הפוסט הזה היה צריך להיכתב מזמן. האהבה שלי לאריחים המעוטרים הישנים (שנקראים גם "מצוירים") החלה לפני שנים, ורק התעצמה לאורך הזמן. השילוב של אלמנט אדריכלי מרהיב עם עיצוב ישן ואותנטי, עטוף בהיסטוריה ובנוסטלגיה תל אביביות, כבש את תשומת הלב שלי ושל המצלמה. וכך, כמעט בכל פוסט בבלוג הזה, השתרבבה לה תמונת אריחים מעוטרים, לפעמים גם שתיים, בהקשר כזה או אחר. אז עכשיו, הגיע הזמן לתת לנושא את הכבוד והמקום הראוי לו, ובהזדמנות זו לעשות תחקיר קצר ולהכיר יותר לעומק את האלמנט הזה ואת סיפורו: מאיפה הגיע, מתי, ואיך תפס את מקומו בארץ בכלל ובתל אביב בפרט.

היסטוריה מצוירת מבצבצת מבעד לשנים וללכלוך - כניסה ישנה לבניין באלנבי

קצת רקע: בשנותיה הראשונות הצטיינה הבנייה בתל אביב המתפתחת באריחים מעוטרים יפהפיים. הם היו מקובלים באדריכלות הישנה, ומצאו את מקומם בבתים פרטיים, בדירות, בחדרי מדרגות, במבני ציבור ועוד. חלקם השתמרו עד היום בצורה יפה ואפשר למצוא אותם, בעיקר בדרום ובמרכז העיר. בשנים האחרונות התרחבה ההכרה ביופיים של האריחים ובייחודם העיצובי וההיסטורי, ובמקביל יש תודעה גוברת לשימור הישן. וכך, אפשר לראות אותם חוזרים ומשתלבים בעבודות בנות-זמננו, כשהם מעניקים מראה עתיק ושיק של רטרו.
אז איך ומתי הכול התחיל? אריחים מעוטרים/מצוירים החלו להופיע באירופה בשנת 1850 לערך, בעיקר בצרפת ובגרמניה, ובהמשך באיטליה ובשאר מדינות אירופה. המפעלים האירופאיים שיכללו את טכניקת הייצור ופיתחו מגוון גדול של דוגמאות וצבעים שהופצו לכל חלקי היבשת, וממנה מצאו את דרכם לשאר העולם.
כ-20 שנים מאוחר יותר הגיעו האריחים המעוטרים לארץ. הראשונים להביא לכאן את אופנת האריחים האלה היו הטמפלרים. משפחת "האחים הבנאים ביילהרץ" הטמפלרית הקימה את בית החרושת שלה במושבה הגרמנית בחיפה, בתחילת המאה הקודמת בקירוב, שם ייצרה מוצרי בנייה טרומיים מבטון. אריחים מעוטרים היו חלק מהמוצרים הללו.
בית החרושת השני שהוקם באותן שנים היה גם הוא של משפחה טמפלרית - בית החרושת של משפחת וילנד. הוא נבנה ב-1905 ליד תחנת הרכבת העותמנית (היום מתחם התחנה בנוה צדק), והתפרסם בעיקר בזכות אריחיו המעוטרים.

בתוך מפעל מוצרי הבטון של משפחת וילנד. 1920 בקירוב

עיצוב האריחים הושפע מאוד מהדוגמאות האירופאיות, והגרמניות בפרט. חלקם אף הועתקו מהן. אותותיה של ההשפעה הזו ניכרו בדוגמאות של האריחים שיוצרו במפעלים הישראליים, שהוקמו לימים לאחר קום המדינה. נתח גדול מתוצרתו של וילנד נרכש ושימש את הבנייה הערבית ביפו ואת היהודית ביפו ובתל אביב, ותפס מקום נכבד באדריכלות המקומית. בצמוד למפעל הייצור בנה וילנד חנות לתצוגה ולמכירת מוצריו. התמונה הבאה היא של רצפת החנות, מעוטרת באריחים מתוצרת עצמית כמובן. לשמחתי יצא לי להיות במקום ולצלם אותה עוד טרם השיפוץ המקיף שעבר המתחם.

חנות המכירה של משפחת וילנד. 2005, מעט לפני תחילת עבודות השיקום

היצרנים הטמפלרים נודעו באיכות המוצר המעולה ובהקפדתם על חומרים ותהליכי ייצור איכותיים, ולשם כך ייבאו חלק מחומרי הגלם. במלחמת העולם השנייה גירש הצבא הבריטי את משפחות הטמפלרים לאוסטרליה, וכך הסתיים חלקם בתעשיית האריחים המקומית.
בית החרושת העברי הראשון לאריחים היה של "האחים שלוש" בנוה צדק. האחים היו בניו של אהרן שלוש, ממייסדי השכונה ותומך נלהב של ההתיישבות מחוץ לחומות יפו. מפעל "האחים שלוש" היה יריית הפתיחה, ואחריו הוקמו מפעלים מקומיים רבים לייצור אריחים מעוטרים.

