Jonathan Thompson הוא DJ Autom8 - סטודנט שהצעיד את ההופעה האלקטרונית של הלפטופ העלוב, והתאורה המזוויעה של מועדונים קטנים, לשלב הבא. באמצעות Hack למערכת התאורה וחיבור נכון עם Ableton ו-Max for Live הוא סינכרן ויז'ואל עם המוזיקה שהוא מנגן, והצליח לשלוט בעצמו על רוב האלמנטים החשובים בהופעת יחיד, במועדון חשוך איפשהו. תומפסון הצליח לשלוט על המוזיקה, האפקטים, התאורה, ואפילו יצר לעצמו תלבושת מגיבה וקסדה שהולמת את התאורה. one man band בחזית המוזיקה האלקטרונית.
I like Drums. And Bass. from DJ Autom8 on Vimeo.
DJ autom8
להיות די-ג'יי תמיד היה מגניב, אבל מקבץ התוכנות והממשקים שנחתו מהשמיים מאפשרות גם לילד הכי חנון - עם לפטופ חזק ותשוקה לסאונד וליצירה - להיות דיג'יי מצליח. במקביל לעלייתם של די-ג'יי לפטופים, חלה ירידה משמעותית בדימוי ה"אלוהים" של הדיג'יי. חלק גדול מהתפקיד היה לדעת להופיע, להשתמש במכשירים שאחרים לא יודעים להשתמש בהם, לדעת לרוץ על הכפתורים במהירות פנומנלית וכל זה בלי לשבור את המיקס. יותר מזה, הדי-ג'יי היה צריך לדעת לבנות את הערב משירים חדשים וישנים, לזהות להיטים ולתת לקהל את הפנינות המעניינות פה ושם. אבל היום, כשאני יושב עם חברים, כל אירוע חברתי מסתכם ב"דיג'וי מהיוטיוב", שזה אפילו יותר משפיל מפלייליסט שרץ ברקע - עם פלייליסט אתה לפחות יודע שהבנאדם ישב וחיבר את השירים האלה יחד, ושלפחות יש לו אותם על המחשב, כך שהוא עשה את המאמץ "להשיג" את השירים הטובים, ועכשיו, אולי, אתה תוכל לקבל אותם.
דוגמה לתחרות די ג'ייז מרשימה
בכל פעם שנורה שיר שאנחנו לא מכירים, אנחנו פותחים בסמארטפון "Shazam" או "Sound Hound" ובודקים מה זה, ואם האפליקציה לא הצליחה לזהות, אנחנו פשוט ממשיכים הלאה. איך זה קרה? בגיל 14 היייתי מחכה לשעה חמש בבוקר, כשברחבה של המועדון נשארנו רק אני וחבריי, בשביל: א) לבקש מהדי-ג'י את השיר שאני רוצה. ב) לשאול אותו מה היה השיר שהוא שם בשעה 3:45 בדיוק. רק המבט החטוף שהעפתי על המזוודה הקסומה שלו עשה לי את היום, שלא לדבר על העובדה שאחרי שיצרנו קשרים טובים איתו, הוא גם הביא לנו דיסקים מחו"ל דרך חברים ונסיעות אישיות. אותה תקופה התחילה בשבילי את אובססיית האיסוף של מוזיקה, ואכן היום אני יכול לשבת ולירות אינסוף שירים שאף אחת מאפליקציות זיהוי המוזיקה לא יכולות להכיר ושאין ב "Spotifiy".
אבל אנשים פחות מעוניינים במוזיקת שוליים, על אף ש"Indie" זו כביכול מוזיקת שוליים. Indie אכן התחילה כמוזיקה מהסוג הזה, כי אנשים שהיו חתומים בחברות קטנות, או הוציאו דברים בעצמם, היו באמת עצמאיים והיה קשה להשיג את המוזיקה שלהם. היום, כל אחד יכול לשבת בבית ולהוציא אלבום. לא שאני מזלזל בתהליך הזה - אני עברתי אותו ארבע פעמים, והוא קשה ומתסכל. היום אני מתמקד באיך להוציא את המוזיקה. אני יכול לכתוב על זה עד אינסוף, אבל אסכם את דעתי בפלטפורמה אחת, שאני כותב עליה כל הזמן בהקשר של עיצוב / טכנולוגיה / מוזיקה ועוד. הפלטפורמה היא הופעה! אותו אירוע שנשאר נאמן למקור ועדיין מצליח להוציא אנשים מהבית, לחוויה פחות או יותר דומה לזו שהייתה גם להורים שלנו, ולסבים שלנו. וגם ההכנסות למוזיקאי הן עדיין הגבוהות ביותר, ביחס לכל פלטפורמה עכשווית אחרת.
אני סקרן לגלות כל ניסיון לשנות את התצורה של האירוע המסורתי הזה. במיוחד במוזיקה האלקטרונית, שבה ההופעה סובבת הרבה פעמים סביב אדם אחד או שניים, יש מקום לשינוי ועבודה יצירתית בהופעה. נכון שקומיקאי או פוליטיקאי יכול להחזיק במה בעזרת כריזמה יוצאת דופן, ואולי אפילו נשלם כסף בשביל לראות את זה. אבל היכן הערך המוסף? היכן היכולת לתרגם את ההופעה לעקיבה, לשיתוף, היכן היכולת ליצור אירוע זכיר? אנחנו זוכרים מה שהיה שונה, מה שהיה חוויה משולבת של חושים, מה שהפתיע אותנו, ריגש אותנו ולא חזר על עצמו מאז, רגע היסטורי, משהו שהעלה את הרף של איך שהופעה נתפסת בעיניך. ואני מתעד פה את כל אותם רגעים שעושים שינויים קטנים בתפיסה שלי ובתקווה יעזרו לי להגשים את החלום לחזור ולהופיע שוב, אבל בצורה אחרת, ספקולטיבית ומועילה.
