בני שבטה קוראים לה פאנג אוד, אך בעולם הקעקועים היא מוכרת יותר בשם וואנג אוד: תושבת כפר זעיר במחוז הררי ומרהיב בצפון הפיליפינים, הנקרא קאלינגה (Kalinga). המחוז סבל במשך מאות שנים ממלחמות שבטים עקובות מדם, ורק בעת האחרונה נפתח לאיטו לעולם המודרני ולתיירים.

הרי קאלינגה. באדיבות טוריסמו פיליפינו

נתחיל בסרטון על המקעקעת האחרונה, לפני שנמשיך...

תרבות הקעקועים של קאלינגה, שעל פי החוקרים נמשכת כבר אלף שנה ויותר, נוצרה במקביל למנהג עתיק ואלים מאוד: ציד ראשים, ולא ראשים של בעלי חיים. קצת קשה להאמין על הפיליפינים והחייכנים, אבל בעבר נהגו הגברים של קאלינגה לצאת למסעות הרג וכריתת ראשים של בני שבטים אחרים, ולאו דווקא מתוך הגנה עצמית או כיבוש שטחים, אלא מתוך רצון לזכות בנשמתו של הקורבן, בכבוד של זקני הכפר, ובפרס והנכסף ביותר – קעקועים מעוצבים להפליא שעיטרו את גופם בתמורה לכל ראש שהביאו שלל. הקעקועים היו הוכחה צבעונית לאומץ לבם של הציידים. המנהג הברוטלי, שדרך אגב היה נהוג גם ביפן (בקרב הסמוראים), בהודו ובבורמה, נעלם למזלנו בתחילת המאה הקודמת, אך הותיר מאחוריו תרבות קעקועים מופלאה שהתפשטה גם לעורותיהם של אלה שלא צדו ראשים בזמנם הפנוי.

ציידי הראשים מקאלינגה, תמונה משנת 1949.באדיבות הבלוג "ואנישינג טאטו"

וואנג אוד ידועה כאחרונת אומני הקעקועים של תרבות עתיקה, שנכחדת והולכת. אני מגלה את סיפורה של הפיליפינית בת ה-93 דרך אחד ממקורותיי האמינים באיים, מומחה הטיולים הישראלי יפתח וקנין, שיושב כאן במרכז מנילה. יפתח חזר לא מזמן מסיור באזור קאלינגה, שם פגש באופן אישי את וואנג אוד, וזכה אף לקעקוע קטן. לדבריו, מדובר ב"אישה מדהימה עם סיפור מהפנט".

וואנג אוד יחד עם יפתח ווקנין. באדיבות טוריסמו פיליפינו

וואנג אוד. באדיבות הבלוג של לארס קרוטאק

כאן גרה המקעקעת האחרונה. באדיבות טוריסמו פיליפינו

סיפורה של המקעקעת האחרונה מתחיל אי-שם בכפר נידח בוסקאלאן (Buscalan), החבוי בין הגבעות של רכס הרי "קורדיירה סנטרל" (Cordillera Central) במחוז קאלינגה, כ-500 קילומטרים מצפון למנילה. זהו הרכס הגבוה ביותר בפיליפינים, והמסע אל כפר הקעקועים אורך עד כ-12 שעות נסיעה מפרכות. המסע כולל טיפוס במעלה טראסות אורז מרהיבות, דרכים עקלקלות, הרים ירוקים המגיעים לגובה 2,500 מטרים ויותר, מעבר בכפרים ושבטים אקזוטיים, וחציית גשרים זעירים שלבסוף מובילים אל תרבות מרתקת של“קעקועי קאלינגה”, או בשפה המקומית: Kalinga Batok.

הדרך אל כפר הקעקועים. באדיבות הבלוג "קאלינגה טרבל פיליפינס"

דרכים עקלקלות ומקועקעות. באדיבות טוריסמו פיליפינו

גשרים זעירים מובילים לקעקועים עתיקים. באדיבות טוריסמו פיליפינו.

כפר הקעקועים. באדיבות טוריסמו פיליפינו

אז מה המשמעות של הקעקועים?

צ'אקלאג (Chaklag), לדוגמה, מתחיל מכל פטמה ומתפרס בקשתות עד מעבר לכתפיים. הוא מעיד שהמקועקע כרת ראש בעברו. ציידים שכרתו שני ראשים ויותר היו זוכים לקעקוע "ביקינג" (Biking), שהתפרס על הזרועות והחזה והכיל בעיקר ציורים של גרזנים - הכלי האהוב ביותר על ציידי הראשים.