2013. כותרת שער הכניסה בצרפתית: "מפעל האחים שלוש". רח' שלוש 32

אריחים בבית שמעון רוקח, גם הוא ממקימי שכונת נוה צדק, נבנה ב 1887
טכניקת ייצור האריחים הורכבה מכמה שלבים, ונעשתה ברובה באופן ידני: תבנית מתכת, שבלונת נחושת או פליז (סגסוגת נחושת מחוזקת באבץ), ומכבש. השבלונה, היא דוגמת העיטור המיועד, הונחה בתוך תבנית האריח. אליה נוצקה השכבה הצבעונית, שהכילה בדרך כלל פיגמנטים טבעיים שונים, אבקת שיש ומלט בהיר. לאחר הוצאת השבלונה התוסף החלק שבונה את מסת האריח וחוזקו: מלט ותוספים לעמידות. השלב האחרון היה כבישת האריח במכבש, אשפרת הבטון וייבושו.
סרטון של חברה צרפתית, שעדיין מייצרת אריחים בעבודות יד לפי תהליך הייצור הישן.
אז אחרי שהבנו מאיפה, מתי ואיך, אפשר לשטוף קצת את העיניים:
מי צריך שטיח? רצפת מבואה לבניין ברחוב נחמני
עוד פרוזדור כניסה מקושט. רחוב אלנבי

המרפסת לכניסה של "בית העמודים". רחוב רמב"ם במדרחוב נחלת בנימין

עדיין במדרחוב נחלת בנימין: רצפת דירה ישנה מעטרת משרד עכשווי

בין הקומות בחדר מדרגות בניין ברחוב מונטיפיורי

מכיוון שאני מתנייד הרבה ברחבי העיר, אני נחשף מדי פעם למקומות עם סיפורים מרתקים. האחרון שנתקלתי בו משתלב יפה בפוסט הזה: גימנסיה גאולה הוקמה ב-1919, ושמה המקורי היה "בית הספר התיכוני למסחר". היא הייתה בית הספר התיכון השני שהוקם בעיר, לאחר גימנסיה הרצליה, ובין בוגריה המפורסמים אפשר למנות אישים כמו שמעון פרס ואריאל שרון. ב-1925 התמקמה הגימנסיה במושבה הנוכחי, ברחוב גאולה מספר 30. בביקור שערכתי שם בשבוע שעבר התגלו לפניי אריחים מרהיבים:

אריחים בגווני שחור-לבן בקומת הכניסה. משנת 1925 לערך

בקומה השנייה, היום חדר המזכירות, אריחים בגווני חום ולבן

עוד קצת דוגמאות, ממקומות נוספים ויותר "רגועים":

כניסה לבניין. דוגמה פשוטה, גוונים רגועים – אחת מהיותר אהובות עליי

שוב פשוט ורגוע, עם דוגמה פנימית המורכבת מרביעיית אריחים

כאמור בפתיח הפוסט, גם בבנייה הערבית נהגו להשתמש באריחים מעוטרים. אחד מהם הוא ארמונה המפואר של משפחת אל-עזה, שנבנה במאה ה-19 במקום שהיום הוא רחוב בן צבי 78. בית-הבאר הזה כלל באר מים, בריכה, ומערכת השקיה נרחבת לפרדסים.

משטח מנוחה אופקי בין שני מהלכי מדרגות (פודסט), מרוצף בדוגמת אריחים מרהיבה

ברחוב לבונטין קיימים כמה מבנים מראשיתה של תל אביב במצב טוב יחסית, גם אם יש לבצע בהם שיפוץ ושיקום יסודיים. אחד מהם הוא לבונטין 14: הבניין שתיכנן האדריכל הנודע יהודה מגידוביץ נקרא "בית סטרלינג". הוא הוקם ב-1926 ומוגדר בניין לשימור מחמיר. ככל הידוע לי קיימות תוכניות לשיקומו. בבניין יש כמה דוגמאות ריצוף ששווה לראות גם לפני השיפוץ המתוכנן:

