שלושה ימים לפני שמשרתי הציבור חבטו בה לעיני המצלמות, ישבתי עם דפני ליף בבית קפה בשוק הפשפשים ביפו. זו לא היתה פגישה שנולדה כחלק מאיזו תוכנית אסטרטגית, אלא תוצאה של צירוף מקרים מבורך: חברים משותפים, שהאמינו שייתכן בינינו שיתוף פעולה, עשו את החיבור. אחרי הכל, העיסוקים שלי, הפרויקטים שבהם הייתי מעורב והנושאים שאותם אני מלמד מוקדשים לחקירת הדינמיקה שבין המרחב הציבורי לפרטי. והנה אני כאן, יושב עם מלכת העיצוב המרחבי, גבירת האמנות הציבורית והמנצחת על השיח החברתי. תאהבו או תשנאו את דעותיה, מסריה ושיטות הפעולה שלה - אף ישראלי לא יכול להישאר אדיש לכך שמאז הקיץ שעבר, אוהל כבר אינו סתם אוהל.
בעוד השיחה גולשת לנושאים כמו חומו של הקיץ המתקרב ודעיכת ההתעניינות בסיפור החדשותי של השנה החולפת, עיני ומחשבותי החלו לנדוד. שאלתי את עצמי מהו הדבר שעליו יכולים הישראלים להסכים, מהו הדבר שמשותף ומגשר על הפערים בין חילונים לדתיים, בין בעלי אמצעים למעוטי יכולת, בין שמאל לימין? אותו חפץ שיכול להיות נקודת פתיחה למכנה משותף והבנה אינסטינקטיבית?
כשהבטתי בפניהם של היושבים בשולחנות סביב - צעירים ומבוגרים, יפים ובלויים, מכובדים ומיואשים - גיליתי שהיה דבר אחד שהונח על כל שולחן, זמין באופן חופשי לכל דורש, נגיש לכל יד ונמצא על קצה לשונם של כולם, מקור לכל שיחה: קיסם השיניים.
חיטוט, תחיבה וחפירה באמצעות אותם כפיסי עץ קטנים ומחודדים חצו את הקווים שבין מרחב ציבורי ופרטי. הגינונים וההתענגות שבסילוק שאריות מזון ממקומן, השליפה והבחינה של מה שהיה ומה שנותר עדיין, העיצוב הפשוט כל כך – פעולה נדירה כל כך במרחב הציבורי במקומות אחרים בעולם.
כאשר צפיתי לראשונה בטקס הישראלי הייחודי הזה, נפגעו רגשותיי האמריקאיים המעודנים, במיוחד כאשר אשתי "הלכה על זה" באמצע ארוחת ערב רומנטית במסעדה. עכשיו, משהתגברתי על הנימוסים שהקנו לי, הפכתי לאובססיבי בנוגע לשימושים הנשגבים של הכלי מלא הכנות הזה, שנמצא בכל מקום ובכל עת. כלי שמגיע בשקט בשיאה של הארוחה, על ידי נותנת שירות מחייכת ורבת חסד. הקיסם מורם במהירות ומבלי דעת, עטיפתו מוסרת והוא נדחף אל הפה כדי לסמן את הרגע שבו הטיעון הסופי נלעס, נרקק החוצה כפאנץ' ליין והשיחה כולה נבלעת.
קיסם השיניים שחוצה מעמדות, אמונות והשקפות, אינו יודע גבולות. אין לו חן חברתי והוא לא זקוק לתירוצים או התנצלות. כמו חתיכות הבשר או הפטרוזיליה שהוא מאפשר להוציא במיומנות, הוא מייצג את המהות הישראלית: גישה עניינית לפתרון בעיות ופעולה רפלקסיבית נטולת התחשבות באפשרות של הסגת גבול או גינוי.
בין אם הוא מוגש בתוך גביע שעשוי עץ, קרמיקה, פלסטיק או כסף, ולא משנה איך תעטפו אותו - הוא מה שהוא. קיסם השיניים אינו אוהל, אבל הוא המוט שמחזיק את האוהל ומפנה לכולנו מקום סביב השולחן. הוא אמנם לא יהפוך לסמל הבא של הקריאה לצדק חברתי והמהפכה בישראל, אבל מבנהו דמוי החרב ונוכחותו המחודדת ודאי יונחו על שולחנם - ועל שפתותיהם - של מי שמחויבים לשינוי.
