בשבוע שעבר נכנסו אלינו למשרד זוג לקוחות, ששאלו אם נוכל לתכנן להם בית פרטי ללא מזגן. ממש כך. אין דבר שאנחנו אוהבות יותר מלקוחות שמאתגרים אותנו בהגדרת הצרכים והרצונות שלהם, וכמה משמח שיש אנשים שחושבים מחוץ לקופסה. הכוונה היא לקופסה, תרתי משמע, כי מאז שקופסת המזגן נכנסה לחיינו ומקבעת את הטמפרטורה בחורף על 25 מעלות ובקיץ על 21 (וזה במקרה הטוב), נראה שאי אפשר בלעדיה. אם להסתמך על הבנייה "של פעם" דווקא נראה שאפשר, וזה דורש תכנון מדויק הלוקח בחשבון את תנאי האקלים המקומיים, אך גם פתיחות וגמישות באורח החיים.
במקום טמפרטורה אחידה בבית, אזורי פעילות עם טמפרטורה משתנה, Digestible Gulf Stream. מיצב בביאנלה לאדריכלות בוונציה 2008. תכנון Philippe Rahm architectes
תרבות המזגן מזניחה עובדה חשובה: טמפרטורה נוחה אינה ערך קבוע, אלא כזה שתלוי בפעילות, בלבוש ובגורמים נוספים. באיור למעלה אפשר לראות שבחדר רחצה אפשר לרצות 22 מעלות, בעוד שבמטבח נרצה טמפרטורה נמוכה בכשלוש מעלות. הרעיון שבאותו בית יכולים להיות אזורי אקלים שונים אינו חדש, ובתים כאלה אפשר למצוא באזורים שונים בהודו כבר במאה החמישית לספירה ואילך. האדריכל Philippe Rahm נתן לפתרון הזה פרשנות עכשווית, במיצב שהקים בביאנלה לאדריכלות בוונציה ב-2008: הוא יצר באמצעים מינימליים ובשטח מצומצם של כ-15 מטרים רבועים מגוון אזורי אקלים, שונים לגמרי, שבהם יכול האדם להתנהל תוך התאמה לתנאים המגוונים.
מגוון אזורי אקלים בחלל פנים מצומצם, Digestible Gulf Stream. מיצב בביאנלה של ונציה 2008. תכנון: Philippe Rahm architectes צילום Noboru KAWAGISHI
אחת הדרכים לצמצם את התלות במזגן, בעיקר באזורים חמים ויבשים, היא למקסם את השימוש באוורור טבעי. כניסה של רוח במהירות של 0.5 מטר לשנייה (שווה ערך לתנועה של להבת נר) יכולה להוריד את הטמפרטורה בחלל הפנים בקיץ ב 1-3 מעלות. רוח קצת יותר חזקה של 1 מטר בשנייה (כמו ניירות עפים ברוח) יכולה להוריד את הטמפרטורה בין 2-4 מעלות, ותהיה לה השפעה דרמטית על תחושת הנוחות בימי הקיץ החמים. כדי לשפר את תנועת האוויר בחלל נרצה לתכנן בחוכמה את מיקום הפתחים: לאפשר לרוח להיכנס פנימה מכיוון הרוח הראשי, לשטוף את החלל ולצאת ממנו. רצוי שפתח היציאה לא יהיה ממש מול פתח הכניסה, כך שהאוויר לא יצא מהחלל מיד מבלי שקירר אותו, ורצוי שפתח היציאה יהיה גבוה, מכיוון שאוויר חם נוטה לעלות למעלה ולא נרצה שהוא ייתקע שם.
הבעיה המרכזית באזורים עירוניים צפופים נובעת ממיעוט כיווני האוויר, ואין כמו ללמוד מהיפנים עצה טובה. ברבים מהבתים הפרטיים (הזעירים) ביפן אפשר למצוא פטיו - חצר פנימית שסביבה מתארגן הבית. הפטיו מאפשר לשפר את כניסת אור השמש והאוויר הטרי לחללי הפנים, ולמעשה מעניק לבית עוד חדר (ללא גג), שהקירות מצלים את שטחו ברוב שעות היום.
ב-3WAY HOUSE, בית פרטי בטוקיו בשטח של 90 מ"ר המתפרשים על קומתיים בתכנון Naf Architect & Design ,
הפטיו משמעותי ביותר. על אף שהוא קטן, בהתאם למידות הבית, הוא מאפשר לכל חדר ליהנות מכיוון אוויר נוסף. האוויר החם עולה למעלה ויוצא לגג.
בית פרטי סביב פטיו בטוקיו, 3WAY HOUSE בתכנון Naf Architect & Design. צילום: Toshiyuki YANO
המתכננים הגדילו לעשות והפכו את הפטיו למערכת תנועה חלופית, בעזרת קיר טיפוס הנמתח לגובה אחד הקירות. קיר הטיפוס מצטרף למדרגות ולסולמות הממוקמים בתוך הבית, ובסך הכל נוצרו כאן שלוש מערכות תנועה אנכיות (ומכאן הכינוי של הבית). לא בטוח שזה היה עובד בארץ (שמישהו, פעם אחת ולתמיד, יסביר לנו איך כל המעקות ביפן מינימליים כל כך? אין שם ילדים? תקנים?) אבל הרעיון מקסים.
3 מערכות תנועה ורטיקליות: 3WAY HOUSE Naf Architect & Design , צילום Toshiyuki YANO
מבט מבפנים אל עבר הפטיו. 3WAY HOUSE בתכנון Naf Architect & Design. צילום: Toshiyuki YANO
בית הפטיו אינו זר לתרבות הבנייה במזרח תיכון, ובישראל בפרט. בתי הפטיו שתוכננו במחלקת התכנון של אגף השיכון במשרד העבודה נבנו בכל רחבי הארץ, בשכונות עירוניות חדשות שהוקמו תוך התאמה לאקלים המקומי. בתים אלו נבנו במסגרת הדיור הציבורי כבר בשנות החמישים, ובשנות השבעים והשמונים הייתה תקופה שבה רעיון הפטיו הפך לפופולרי גם בפרויקטי בנה ביתך.
ברוב בתי הפטיו, החצר הפנימית קטנה ומוצללת, ולכן היא מטופלת כחצר "יבשה" (חצר מרוצפת ללא דשא או גינון). חצר יבשה מתאימה במיוחד לאקלים המקומי, שרוב הזמן (שלא כמו השנה) אינו נהנה ממשקעים רבים. אלא ששטח מרוצף, המוקף מכל אבריו בבית, הוא ללא ספק "טרף קל". הרצון לגדול ולספח עוד ועוד שטחים, לאו דווקא בצורה חוקית, הביא עם הזמן לסגירת הפטיו בדומה לסגירת המרפסות, ולנטרול היתרון האקלימי.
בתי הפטיו נעלמו בהדרגה מהנוף המקומי, ולנו נראה שהגיעה העת להחזיר עטרה ליושנה ולהכריז על שובו של הפטיו. מה אתם אומרים?