הכניסה לחדר המדרגות – כמעט בני 90 והיופי עדיין ניכר בהם

במפתני הדירות אריחים ססגוניים יותר

הליכה של 20 מטרים במעלה הרחוב תביא אתכם לבית מספר 18 - אחד המבנים היפים באזור, ובעיניי אחד השווים בעיר בכלל. הוא כבר כיכב באחד מהפוסטים הקודמים שלי
וטומן בחובו מגוון פרטים ייחודים: שער כניסה מברזל מעוצב, תקרה מצוירת יפהפייה, מעקות מסוגננים, ציורי קיר, חלונות צרים וגבוהים, ועוד פרטים אדריכליים רבים ומגוונים.
הוא נשמר ותוחזק טוב יותר מהשכן שלו במספר 14, והדבר ניכר בבירור בתמונות הבאות:

בחדר המדרגות, האריחים המדהימים משתלבים בפרט המעקה (המדהים בזכות עצמו). הפעם, בזכות עזרה מבפנים, נכנסתי לתוך אחת הדירות. כיום היא מתפקדת כסטודיו עיצוב צעיר ורענן. חדרי הדירה/סטודיו זכו לדוגמאות מרצפות שונות בכל חדר וחדר: מיני-מוזיאון הדגמה היסטורי לאריחים...

צבעים חזקים, דוגמה עשירה, ומצב כללי נהדר

אותם מאפיינים כמו בתמונה הקודמת, וגם פה דוגמה המורכבת מארבעה אריחים

בן הדוד של האריח המעוטר היה אריח התבליט. הרקע שלו וטכניקת הייצור מעט שונים מזה של המעוטר, אבל זה המקום לאזכר גם אותו. האריח הזה היה פופולרי אף הוא בתחילת המאה הקודמת, והתאפיין בעיטורים גיאומטריים וצבעוניות מועטה, אם בכלל.

דוגמת עיטורים גאומטרים בכניסה לבניין במרכז העיר הישן

במתחם הטמפלרי בשרונה. כאן יש תוספת צבעים

אחת הדוגמאות היפות והמורכבות שראיתי, בכניסה לבית ברחוב פילון. קחו כמה שניות להתבונן

לאחר כשלושה עשורים של שליטה בתחום, האופנה הזאת החלה להיתפס כמיושנת, יקרה, ולעתים גם צבעונית מדי. האריחים המעוטרים איבדו את הבכורה לטובת אריחים פשוטים, זולים ותעשייתיים יותר. כתוצאה מכך, חלק גדול מיצרני האריחים נכחדו.
כאמור, יש היום התעוררות מחודשת והתאהבות מחודשת באריחים הישנים, כחלק מההכרה בערכו של הישן והחובה לשמרו. האריחים המעוטרים חוזרים לשימוש בבנייה העכשווית, לא במילוי של משטחים גדולים כמו פעם אלא בהתמקדות בחלקים קטנים יותר.
לקראת סיום, אנקדוטה ברמה אישית: ב-2009, במסגרת חגיגות המאה לעיר תל אביב, הוצב שטיח פרחים בכיכר רבין. הוא הורכב מ-600 אלף פרחים והשתרע על פני 1,250 מטרים רבועים, כאות הוקרה מבריסל בירת בלגיה לעיר העברית הראשונה, בעיצובו של האמן עדי יקותיאלי. המוטו שהנחה את עיצוב השטיח היה בניית תצריף מדוגמאות אריחים מעוטרים וציורי קיר מתוך בתיה הישנים של העיר, חלקם מבתי האנשים שתרמו תרומה נכבדה לבניית העיר ותרבותה, כגון ח.נ ביאליק או שמעון רוקח. הפרויקט (שהיה לי חלק פעיל מאוד בהקמתו) היה מחווה גדולה של העיר לאלמנט האדריכלי הזה ולחשיבותו בעברה. בשבילי, באופן אישי, זו הייתה נגיעה בדבר שיש לי עניין בו ורגש חזק כלפיו.
פאזל אריחים ענק מ-600 אלף פרחים, למרגלות בית העירייה בחגיגות המאה
בגמר הפרויקט הונחו אריחים בהעתק מדויק של השטיח בקנה מידה של 1:25 ברחבת הכניסה לבניין העירייה. הם יוצרו במיוחד לשם כך על ידי "מרצפות המומחה", ושולבו בריצוף המקומי.

כתם צבע יחודי עם סיפור ותוכן היסטורי יחודיים

וכך, באופן כמעט מיסטי ובתחושה של סגירת מעגל, דוגמאות מעוצבות מאריחים תל אביביים של תחילת המאה הקודמת עשו דרך ארוכה ומפתיעה - מההיסטוריה לכיכר המרכזית, ומשם בחזרה למקומם הטבעי אחר כבוד: מוטבעים לעד באריחים מעוטרים מרהיבים בכניסה לבניין העירייה.