לוחם וצייד ראשים, מכוסה בקעקוע מסוג "ביקינג". באדיבות הבלוג "ואנישינג טאטוס"

כרתתי ראש: לוחם עם קעקוע צ'אקלאג. באדיבות הבלוג "ואנישינג טאטוס"

אולם תרבות הקעקועים של קאלינגה לא הנציחה אך ורק את ספירת הראשים הכרותים. לפי ווקנין, סיבה נוספת הייתה הצורך בזיהויים של בני השבט. לכל בן שבט היה קעקוע ייחודי רק לו, כך שבמקרה וראשו היה אכן נערף ונלקח על ידי האויב כשלל, ניתן היה לפחות לזהותו באמצעות הקעקוע. ברקוד נצחי, אם תרצו.

יש גם קעקועים חסרי משמעות, שנלקחו היישר מן הטבע המרהיב של קאלינגה כמות שהם, כגון ציורים של טראסות אורז, חבילות אורז, פירות טרופיים ועוד. עם הזמן, הפכו הקעקועים לכלי מרכזי לביטוי וחיזוק פסיכולוגי של אורח החיים. הם נהגו לבטא אלמנטים של בריאות, חוזק נפשי, אמונה ודת. היו גם קעקועים בעלי משמעויות תרפויטיות שקועקעו על גבי פצעים, גידולים או ורידים גדושים, בעוד שקעקועים בדמות מרבי-רגליים ונחשי פיתון נחשבו ל"ידידיי הלוחם" ונחשבו כלי הגנה מפני רוחות רפאים וכוחות הרשע. גם נשות קאלינגה קיעקעו את גופן, וכאשר הן קיעקעו את זרועותיהן בכתובות שנקראו "פונגו", מטרתן הייתה למשוך את של אנשי השבט הרווקים. חלקן נהגו לקעקע שרשראות על צווארן כדי להתקשט, אבל היו גם סיבות יותר הרות גורל. וואנג אוד מספרת כי על פי אגדות השבטים, הקעקוע תורם לפוריות, וההוכחה לכך לדעתה נמצאת בכפר שלה, שבו הנשים עם המשפחות הגדולות ביותר – כולן מקועקעות. “קיעקעתי את מרבית הנשים הללו עוד לפני שהגיעו לבגרות מינית, מפני שברגע שההורמונים מתחילים לבעוט, אנו מאמינים שהקעקוע עשוי לכאוב יותר".

וואנג אוד: ממליצה לקעקע לפני בגרות מינית. באדיבות טוריסמו פיליפינו

לכל בן-שבט קעקוע ייחודי רק לו. באדיבות הבלוג "צ'יקו ריבר קווסט"

רואים את שקי האורז? באדיבות הבלוג של לארס קרוטאק

מגדיל את הפוריות: זקנות קאלינגה המקועקעות. באדיבות הבלוג של לארס קרוטאק.

מקושטות בכל עת. באדיבות הבלוג של לארס קרוטאק

איך מתנהל תהליך הקעקוע של האומנית בת ה-93?
האופן שבו מקעקעת וואנג אוד ממשיך את הדורות שקדמו לה, והוא שונה לחלוטין מזה הנהוג בענף הקעקועים המודרני. לפי עדותו של וקנין, האומנית המבוגרת ויפת המראה משתמשת בסיכות שעשויות מקוציו של עץ טיליה או משיח קוצני (Orange Thorn), שמזכיר קוצי ורדים אך קוציו ארוכים יותר. בנוסף משתמשת וואנג אוד במעין "פטיש" שעשוי עץ במבוק עבה.

