"אני חולם כל הזמן", מספר שמעון שירזי. "גם כשאני לבד בבית או במיטה אני כל הזמן גועש וחושב. יש לי עולם דימויים משלי. אני חולם על הקונספט שיכול לבוא מסיטואציה קטנה מהרחוב או מאיזה סרט, מצייר את הכל במוח – החל מבחירת הפונט להזמנה, השם למסיבה, התפאורה, התלבושות, המיצגים - ובבוקר רץ לגרפיקאי ומתחיל עם ההזמנה".

אחרי ההזמנה כבר תבוא המסיבה של שירזי, שתגשים עוד חלום שלו לטובת אלפי בליינים קנאיים שהולכים אחריו כבר 20 שנה. האיש עם כובע המצחייה שהפך לשם הנרדף של סצינת הלילה התל אביבית יוצא השבוע מהמועדון וזוכה להוקרה במוזיאון, לראשונה בחייו. השבוע הוא יחגוג, במקביל ליום הולדתו ה-43, את השקת התערוכה "חותמת לילה" בבית העיר בתל אביב – חותמת רשמית, במעמד ראש העירייה ובנוכחות קהילת הלילה והתרבות המקומית, שמאשררת את חשיבותם של חיי הלילה למעמדה הבינלאומי של העיר, והופכת את מלך חיי הלילה ליקיר העיר.

שמעון שירזי. הילד חולם, האבא מבצע (צילום:ענבל מרמרי)
שמעון שירזי. הילד חולם, האבא מבצע (צילום:ענבל מרמרי)

לא מדובר בעוד מפיק של מסיבות. שירזי חי, נושם ויוצר את האירועים שהוא מארגן, ומוכרח להכניס כמה שיותר אנשים אל עולמו. הוגה ומעצב ראשי של התפאורות, התלבושות, התאורה, הווידאו-ארט, האביזרים וההזמנות – כל מה שאנשי מקצוע רב-תחומיים מוציאים לפועל בהתאם לחזיונותיו. הקהל של שירזי מצפה ממנו להפתיע בכל פעם מחדש, גם משום שהמארגן מנסה לפרש בכל פעם מחדש את החללים שמשמשים אותו - קופסאות סתמיות שהוא מעניק להן חיים חדשים ללילה אחד, כדי לענג אלפי אנשים שמחים.

ההזמנה לתערוכה ''חותמת לילה'':

אדריכל שמצייר במוח

"אני גם אדריכל, אבל אדריכל שמצייר במוח", מעיד על עצמו מי שלא עבר מעולם הכשרה כאדריכל או מעצב, עובדה שלא מנעה – ואולי דווקא איפשרה - ליצירתיות ולתעוזה שלו לפרוץ ללא עכבות ולייצר מסיבות בלתי נשכחות ברמת הפקה משובחת. הן הוכתרו לא פעם במגזינים בינלאומיים כיעד-חובה לקלאברים, וכפי שציין ניסן שור בספרו "לרקוד עם דמעות בעיניים – ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל" (רסלינג), שירזי הפך את ישראל לכוח מרכזי בתרבות המועדונים הבינלאומית.

שירזי, תל אביבי בנשמתו, נולד לתוך המסיבות שהוא יוצר: יליד רחוב שינקין, שאמו עבדה כמארחת במועדון של רפי שאולי (בורא הדיסקוטק הראשון בארץ הקודש) ושאביו, זקי שירזי, הקים בשנות ה-70 וה-80 תפאורות לסרטים כמו קזבלן, מציצים, הבית ברחוב שלוש וחגיגה לעיניים, ולהפקות בינלאומיות שצולמו בארץ (מחץ הדלתא, רמבו 3 והמיני-סדרה "משה" שצולמה בסנטה קתרינה). בבית הספר כבר היה ברור איזה תלמיד יעצב את הטקסים והמסיבות, ובסוף התיכון כבר הצטרף ל"ראש אינדיאני", רשת האופנה המצליחה באותה עת. "זה התחיל בבום גדול", הוא נזכר. "הייתי בן 19, נתנו לי להיות מתאם אופנה, אבל תוך זמן קצר נתנו לי להיות זה שעושה את כל התצוגות הנחשבות". שירזי עיצב אמנם את חלונות הראווה של הרשת, אך כישרונו בלט במיוחד בתצוגות האופנה. תחת ידיו הן הפכו לאירועים מושקעים ותיאטרליים, סימני ההיכר של המסיבות שהוא יפיק בהמשך.

