אחרי שהחג נסגר הרמטית מאחורינו, ושלוש חבילות מצות יחכו עד לשנה הבאה, הרשו לי לסכם את האירועים ביומן מצולם, כדי שבאמת נוכל להתקדם לחגים הבאים. אתם בטח תוהים כמה אוכל נשאר. נו מה? ברור שהכל. כמה מעט שניסיתי להכין, ככה עוד יותר מעט אכלו כולם. לא יעזור - הדרך היחידה לגמור את האוכל בליל הסדר היא להזמין אנשים ליום שאחרי. יש גֶנים שהטבלאות לא מנצחות.
בסוף הערב המקרר נראַה כמו שהבטן שלנו הרגישה: מלא עד אפס מקום (ואני נשבעת שיש לי גם את זה מצולם, אבל בשלב הזה של חיי כבלוגרית יש עדיין כמה מקומות שאליהם אני לא מכניסה את קוראי).
שולחן ארוך ארוך מילא את כל הסלון (הלא גדול?!) שלנו, ושמחתי לגלות שאפילו הצבעים של בקבוקי התירוש תאמו להפליא את צבעי סידורי הפרחים. וכאן באה הסעודה.
הסדר היה משמח ומרגש, נעים וטעים ברמות, עם שירים וחידונים ומאכלים, דפיקות קצובות על שולחנות וילדים שרים. וכל זה למרות שינוי גדול של הרגע האחרון: כשעה לפני תחילת הסדר צלצל הטלפון ועל הקו היתה דודה שלי היקרה, שהודיעה שהיא חולה עם חום גבוה ולא תגיע, אכזבה גדולה לשתינו. ההרכב של הערב היה מעין שחזור של לילות הסדר של ילדותי, עם המשפחות של אמא שלי ואחותה. וככה "דודה-אמא" שלי ודוד בנג'ו נשארו בבית וחסרו לנו מאוד. את האוכל הרב שהכינה, כולל קציצות הפראסה הטעימות בתבל שלמדה להכין מחמותה הבולגרית, סבתא רותי, וקציצות הדג המעולות של סבתא רבקה שלי - שלחה עם בני הדודים. עכשיו אני יכולה להגיד לדודה שלי: לא נורא, בשנה הבאה.
לפני שאסיים אני רוצה להזכיר שהבלוג הזה, כמו כל הבית שלו, כבר בן שנה. ממישל ומאלדד מהרדיו למדתי שלוקח לדברים שנה עד שהם "תופסים", והנה זה קרה: אני בלוגרית. אני עדיין לא ממש מרגישה ככה - אני עדיין רונית שכותבת כל מיני דברים, אבל ממש בשבועות האחרונים יצא לי לפגוש יותר ויותר אנשים שעצרו אותי, חייכו ואמרו תודה ושהם אוהבים ונהנים, או שבזכות הבלוג ארגנו וזרקו, או שהזוגיות שלהם פורחת אחרי רימייק קטן של חדר השינה . זה ממלא אותי אושר והנאה: לא רק הכתיבה, אלא הידיעה שאתם שם. משהו מאוד דומה לשידור ברדיו, אבל חדש לגמרי. אז תודה שאתם כאן כבר שנה, ואני מקווה שתמיד יהיה לכם מעניין וטוב לפגוש אותי.
ימי חול נהדרים לכם, מעכשיו ועד לחג הבא!
רונית