עניתי להם: 'מה, אתה מסתיר מאנשים מידע'"?

שולצה נימקה את החלטה כך: "אחרי בחינה של כל המועמדים, היה ברור מי ראוי לזכייה. זהו הפרויקט המתקדם ביותר; הוא מצביע על הכיוון שהעיצוב צועד אליו. הפרויקט משכנע גם במיקום הפיזי שלמענו הוא נוצר, אך הוא יכול להיות מוטמע במגוון מיקומים ותנאים. לא מוצר-הקצה חשוב כאן, אלא הגישה שהמעצבים אימצו בפרשנות ובמתן מענה לדרישה קיימת. ההצעה שלהם - תהליך שמסוגל להתבטא בשלל מוצרים - משנה לא רק את אופן הייצור הקונבנציונלי, אלא גם את הבנתנו בנוגע לעיצוב באופן כללי".

"תכלס", מהרהר אהלי בקול רם, "אין לנו משהו למכור. איך עושים מזה כסף?" - והוא מעלה אפשרות שהרוח המקורית של השלישייה תמצא לה קליינטים שרוצים לקחת חלל ולעשות בו משהו חדש ומפתיע. בינתיים, שליש הפרס שיגיע לכיסו יעזור לו ולבת-זוגו להתפרנס בחודשים הקרובים. העתיד יגלה אם היוזמה השיתופית הזו – ששונה בתכלית מתאוות המכירות של מעניק הפרס – תתגלה כרוח הזמן הנכונה לתקופת המשבר הכלכלי הנוכחית, או כניסיון נאיבי לשנות מציאות.

ראיון עם אהלי, ואי ופיביג באתר התחרות:

FMA interview winner from Frame Publishers on Vimeo.

  • מתמודדת ישראלית נוספת שהעפילה לגמר התחרות (תשעה מועמדים) היא נועה חיים. גם היא הזמינה את הציבור הרחב להשתתף איתה בעשייה, כדי לבנות "חללית" שעשויה מ-400 יחידות מודולריות. הצגנו את הפרויקט הזה, Spaceship Heart, לפני כחצי שנה בערוץ העיצוב של Xnet.
Spaceship Heart של נעה חיים. הגיעה לגמר (צילום: Monica de Pascalis)
Spaceship Heart של נעה חיים. הגיעה לגמר (צילום: Monica de Pascalis)