אחרי שהחג נסגר הרמטית מאחורינו, ושלוש חבילות מצות יחכו עד לשנה הבאה, הרשו לי לסכם את האירועים ביומן מצולם, כדי שבאמת נוכל להתקדם לחגים הבאים. אתם בטח תוהים כמה אוכל נשאר. נו מה? ברור שהכל. כמה מעט שניסיתי להכין, ככה עוד יותר מעט אכלו כולם. לא יעזור - הדרך היחידה לגמור את האוכל בליל הסדר היא להזמין אנשים ליום שאחרי. יש גֶנים שהטבלאות לא מנצחות.

בסוף הערב המקרר נראַה כמו שהבטן שלנו הרגישה: מלא עד אפס מקום (ואני נשבעת שיש לי גם את זה מצולם, אבל בשלב הזה של חיי כבלוגרית יש עדיין כמה מקומות שאליהם אני לא מכניסה את קוראי).

את הקניות הממוקדות סיימתי ברביעי: משלוח באינטרנט בעשר דקות וסיבוב אצל הירקן והפרחן. חזרה גנרלית לסידור פרחים חלופי, אם לא אמצא חסות

בתור מי שאוהבת סדר אך לא טורחת בניקיון, נכנסתי לרוח החג על הבוקר והפתעתי אפילו את עצמי. מצוקת הקערות נפתרה בחנות מתחת לבית. זה מה שהיה חסר לי בסדר הקודם!

רהיטים משנים מקום: הארוניות שבכניסה הופכות למשטח הגשה והכנה, והמטר עובד שעות נוספות. אחרי מדידות וסחיבת רהיטים מהשכנים, עורך הסדר (שהתכונן ערב קודם) מציע לקחת את הילדים לקנות מתנות אפיקומן בשוק הפשפשים. בשיחה משפחתית הוחלט לוותר על טכס הגניבה וה"סחיטה" שלאחריה, ולאפשר לכל הילדים לחפש ולמצוא הפתעות

העדפתי הפעם לוותר על נסיונות קולינריים נועזים ומיותרים, ולבשל דברים מוכרים ובטוחים: הפילאף של מיכל וקסמן בפעם המי-יודע-כמה. הסעודה חולקה בין האורחים ולי נותרו רק מנות עיקריות, שהתנהלו בשמש אביבית חגיגית במיוחד

רונה לב-זהב מתקשרת ומודיעה שהכינה חזרת ותעבור לחלק. עכשיו אני בשוק, היא מודיעה, את צריכה משהו? כן! חסות סגולות. את הריחן הפורח גזמתי מהגינה, והארטישוקים מהירקן. שני סידורי ירקות חוברים לסידורי הפרחים. החזרת של רונה נרשמה כהצלחת הערב

שולחן ארוך ארוך מילא את כל הסלון (הלא גדול?!) שלנו, ושמחתי לגלות שאפילו הצבעים של בקבוקי התירוש תאמו להפליא את צבעי סידורי הפרחים. וכאן באה הסעודה.

הסדר היה משמח ומרגש, נעים וטעים ברמות, עם שירים וחידונים ומאכלים, דפיקות קצובות על שולחנות וילדים שרים. וכל זה למרות שינוי גדול של הרגע האחרון: כשעה לפני תחילת הסדר צלצל הטלפון ועל הקו היתה דודה שלי היקרה, שהודיעה שהיא חולה עם חום גבוה ולא תגיע, אכזבה גדולה לשתינו. ההרכב של הערב היה מעין שחזור של לילות הסדר של ילדותי, עם המשפחות של אמא שלי ואחותה. וככה "דודה-אמא" שלי ודוד בנג'ו נשארו בבית וחסרו לנו מאוד. את האוכל הרב שהכינה, כולל קציצות הפראסה הטעימות בתבל שלמדה להכין מחמותה הבולגרית, סבתא רותי, וקציצות הדג המעולות של סבתא רבקה שלי - שלחה עם בני הדודים. עכשיו אני יכולה להגיד לדודה שלי: לא נורא, בשנה הבאה. :)

ולמחרת: ארוחת "שאריות" עם זוג חברים, שנאכלה הפעם כמו שצריך, עם הפסקות של חצי שעה בין מנה למנה, כל ארבע המנות. ככה ידעו לאכול בפולניה!

ואחרי שתי מכונות כביסה: מפות לבנות מקופלות וצבעי מפיות משתלבים בריח פריחת לימון

לפני שאסיים אני רוצה להזכיר שהבלוג הזה, כמו כל הבית שלו, כבר בן שנה. ממישל ומאלדד מהרדיו למדתי שלוקח לדברים שנה עד שהם "תופסים", והנה זה קרה: אני בלוגרית. אני עדיין לא ממש מרגישה ככה - אני עדיין רונית שכותבת כל מיני דברים, אבל ממש בשבועות האחרונים יצא לי לפגוש יותר ויותר אנשים שעצרו אותי, חייכו ואמרו תודה ושהם אוהבים ונהנים, או שבזכות הבלוג ארגנו וזרקו, או שהזוגיות שלהם פורחת אחרי רימייק קטן של חדר השינה :). זה ממלא אותי אושר והנאה: לא רק הכתיבה, אלא הידיעה שאתם שם. משהו מאוד דומה לשידור ברדיו, אבל חדש לגמרי. אז תודה שאתם כאן כבר שנה, ואני מקווה שתמיד יהיה לכם מעניין וטוב לפגוש אותי.

ימי חול נהדרים לכם, מעכשיו ועד לחג הבא!

רונית