חודש יוני, שמתחיל השבוע, לא מסמן רק את עונת החום והלחות השנואה עלי מכל, אלא גם שתיים ממלחמות ישראל שפרצו במהלכו, יום אחרי יום. שתי מלחמות כה שונות: האחת אולי הקצרה בהיסטוריה, והשנייה שהתארכה 18 שנה טיפה יותר מדי. אחת שאיחדה את העם תחת מורל גבוה והעלתה את האגו הלאומי לשיא שמאז לא נשבר, והשנייה שהשאירה כתם כבד בלב הקונצנזוס, ושגרמה לנו קצת להתפכח ולשאול אם אנחנו תמיד החזקים ביותר באזור.
גאוות צבא ההגנה לישראל / בולי יום העצמאות 1969 / איור: יצחק יורש
בהפרש של יום אחד, נציין השבוע 45 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים ו-30 שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה. זה עיתוי מתבקש להמשיך את פוסט בולי יום הזיכרון, שפירסמתי כאן ביום הזיכרון, פוסט שהסתיים בדיוק שנה לפני מלחמת ששת הימים. מדינת ישראל שאחרי 1969 התבגרה לפתע, והפכה להרבה פחות תמימה. בהתאם, בולי ההנצחה הרבה יותר עצובים, קודרים ומלנכוליים. את דימויי הפרחים שהמעצבים השתמשו בהם עד עכשיו, מחליפים דימויים של אנדרטאות.
הדגל יורד לחצי התורן בתקופת מלחמת ההתשה. בולי ימי הזיכרון 1970 / 1969 - איור: אלעזר ויסהוף
הפרחים לצה"ל / מהבולים האחרונים שהנציחו פרחי מולדת / אייר: צבי נרקיס
עיצוב: דן תל-ורדי
עיר של זהב. שערי שכם, הורדוס, יפו והשער החדש / איור: אליעזר ויסהוף, 1971
המשך סדרת השערים מ-1971: האריות, האשפתות, ציון, ושער הרחמים / איור: אליעזר ויסהוף, 1972
זר ישראלי. פרחים עטופים בסרט שחור. איור: אליעזר ויסהוף, 1972
בול מיוחד לכבוד 25 שנות עצמאות / עיצוב: משה עמר
לפני ואחרי מלחמת יום כיפור / ימי הזיכרון של 1973 ו-1974 / איור: משה פרג'
מימין: בול לזכר חיילים שמקום קבורתם לא נודע. עיצוב: אסתר גרינמן; משמאל: האנדרטה ליד הכנסת. איור של אסף ברג / 1975
אדריכלות ישראלית / אנדרטת חטיבת הצנחנים, איור: צבי נרקיס, 1977 / אנדרטת חטיבה 8 שפיסל יחיאל שמי, איור: דב כהן, 1976
מאז אמצע שנות השבעים, בולי יום הזיכרון מתחילים להנציח את האנדרטאות הרבות של חטיבות צה"ל. המאיירים, שהושפעו מהסגנונות הקונסטרוקטיביסטיים והקוביסטיים, הצליחו להמחיש היטב את אדריכלות הבטון הגיאומטרית והברוטליסטית של התקופה.
צבי נרקיס מאייר את אנדרטת חיל הים באשדוד, שתיכנן האדריכל כרמלי פלדמן / 1979
אנדרטת כביש הגבורה 1980, פסל: משה ציפר / אנדרטת חללי השריון 1982, עיצוב: דב כהן / אנדרטת בקעת הירדן 1981, פסל: יגאל תומרקין, עיצוב: דב כהן
האנדרטה לחללי אוגדת הפלדה, בעקבות פינוי ימית / אדריכל ישראל גודוביץ' / 1983, עיצוב: דוד פסח ושמעון כתר
סגנון איורי ופונטים של שנות ה80. עיצוב: רפי דייגי / אנדרטת חטיבת הנגב (בתכנון דני קרוון) ויד לבנים הדרוזים
צילום בצבע מלא / עיצוב: דב כהן / 1987
מחווה באווירה אחרת לחטיבות צה"ל / 40 שנות עצמאות / עיצוב: משה פרג' / 1988
מאנדרטאות ארצנו: 1989, עיצוב: דוד פסח / 1990, עיצוב: אסף ברג / 1999, עיצוב: דוד בן הדור / 1995, 1993, עיצוב: אופיר מירב
שנות ה-90 נפתחות בסגנון צילומי ריאליסטי / האנדרטה של חיל מודיעין ומרכז פו"מ / עיצוב: אד ואן אויין, 1991
האנדרטות של שנות האלפיים: מימין, אחרי האינתיפאדה השנייה / 2004, עיצוב: חיימי קיבקוביץ / משמאל, כמה חודשים לפני האינתיפאדה השנייה / 2000: עיצוב: דניאל גולדברג
2003, עיצוב: אווה כהן סבן / 2002, עיצוב: מאיר אשל
לקראת סוף העשור הסגנון משתנה, אבל האדריכלות נשארת. 2005, עיצוב: חיימי קיבקוביץ / 2007, עיצוב: מירי ניסטור
בול שונה באופי המקובל. צילום של סיכה מוזהבת, עיצוב: חיימי קיבקוביץ, 2009
כשנגמרות האנדרטאות, חוזרים לפרחים. 2008, עיצוב: רונן גולדברג / 2010, עיצוב: אסנת אשל
בולים עכשוויים, סגנונות שונים. והרבה שירה. 2011, עיצוב: אסנת אשל / 2012, עיצוב: יגאל גבאי
הבול האחרון. 2012, נרות נשמה, עיצוב: צביקה רויטמן.
הסקירה הבולאית, כאן ובפוסט הקודם, אינה מחקר אקדמי. כן ניתן ללמוד שבולים מנציחים את השכול ואת אובדן חיילינו, ולא את המלחמות שבהן נהרגו. באופן תמוה לא ניתן למצוא שום אזכור בבולי יום הזכרון לאף אחת ממלחמות ישראל. מפעל ההנצחה הקטן הזה מלמד בעיקר משהו על הלך הרוח של המדינה, מימי האופוריה ותחושת הפטריוטיות והגאווה, דרך מלחמות, שכול ואובדן, ועד לתחושה שבסוף כל המלחמות, נשארים רק עם שירים ונרות נשמה.
יוני נעים.
