מסע התלאות של גובלן

אחד הפריטים הבודדים שבחרה חיה צובל לקחת איתה לארץ ישראל היה הגובלן מבית אמא. מעבר לזכרונות מגולל הגובלן גם את סיפור המעבר מדור לדור, מתקופה לתקופה

מוזיאון העיצוב בחולון פורסם: 20.11.12 10:19

תגיות:

(נרשם במילותיה של סבתא שלי, חיה צובל לבית בלונדר ילידת 1922 מפלסקה ברומניה)

בכל בית יהודי היו גובלנים. היו מכינים אותם שנים. ככל שהיו בו יותר גוונים וצבעים, כך ההכנה הייתה נמשכת יותר זמן. את הגובלנים היו רוקמים מחוט מיוחד, שהיה שזור מ-4 חוטים שונים. בגלל זה הרקמה שלו מעט בולטת.

לפי החשבון שלי, הגובלן הזה הוא בן לפחות 100 שנה. הוא היה תלוי על הקיר, ממסוגר, מאז שאני זוכרת את עצמי... משהו בתמונה הזו תמיד משך אותי. המשפחה שלנו היתה דתית מאוד. אבי ואחיי היו מניחים תפילין והתמונה של הילד מניח תפילין מזכירה לי אותם. אני חושבת שהגובלן היה חלק מהנדוניה של אמא שלי. אמא התחתנה ב- 1910. אבא (אייזיק יצחק בלונדר) ואמא (רחל לבית גליק) היו באותו גיל: הם נולדו ב- 1885 (אבא נפטר ב-1932 ואמא ב-1942).

היה אז מנהג לרקום ולתפור ולהכין את כל הנדוניה. כל המצעים, השמלות והחצאיות היו רקומות גם כן ביד. אנחנו רקמנו מסביב דוגמאות של פרחים. זו הייתה התעסוקה של הבנות בימי החורף הקרים בבית: עבודות יד ורקמה. כל בת יהודיה טובה עסקה ברקמה. את הנדוניה היו נוהגים לפרוש ולהראות לפני החתונה, ואז היו גם מכינים רשימת תכולה: כמה שמלות יש, כמה חצאיות וכו'. אני זוכרת שפעם כשהייתי ילדה מצאתי את רשימת הנדוניה של אמא וצחקנו המון כי הבגדים המתוארים שם כבר לא היו באופנה.....

כמה ימים לפני שלקחו אותנו לאושוויץ, באביב 1944, המשטרה ההונגרית הציבה שמירה על הביתשלנו (חווה חקלאית בכפר פלסקה) שלא ניכנס ולא נצא. לא ממש ידענו מה קורה כי לא היו לנו עיתונים או רדיו. הדבר היחיד שידענו היה שאסור ליהודים להסתובב בחוץ בלי טלאי צהוב. הם אמרו לנו שלוקחים אותנו למחנות עבודה, ושנחזור הביתה אחר כך. חשבנו שנוכל להסתיר חלק מהרכוש. היה לנו ליד הבית מחסן גדול. הבנים חפרו ברצפה של המחסן בור גדול והורידו לשם ארגז עץ. בארגז איחסנו דברים שחשבנו שהם חשובים, ספרי קודש, וביניהם הגובלן מגולגל בלי המסגרת שלו, וכמה תמונות.

כשחזרתי מאוושיץ הביתה ביוני 1945 כל הרכוש שלנו נעלם. לא נשארו לנו כמעט חפצים, אפילו סדינים לא היו לנו והשכנה נתנה לי בגדים וסדין ושמיכה להתעטף בהם (ישנתי על הרצפה). הוצאתי את הארגז מהמחבוא שלו במחסן. כמעט כל מה שהיה מאוחסן בארגז נרטב ונרקב, חוץ מהגובלן שהיה מאוחסן ממש באמצע הארגז והרטיבות לא הצליחה להגיע אליו. לאורך כל השנים חשבתי שהגובלן הוא חלק מרקמה של כרית.

התחתנתי עם סבא, אשר לבית צובל, ב-1 בדצמבר 1946. כשהתארגנו לעלייה לארץ, היינו הזוג היחיד מכל האזור שנבחר לצאת. השליח מישראל, בחור בשם דוד שאת שם משפחתו אינני יודעת, הנחה אותנו שלא נוכל לקחת שום ציוד מעבר למה שאנחנו יכולים לקחת ביד. כשהודיעו לנו על מועד היציאה, הייתה לי חליפה חדשה שקניתי אחרי שמכרתי את הפרה שלי, שלבשתי מעל לשמלה נוספת כדי שיהיו לי שתי מערכות בגדים. את הגובלן קיפלתי והחבאתי בין החליפה לשמלה וככה לקחתי אותו איתי. כשעלינו על אוניית המעפילים, בדצמבר 1947, בדקו אותנו ולקחו לנו כל ציוד נלווה ואת התכשיטים. רק את טבעות הנישואין השאירו לנו...

ישבנו על הסיפון כי כבר לא היה מקום אחר באונייה. כשירד גשם נכנסנו לסירות ההצלה, והתכסינו בכיסוי שלהן מפני הגשם. היינו כ-15,000 איש על אוניה מאוד רעועה, "פאן יורק", שקנו אותה מהתורכים. כשהגענו לדרדנלים, המעבר היה כל כך צר שהורידו אותנו מסירות ההצלה והורידו את הסירות מדופן האונייה. כשנתפסנו ע"י הבריטים והופנינו לקפריסין החבאתי שוב את הגובלן בחליפה עד שהגענו למחנה האוהלים בו התאכסנו, ושם הרגשתי יותר בטוחה להוסיף אותו לצרורות שלנו. בקפריסין כבר היה חם ובאוהל התרוצצו עכברים. הם טיפסו אפילו על מיטות הברזל והתחפרו בשמיכות שנתנו לנו. לא ידעתי מה לעשות עם החליפה והדברים מפחד העכברים, וקשה לי להאמין עד היום שהגובלן שרד. שיחררו אותנו לעלות לארץ בגלל שהייתי בהריון עם אבא שלך מנחם. עלינו בפברואר 1949 (מנחם נולד ב-18 במרץ 1949).

משהו לאורך כל התקופה הזו משך אותי תמיד אל התמונה הזו ועזר לי לשמור עליה ולקחת אותה איתי לכל מקום.

גרנו באשקלון ורק כשעברנו לגור ברמת גן, ב-1963 באחד מהטיולים שלי ברחוב ראיתי בחנות של מסגרות גובלנים ממוסגרים והחלטתי למסגר את הגובלן. הבאתי אותו למסגור ושם, כשהציעו לי למכור להם את הגובלן הבנתי שיש לו איזה ערך וחשיבות מעבר לערך של התמונה בעיני.