אפילו בעלי הידע הבסיסי ביותר בהיסטוריה של העם היהודי מודעים לכך שהדרך חזרה לארץ ישראל לא היתה קלה ונוחה במיוחד. מכיוון שכך, אפשר היה לצפות שעם שנדד במדבר במשך 40 שנה, ונבעט ממדינות שונות במשך מאות שנים, ישכלל לכדי שלמות את הספסלים הציבוריים שמשרתים את אזרחיו היגעים.

אתה בא?

מיחזור

כך זה נראה כשהספסל מוצלח

אז זהו, שלא. למעשה, קבוצת השבטים המשכילה הזו - שעל בניה נמנים גדולי האמנים, הפיזיקאים והפילוסופים – שכחה לקחת בחשבון את הטוכעסים שאמורים לשבת על הספסלים הציבוריים.

לא כדאי לשבת כשהשמש לוהטת

למה בעצם? אולי – ממש כמו הירקות המרים שמונחים על צלחת הפסח, כדי להזכיר לנו את אימת העבדות במצרים – תוכננו מעקות העץ העבים, יציקות הבטון המחוספסות או החתיכות הנוקשות ממתכת יצוקה, שמהם עשויים הספסלים הציבוריים בישראל, כך שיעוררו במשתמש מחשבות על הסבל שנגרם לאבותיו בעודו לוגם קפוצ'ינו בתחנת האוטובוס.

הספסל הזה מתאים יותר למתים מאשר לחיים

קשה לי להבין כיצד המדינה המשגשגת הזו, המושפעת מעיצוב ותכנון עירוני אירופי קלאסי, המונחית על ידי עקרונות הבאוהאוס, יכולה היתה ליצור כאלה מונומנטים משמימים, שחוגגים את הבינוניות.

לפני שתאשימו אותי באליטיזם (או תגללו למטה, לתגובות, כדי למחות ולספר שהספסלים בגינה הציבורית שבשכונה שלכם נוחים כמו כורסאות אורטופדיות ומענגים את הישבן כמו צמר גפן), אני רוצה להבהיר שהספסלים שראיתי ושעליהם ישבתי עד כה ממלאים את תפקידם במעשיות שמזכירה לי גפילטע פיש: הם נייטרליים, עשויים מחומרים בסיסיים זולים, אין בהם עצמות, הם עמידים, נסבלים במידה מסוימת, אבל הם אף פעם לא באמת מושכים או מהנים, אפילו כשמורחים אותם בחזרת.

יכול להיות שמשתמש אקראי יוכל להתעלם מהחסרונות האסתטיים והפיזיים של הספסל הציבורי, בעודו שקוע בקריאת הביקורת הנרגשת על הפרק האחרון של הישרדות VIP, אבל אני לא יכול להתעלם. יותר מדי ספסלים מוצבים במיקומים שמוסיפים עלבון על הפגיעה ונראים כמו בדיחה אכזרית של המתכננים: קחו למשל את ספסלי הזיג-זג הכחולים שבכיכר דיזנגוף, שנראים כאילו עוצבו כך שהפאנקיסטים חובבי העור שיושבים עליהם ייצלו היטב בשמש הקופחת.

מפגין כורסה

או המיצב האבסורדי שבאבן גבירול – אותם מושבים יחידים שהוצבו במרחק סנטימטרים ספורים משפת הכביש העמוס, ומאלצים את ההלך העייף להמר על חייו (ועל גפיו) כדי לקבל כמה דקות של מנוחה ושלווה בתוך עננת עשן אגזוזי האוטובוסים והמקהלה מחרישת האוזניים של צפירות המוניות. למרבה המזל, ברוב הפעמים רוכב אלמוני מציל באבירות את העייפים והקשישים מציפורני המוות באמצעות השיריון הבלתי חדיר שיוצרים אופניו הנעולות לכיסאות הללו.

אסיר

כאשר המתכננים בעיריות כמו תל אביב, עיר מגורי, יוצאים למגר את העזובה וההזנחה באמצעות תשתיות משופרות, שירותים משודרגים ותדמית ציבורית מלוטשת, אסור להם להתעלם מפרטים קטנים כמו ישבנו של אדם, או ההזדמנות האדירה לעיצוב חדשני. ולמעצבי הספסלים עצמם הייתי מציע לשנן את הדיבר השביעי של תכנון ציבורי: "לא תאלץ את שכנך לשבת על ספסל שלא ישבת עליו בעצמך במשך שעה לפחות". אחרי הכל, haven’t the Jewish people suffered enough?

ספסל עם נוף