"הבחור החדש בשכונה", זו בהחלט תווית. במהלך חיי בניו יורק קיבלתי את פניהם של רבים כאלה, אך מעולם לא הייתי אחד בעצמי. כמי שהתמזל מזלו לקבל השכלה הגונה ולנסוע בעולם, חקרתי יבשות, מדינות וחבלי ארץ כמתבונן עובר אורח, אספן של סיפורים, תמונות וחפצים, שאותם חלקתי עם חברים ובני משפחה עוד בטרם חזרתי אל מה שקרוי "החיים הרגילים".
שוק הכרמל. העין והתת מודע עבדו יחד ואיתרו אובייקטים דומים במרחב הציבורי. צורה, צבע וטקסטורה דיברו אלי בלחש שהתעצם לשאגה בעריכה.
ועכשיו, הנה אני כאן, בישראל, אחרי שביליתי כמעט 25 שנים בניסיון לאזן בין עולם האמנות ועולם העסקים ברחובותיה הקשוחים של ניו יורק, רק כדי למצוא את עצמי עוטה את חוסר הנוחות והכבוד של "הבחור החדש בשכונה". בניגוד להרפתקאות הקודמות שלי, הפעם לא אשוב הביתה – משום שאני כבר בבית. אל תתנו לשם המשפחה שלי להטעות אתכם, אני לא יהודי... ההחלטה הזו אינה נובעת מזכות אבות, זימון אלוהי או טעות - זו היתה בחירה שנדונה לעומק ונשקלה היטב.
לפני שלוש שנים הגעתי לישראל בפעם הראשונה, מלווה בשותפי לחברת ההפקות The Ripple Project. המסע שלנו תוכנן כך שנספיק לבלות עם אשתו ובני משפחותיהם, כשמקביל צילמנו ניצולי שואה וצאצאים שלהם, לדורותיהם. מצאתי שורה של אנשים עם מחויבות הומנית עמוקה - אמנים, מוזיקאים, סופרים והוגים. הוכיתי בתדהמה כאשר הסיפורים שסופרו לי לא עסקו ברע ביותר שבאדם, אלא בטוב ביותר. לא מנקודת מבט של ייאוש, השלמה או בדלנות, כי אם מתוך תקווה משותפת ויצירתיות.
המסע הראשון שלי לישראל, לפני שלוש שנים, נועד לחקור את ההשלכות הרב דוריות של השואה דרך העדשה של האמנות. את הניצול שמול בלוך ונכדו צילמתי בזכרון יעקב, מעל כביש 70 - הכביש שבו אני נוסע עכשיו בקביעות, בדרך למנוף, בית משפחתה של אשתי.
היתה לי הזכות להרצות במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ב-Pratt Institute במשך 17 שנים, ובמקביל לייסד ולבנות את Gooder Companies - בוטיק קריאטיב מוערך ועטור פרסים. זאת ועוד, בעשר השנים האחרונות יצרתי קשרים עם עוברי אורח מכל רחבי העולם באמצעות Illegal Art, מיזם אמנות שיתופי, שאני אחד ממייסדיו. הקשיבו לי, העסיקו אותי, שכרו את שירותי והזמינו אותי לחלוק את דרכי ואת ניסיוני על מנת לעורר השראה באחרים – ועדיין לא הייתי מוכן להשראה שמצאתי בישראל. גם לא יכולתי להבין מדוע ההון היצירתי של המדינה הזו לא רק שאינו זוכה לתהודה ראויה בעולם, אלא נעלם אף מעיניהם של הישראלים עצמם.
אני יודע שהשאלה הזו עולה כאן גם מבפנים, על ידי רבים מהאנשים שאותם פגשתי מאז הגעתי, לפני כשבעה חודשים - מרצים וראשי מחלקות לעיצוב, אדריכלים ורקדנים, קולנוענים ומפיקים, מספרי סיפורים ויזמים.
גבר בחנות של אבא של חבר, בשוק הכרמל. אני מאמין שהצילום הזה מדגים היטב את טבעו הארעי של הזמן והרגעים החולפים בחיים בישראל.
שמי תל אביב, כפי שצולמו ביומיים עוקבים מהמרפסת שלי. לא השתמשתי בפילטרים או תוכנות כדי לשנות את הצבע, אך מצבי הרוח שיקפו היטב את התחזית האישית שלי ואת המהומה והסתירות של המדינה המאומצת שלי.
אני מקווה שבשבועות הבאים תצטרפו אלי למסע לחקר העיצוב בישראל, דרך עיניו הפקוחות, ראשו הפתוח ונקודת המבט המשוחררת של "הבחור החדש בשכונה". כעסים, סתירות, תסכולים, הרהורים, תובנות ופתרונות יונחו כולם על השולחן, מוכנים ומזומנים ללעיסה, התענגות, בליעה ואולי אף יריקה. לא כולל קיסמי שיניים.
מתבונן במרחב הציבורי, בחרתי לצלם תמונה "מפחידה" בכיכר רבין, שכמו ברוב הימים, היתה מלאה אדם, כולל אמו של התינוק הזה, שעמדה משמאל.
