ודאי שמעתם על ציור האייפד שצייר דייוויד הוקני, בעודו צופה במלכה אליזבת ובנסיך פיליפ שטים בגשם לאורך התמזה בחגיגות השישים על הכס. הוקני סירב בנימוס לבקשות לצייר את הוד מלכותה, ולבסוף ניאות לתרום עותק מודפס של ציור האייפד שלו לאוסף המלכותי, שהוא אוצר פורטרטים שתחילתו במאה ה-16. עשה לי חשק להוסיף אותו לחברים שלי ב-Draw Something.

The Queen and Prince Philip on The Spirit of Chartwell in the rain at the Thames River Pageant on Sunday 3 June 2012

בשבועות האחרונים הצטברו בתיקיות שלי כמה עבודות מקסימות של יוצרים שמתעסקים בפורטרטים, וליקטתי לכם כמה מהן. מושכות ומטרידות מכל הן העבודות של האמןמייקל מייפס, שנראות כמו דקסטר פוגש את קלימט. הן מכילות אלפי "דוגמיות" (Specimen) וגם DNA אישי כמו ריסים, ציפורניים, דמעות מיובשות, טביעות אצבעות של הסובייקטים שלו, שנעוצים בסיכות חרקים או כלואים בקפסולות שקופות, וchjs יוצרים קומפוזיציה חקרנית ומדויקת של דיוקן, או אם תרצו, של אדם מסוים על כל חלקיו. מייפס מתייחס לעבודה שלו במונחים מדעיים, מחקריים ואנתרופולוגיים, של ניתוח וביתור: כאספן או מדען שמתעמק בחרקים ובמין שלהם, לא באופי שלהם, כך מייפס מתעניין במה הם האנשים שהוא מציג, לא מי הם. התוצאה מרהיבה ומבעיתה ממש.

Michael Mapes

Michael Mapes, specimen no. 6

Michael Mapes, specimen no. 6

Michael Mapes

פרט מתוך מוצג 18. קפסולות של דמעות. Michael Mapes

העבודות ממוספרות, ללא שמות, גם אם מדובר באנשים הקרובים לו. הוא נחרד מהמחשבה שעבודתו תתרום משהו לתרבות הסלבריטי בעולם המערבי, ולא מציין את שמותיהם של המוצגים. ראיון מלא ומרתק איתו תוכלו לקרוא כאן. ושווה גם להציץ בקורות החיים שלו. אחרי שהחלפנו כמה מיילים אני קונה מניות של הרומן הראשון שלו - האיש יודע לכתוב.

התצוגה של ה"דוגמיות", במגירות עץ ישנות סגורות בזכוכית, הזכירה לי ביקור באחד המוזיאונים המטורפים של אוקספורד לפני כחמש עשרה שנה. מדובר במוזיאון פיט ריברס, איש צבא בריטי ויורש הון, עם חיבה לחקר ואיסוף של מוצגים ארכיאולוגים ואתניים, במיוחד כלי נשק. הגעתי למוזיאון הזה באחד מהבקרים בחודשים הספורים בהם גרתי באוקספורד והשיטוט בו היה חוויה שלא אשכח. הרגשתי כאילו מצאתי דלת סתרים לבוידעם של "היה היה". אלפי מוצגים מכל סוג ומין, דחוסים בצפיפות מרתקת, במגירות עץ ישנות שמחכות שיפתחו אותן וארונות שמחכים שיחטטו בהם. הכל מתויג בפתקאות קטנות וחרוצות בכתב-יד. ההתלהבות והדייקנות בעבודות של מייפס הזכירה לי את זו של ריברס.

Pitt Rivers Museum, Oxford

טכניקה נוספת, בלי סיכות הפעם, היא מתיחת חוטים על מסמרים. אולי גם אתם עשיתם את זה כשהייתם קטנים, בשנות השבעים והשמונים. האמנית פאמלה קמפנייה יוצרת דיוקנאות מקסימים מחוטים שחורים ואפורים, המתוחים על גריד של מסמרים.