כלי העבודה של וואנג אוד. באדיבות טוריסמו פיליפינו

מכינה את המחט...באדיבות טוריסמו פיליפינו

“בהתחלה נמנעתי מלעשות את הקעקוע, בעיקר בגלל היגיינה", מתוודה יפתח, "אבל כשראיתי כיצד וואנג אוד מכינה את הכלים שלה, הבנתי שאין ממה לחשוש". היא מרתיחה ומנקה את הכלים באריכות ובמלוא הרצינות, כל אחד בתורו. לאחר מכן היא מכינה את הדיו מאפר של קליפת עץ אורן שרופה. “את המחט מהקוצים היא מכניסה לענף במבוק קטן שבקצהו יש חור", ממשיך יפתח ומתאר. “ולאחר שהכל מוכן, וואנג אוד מתחילה במלאכה. במיומנות רבה היא מציירת את הקעקוע שאותו בחרתי, ואז לוקחת לידיה את מקל הבמבוק הקטן, בעוד שעם מקל הבמבוק העבה יותר (הפטיש) היא נוקשת על המקל הרזה (זה עם המחט). בקצב אחיד ומהיר של 90 עד 120 נקישות בדקה. המחט נוגעת ומקעקעת את העור".

לדבריו של יפתח, הציור נעשה "במיומנות מדהימה, והדבר באמת יוצא דופן לאור גילה המבוגר של וואנג אוד, שלא רואה טוב כבעבר". בסיום התהליך מורחת האומנית שכבה עבה של דיו על החתכים שציירה. ולאחר שהדיו נספג היטב בעור הנקוב, היא מנקה את האזור במטלית ובמים. כעבור כמה דקות, כשהעור מתייבש מעט, היא מורחת שמן קוקוס על העור, כדי להגן ולהרגיע.

וואנג אוד משרטטת את הקעקוע הנבחר. באדיבות טוריסמו פיליפינו

תיעוד נוסף של שלב השרטוט. באדיבות הבלוג של לארס קרוטאק

"בהתחלה נמנעתי": וונג אוד מקעקעת את יפתח ווקנין. באדיבות טוריסמו פיליפינו

וואנג אוד בפעולה. באדיבות טוריסמו פיליפינו

נראה כואב? באדיבות טוריסמו פיליפינו

יפתח בחר בקעקוע קטן, וטוען כי התהליך לא כאב במיוחד. בני השבט מתארים את הכאב "כמו צביטה של נמלים", בעוד מקועקעים אחרים מעידים כי התהליך כואב מאוד. אבל הכאב הוא חלק אינטגרלי מהטקס, ובואו לא נשכח שוואנג עוד כבר הפכה אינספור ילדי קאלינגה ל"גברים אמיתיים" ול"נשים מכובדות”.

ואיך היא עצמה קיבלה את הקעקועים המעטרים כמעט כל סנטימטר בגופה? ובכן, קעקועים רבים עשתה אוד בעצמה כשהתאמנה בצעירותה, אבל מי שקיעקע אותה עוד כשהייתה ילדה היה אביה, שגם הוא היה "מאמבאבאטוק" (Mambabatok, אומן קעקועים).

וואנג אוד החלה לקעקע אנשים כשהייתה רק בת 25, לאחר שבעלה נהרג בתאונת עבודה ביער. במקום לתור אחר בעל חדש, החליטה לצעוד בעקבות המסורת של משפחתה ולהקדיש את חייה לאומנות הקעקועים. כיום, 68 שנים לאחר מכן, היא האומנית האחרונה מסוגה. כאשר מגיעים אורחים לכפר, וואנג אוד מסכימה מעת לעת לקעקעם, אולם היא זו שבוחרת את סוג הקעקוע בהתאם לרגשות המתעוררים אצלה כלפי המבקר. אם תתעקשו קצת על עיצוב שונה, היא אולי תתפשר...

היא בוחרת איך תקועקעו: וונג אוד בפעולה. באדיבות הבלוג של לארס קרוטאק

בשנים האחרונות מנסה וואנג אוד להוריש את רזי אומנות הקעקועים לאחייניתה, גרייס, שהביעה עניין בהנצחת המסורת המשפחתית. אלא שהאומנית הזקנה אינה בטוחה כי לגרייס יש היכולות הדרושות כדי להיות "מאמבאבאטוק". כך שבינתיים, וואנג אוד לא צלחה בהעברת המושכות, ואם לא יימצא האדם המתאים בקרוב, עלולה תרבות הקעקועים העתיקה להיכחד בתוך שנים ספורות. לאקאיי מיגל בן ה-92 הוא אחד מאחרוני הלוחמים מקאלינגה המעוטרים בקעקועים רבים. ה"ביקינג" שעל חזהו מעיד שהרג במו-ידיו חיילים יפניים, כשאלה כבשו את ארצו במלחמת העולם השנייה.

לאקאיי מיגל: לחם ביפנים. באדיבות הבלוג של לארס קרוטאק