זה קרה ב-1991, כשהוא הוזמן לעצב מסיבת גייז במועדון ה"פינגווין". שירזי דמיין מסיבת חוף: קונטיינר של חול ים נשפך פנימה, וגם איש הארטיק מהחוף הוזמן. המסיבה הייתה היסטריה, כל השאר היסטוריה ושירזי התעורר לבוקר חדש. אחרי כמה מסיבות נוספות, החליט הכוכב החדש לעזוב את תחום האופנה ולהישאב מרצונו לעולם הלילה.

חייב להגזים

התפאורות שמאפיינות את שירזי מוגזמות בגודלן, בצורתן ובצבען. בלתי אפשרי לבחון אותן במנותק מהאירועים שלשמם הוקמו. את ההגזמה, החופש והמרדנות שהוא מייצג בהפקותיו ניתן למצוא גם במראה הלבוש ובהתנהגות הקהל שפוקד את המסיבות. דרכם מצליח שירזי לאחד בהיבט החברתי בין מגדרים וגילאים שונים, אך גם בממד הזמן בין הלילה והיום, כשההווי שנוצר במועדון בשעות הקטנות של הלילה זולג אל חיי היום-יום.

התפאורות הן כמובן רק חלק מהחגיגה הרב-חושית, שגולת הכותרת שלה היא המוזיקה והקהל, ושחקני החיזוק שלה הם אלכוהול וסמים, רקדנים ומיצגים, אופנה ותאורה, אך היא זו שמגשימה יותר מכל את עולמו של שירזי. מסיבות מושקעות עשויות לדרוש שלושה חודשי הכנה, אם מדובר במסיבות פורים ושבוע הגאווה, ושירזי אומר שהוא מוכן להשקיע גם 200 אלף שקלים במסיבה טובה, כשלדבריו עלות הפקה מינימלית היא 50 אלף שקלים.

את ביצוע התפאורות הוא מפקיד בידיים מקצועיות שאותן הוא מכיר היטב. "האיש שמממש את הפנטזיות שלי זה אבא שלי, ואין אף אחד שקורא אותי יותר טוב ממנו", אומר שירזי. "המוח שלי עובד בפנטזיות והוא מחובר לטכניקה – השילוב המושלם. אני חולם והוא מקשיב ומשרטט את מה שאני רוצה. יש לנו צוות, והם מגשימים את הביצוע". מלבד אביו, שיתף שירזי לאורך השנים בעיצוב התפאורות והאווירה אמנים ומעצבים מובילים כמו אריק בן שמחון וקבוצת "יבחוש" (שהורכבה מקבוצת סטודנטים מבצלאל, בהם האמנית מיכל הלפמן והמעצבים ענבל גיל, רואי רוט ויעל טבת). וכששירזי מתבקש לציין את התפאורות הטובות ביותר שנראו במסיבות שלו, הוא נזכר באלה:

• "The Melting Nose Show" הציגה את פרשנותו האישית לסרט הפולחן "מופע הקולנוע של רוקי", בה בחר להחליף את הפה באף כשכל המועדון עוצב כחלק מהסט.

• Poker Face" הייתה מסיבת פורים שבה הורכבה התפאורה מקוביות ענק מוארות ושדרת קלפים, שעליהם הוקרנו וידאו-ארט.

• "We Are Tel Aviv" במסיבה שערך בשנת ה-100 לתל אביב, בנה שירזי העתק כמעט מדויק של חזית בניין העירייה הישן, אותו בניין שבו מתקיימת כעת התערוכה.