Pamela Campagna, NETwork, Photo Alessandro Cirillo

Pamela Campagna, NETwork, Photo Alessandro Cirillo

Pamela Campagna, NETwork, Photo Alessandro Cirillo

Pamela Campagna, NETwork, Photo Alessandro Cirillo

ללייבל שלה ושל בעלה יש שם יפה: L-Able ושם מוצגות עבודות בטכניקות שונות. את הדיוקנאות המשפחתיים יצרו על פי תצלומים ישנים, בתהליך שארך כחודש. כל עבודות המסמרים של קמפניהכאן.

ומצילומים שהפכו למסמרים, לציורי שמן שהפכו לצילומים: סוזאנה יונגמאנס (Suzanne Jongmans) היא אמנית הולנדית שמצלמת דיוקנאות בהשראת דיוקנאות הבארוק מהמאות ה-16 וה-17, בסגנון קאירוסקורו - "בהיר-כהה" (המכונה גם טנבריזם, מתברר) כשהדמות מוארת ובולטת על רקע כהה ואחיד. היא בוחנת טקסטורות ותחושות של חומרים וגזרות, ועובדת מאז 2007 על הסדרה "פסלי קצף", העשויה מחומרי אריזה ובידוד. התלבושות המסורתיות מוצגות בחומרים חדשים, והאמנות של המאסטרים הישנים - בצילום מודרני.

Suzanne Jongmans, Prins Jona, 2010

Suzanne Jongmans, Prinses Eva, 2010

Suzanne Jongmans, Meisje in manteltje, 2010

אחד הפרויקטים שהכי הדהימו אותי, שוב מתוך העמלנות שבו, כמו הפורטרטים הרקומים של דניאל קורנרמאפף (עליהם כתבתי כאן), נעשה במסרגה אחת. ג'ו המילטון (Jo Hamilton) סורגת פורטרטים בטכניקת קרושה, והתוצאה מופלאה, ריאליסטית וסוריאליסטית בעת ובעונה אחת.

Jo Hamilton

Jo Hamilton

Jo Hamilton

את כל התהליך אפשר לראות בסרטון סטופ מושן

כמו שאפשר לראות באתר שלה, אני ממש לא הראשונה שכותבת עליה, אבל מקווה שאתם רואים את זה אצלי לראשונה. בהחלט מדהים.

טכניקה מסורתית נוספת שנתקלתי בה היא של האמן הדרום-אפריקאיפייר פושה, שארג את הדיוקן של גיא נרדי בתחרת סלילים (Bobbin Lace).

Pierre Fouche', Portrait of Guy Nardy

Pierre Fouche', Portrait of Guy Nardy, Detail

אתם מסתכלים על טווייה ידנית שלקח לפייר שלוש שנים לסיים. מדובר בעבודה מוזמנת, על פי צילום שצולם בירושלים לפני כעשרים שנה. העבודות הן בגודל 57X40 ס"מ וארוגות בחוטים בטכניקה מסובכת. פושה יצר עבודות רבות בטקסטיל, ממליצה לכם להיכנס לאתר שלו.

*

לפני פרידה אספר לכם שאת הימים למעבר שלנו לכפר אפשר כבר לספור בלוח השנה, את השבתות שנותרו לנו בתל אביב כמעט על יד אחת (הילדים אמרו היום שיש עוד 47 ימים, אני מאמינה להם אבל משתדלת לא לספור..). הכל כל כך מרגש וסוער שקשה לי אפילו לכתוב על זה (אלוהים יודע כמה פעמים התחלתי), אבל אני מקווה שבינתיים אמשיך לנתב את האנרגיה לכל מה שמסביב וניפגש כאן בקרוב בפוסטים הבאים. שיהיה סופשבוע נפלא.