זה יהיה פוסט של מלים. בקושי צילומים ולא מעוצבים - נראה אתכם. כל יום שבו אני לא כותבת פוסט כמו זה, הוא יום שבו התאפקתי מלכתוב על זה. הדחקה, אולי. בכלל, לפעמים אחרי שיטוט בין מאות ואלפי תמונות של בתים יפים עד כאב, עם פינות מעוצבות ומלאות תשומת לב וטוב טעם, אחרי גילוי של עוד בלוג של יפה-אופה-אמא למופת שגם תופרת-יוצרת-מוכרת, בא לי להקיא. רדידות המקצוע שבו אני עובדת תוקפת אותי לפעמים, ולוקחת אותי למחשבות קיומיות על הדברים שבאמת חשובים בחיים. למזלכם, לא את זה רציתי לחלוק איתכם היום.
היום נכנסתי לאוטו, שישב באותו מקום חניה מאז יום חמישי שעבר. איכשהו יצא שבמשך שישה ימים אף אחד משנינו לא היה זקוק לאוטו. והיינו בהרבה מקומות, אבל לכולם הגענו ברגל או באופניים, בטרמפ עם חברים או במוניות. מ-1 באוגוסט אני הולכת להכיר טוב טוב את האוטו שלי מבפנים, אחרי שאקנה אותו, כמובן. כל דבר שאצטרך - להיכנס לאוטו ולנסוע. עוד דבר להוסיף לרשימת הדברים שמדכא אותי לחשוב עליהם במעבר לכפר. יש
לנו 36 ימים מהיום להיות פה, ואז הקפיצה הגדולה. שעת השי"ן. רילוקיישן. ריסטארט.
התקופה הזו היא טורבו. הכל כל כך סוער שאני כבר לא טורחת להבין אם זה פחד, לחץ, התרגשות, התעלות. אני פשוט רוכבת על גל של אנרגיה והולכת על זה, לא סתם בקפיצת באנג'י, אלא לקראת ספרינט שמתחיל בקצה הצוק. גיליתי, שוב, שדדליין מוחשי גורם לי להיות יעילה יותר בניצול הזמן. אני מתרגשת לנצל את השינוי הזה לבדיקה ושינוי של דברים אחרים, הרגלים אחרים - ישנים, אולי מיותרים, שאפשר סוף-סוף לזהות ולעזוב. התחלה חדשה היא הזדמנות לשאול את עצמי מי אני, מה אני רוצה לקחת איתי (במובן הפיזי ביותר, רבאק, יש כל כך הרבה לארוז), מי אני רוצה לקחת איתי, את מי בעצם לא כל כך אכפת לי לעזוב.
יכול להיות שהשילוב של החיים בעיר, פייסבוק, היותי הפרעת ריכוז מהלכת עם עודף אנרגיות, חברותית יתר על המידה, הציפו אותי בשנים האחרונות ביותר מדי דברים שאני עושה, יותר מדי אנשים שאני מכירה ויותר מדי היסחי דעת באופן כללי. יש בי מקום שמסוקרן (ואולי מקווה) שהמעבר למקום שקט יעזור לי לראות קצת יותר בבירור את הדברים החשובים באמת, להבדיל את העיקר מהטפל ולגלות דברים חדשים על עצמי ועל הסובבים אותי. הנה, התחלתי לכתוב כמו מושבניקית זורמת.
בקיצור, מאז שחתמנו על החוזה על הבית בכפר (בואו נסכם שכך אקרא לזה? זה לא באמת כפר, אבל לא בא לי להגיד בדיוק איפה זה - נסכם שזה 40 דקות מתל אביב, מקום פסטורלי וקטן, בית מקסים בחצר ענקית טובלת בטבע) אני עושה רשימות בראש. דברים שלא יהיו לי שם, דברים שבא לי לעשות כשאהיה שם, דברים שיוציאו אותי מדעתי, דברים שאני מפחדת מהם, טלפונים שאני חייבת להשיג עד אחד באוגוסט (בייביסיטר מישהי?) דברים שאני רוצה לסדר יפה בצנצנות לפי צבעים על המדפים הלבנים בחדר העבודה החדש שלי, כאלה.
פריים טיפוסי של בזל
הרשימה הכי מוחשית היא זו:
דברים שיש לי במרחק 60 שניות מהבית בתל אביב:
- ירקן, מכולת, מאפייה, מעדנייה (עם בשרים טריים וגבינות וריכוז החתיכים השווה בשכונה וירדנה היפה גם), קצב, פטיסרי (דובר צרפתית בלבד), עוד פטיסרי, פיצה, שני סושי, אחד חומוסייה, שתי פיצוציות, סופר שפתוח 24/7, שישה בתי קפה (אחד רשת), גלידריה (הטובה בעיר), מסעדה איטלקית (שבה אנחנו מכירים, אם לא בשמם אז בפנים, את כל המנהלים, טבחים, והמלצרים לדורותיהם).
- כארבע-חמש חנויות נעליים, שבע-שמונה חנויות בגדים ועוד כמה בוטיקים של מעצבות, שתי חנויות תיקים (ונעליים), שתי חנויות בגדים ומתנות לילדים, שתי חנויות של בגדי הריון, חנות ספרים (שאני נאמנה לה ביותר בהיותה לא-רשת-ספרים וצר לי מאוד על שאני עוזבת, חיים), ספריית( DVD עם ריכוז החתיכות השווה בשכונה ועמיחי המהמם גם, שבה אנחנו לקוחות הזהב מזה עשור, ויש מצב שייצרו מנוי מיוחד לצרכים שלנו: משפחה ללא טלוויזיה. אני מקווה שהם ישרדו אם לא נחדש את המנוי), חנות מתנות לבית (כל המוכרות אורלי), חנות כלי מיטה, עוד חנות מתנות בעבודת יד, חנות עתיקות, ארבע חנויות תכשיטים.
זמנים מודרנים / ספרים בבזל
- קופת חולים, שלושה רופאים (אחד שלי, לא כולל מרכז ל"רפואה" אסתטית) , מעבדה, בית מרקחת (דובר צרפתית לרוב), מגן-דוד-אדום, שלושה פדיקור-מניקור, ארבע מספרות, שלוש חנויות משקפיים, בנק (עם כספומט), החלפת כספים, מרכז יוגה (בבית ממול ועדיין הייתי מאחרת), מכון פילאטיס (כך שמעתי).
- שתי חנויות מכשירי חשמל, חנות חומרי בניין, חנות ספרים וכלי כתיבה, מכון העתקות והדפסות, שניים שלושה ניקוי יבש, סנדלר (נכון, הם במרחק של עוד דקה הליכה).
כן. אני לא מגזימה, הכל באמת שם וסביר ששכחתי כמה (סליחה). אין הרבה שכונות כאלו בתל אביב. בזל הוא גן עדן.
אה, וחניון עירוני, ותחנת מוניות, ומוניות שירות, ותחנה של תל-אופן (שלפעמים יש בה אפילו אופניים) שיכולים לקחת אותי לכל מקום שנמצא קצת יותר רחוק. לא מעניין אותי שאין חניה. יש אם מחפשים, יש אם מוצאים, יש אם מחכים מספיק זמן, וכן- זה המחיר וזה שווה את זה.