• "Monkey Palace" הפכה את מועדון "האומן" בדרום תל אביב לארמון קופים, שאותו הוא דימה לרפובליקת בננות.

• "Where Is My Baby" שנערכה ב"האומן 17" בירושלים הייתה אולי ההפקה הראשונה ששמה את הבירה על מפת המסיבות בעולם. התפאורה שהורכבה בין השאר מעגלות תינוקות מוארות ומתינוקות מגודלים, כשלקהל חולקו בקבוקי מטרנה שהכילו אלכוהול.

הקפיצה הגדולה התרחשה בזכות מכשול. לאחר ששירזי נתקל בבירוקרטיה שמנעה ממנו לערוך מסיבות בתל אביב, הוא נאלץ לנדוד ל"האומן 17" בירושלים. המעבר מאולמות בתי הקולנוע האותנטיים והחמים למבנה תעשייתי גדול היה חד. לראשונה, עמד לרשותו חלל גדול שיכול להכיל אלפי משתתפים, ובעיקר לאפשר הקמה של תפאורות עצומות ובלתי מקובלות במסיבות ישראליות. "הרגשנו שם חופש מוחלט", הוא נזכר. "זה היה רגע השיא שלי, כשתל אביב וירושלים התחברו והסצנה הפכה לארצית". לדבריו, "מאוד קשה להתבטא בחללים קטנים ובמרתפים. אני יכול לעשות שם מסיבה, אבל אני פחות אצליח להתבטא בה. אני צריך את הגובה, את הגודל ואת התיאטרליות". עוד מועדון משמעותי בעשייה שלו הוא TLV, שפעל בנמל תל אביב במשך עשור כמעט, וסגר בסוף השבוע האחרון את שעריו. שירזי לא רק נתן לו את שמו, אלא גם הפיק בו כמה מהמסיבות הבלתי נשכחות (אחת הבולטות נערכה דווקא באזור אילת, כשבמרכז הרחבה הוצב פסל ענק של עגל הזהב).

כששירזי נשאל מאילו מסיבות בעולם הוא מקבל השראה, הוא ממהר להכריז שהמצב הפוך: זה הם שמבקשים ממנו רעיונות. "בסוף שנות ה-90 הוקסמתי מהמועדונים בלונדון. יש שם דברים מדהימים, כמויות של אנשים, אבל אין רגש ויש גם פחות דגש על העיצוב", הוא טוען. "זה לא מובן מאליו שאנחנו מצליחים לייצר כאן תרבות. כשאתה חוזר משם אתה מעריך כפליים את מה שקורה בתל אביב, מה שאין באף טריטוריה אחרת". לדעתו, הבידוד הגיאוגרפי רק תרם להתפתחותה של תרבות מועדונים טובה יותר: "אנחנו מוקפים במדינות ערב ואי אפשר לקפוץ למדינה שכנה. בגלל שאנחנו חיים בתוך תוכנו אנחנו מצליחים, וזה הישג".

מצד שני, הוא אומר בפסימיות כי ההתפתחות הזו נמצאת בשקיעה. הצעירים כבר לא מתעניינים במוצר שלו כמו פעם, ומעדיפים מוצר נחות ובלתי מושקע. "היום העולם יותר מנוכר ואין נשמה", הוא טוען. "הקהל הצעיר לא מעריך את המנה הגדושה שאני מספק לו, אלא מסתפק בכפית הקטנה שנותנים לו. אני עדיין מנסה להיות נאמן לאג'נדה שלי, לעיצוב ולעולם של ויזואליה. אני אולי השריד האחרון בארץ שממשיך להתעסק בזה".

עוד עיצוב תפאורה:

>> איך עוצבה התפאורה של הסרט ''הערת שוליים''

>> איך עוצב הסט של ''העור שבו אני חי''

>> המגע הקולנועי של המעצב והאדריכל היינץ פנחל