קוראים לו ג'יפני, חיבור קליט של המילים ג'יפ וג'יטני, שזה, על פי מילון הפיליפינית שלי, "אוטובוס קטן שמחיר הנסיעה בו הוא זול". ובכן, הג'יפני הוא ללא ספק זול, משהו כמו חצי שקל לכיוון, אולם הרבה מעבר להיותו זול, זהו כלי התחבורה הציבורי הפופולרי ביותר באיים הפיליפיניים.
צבעיו ועיצוביו הבלתי נלאים משמשים השראה לאומנים ויוצרים רבים, ובימיי הראשונים בעיר לא הפסקתי להביט לעבר כלי הרכב הססגוניים והמעשנים הללו.
הג'יפני הסלבריטאי. צילום: באדיבות מוזיאון מינאפאקו
מקור השראה לאומנים. צילום: באדיבות הבלוג של קפלואי ה-14 של צרפת
אז מאיפה הגיע הג'יפני? מאמריקה, כמובן, וליתר דיוק - מהצבא האמריקאי, ששלט באיים משנת 1898 ועד 1946. אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהאמריקאים עזבו את הפיליפינים, הם השאירו מאחוריהם מאות ג'יפים מוארכים, כדי שיהיה למקומיים איך לנסוע. הפיליפינים היצירתיים החלו מיד להוריד (חלקים מיותרים לשיטתם) ולהוסיף (חלקים הכרחיים לשיטתם) לג'יפ האמריקאי, כך שיוכל להכיל יותר נוסעים: משהו כמו 20-30 איש (כשכמה מהם יושבים על הגג). הם הוסיפו פנסים גדולים ללילות הארוכים, מושבים מרופדים למחצה, גגות מוארכים ליותר צל מהשמש הטרופית, אך מעל לכל – הם החלו לעצב את הג'יפים האפרוריים בצבעים טרופיים וציורים גדושים ברגש ולהט.
30 איש בג'יפני. צילום: באדיבות בלוג התחבורה של מנילה
תוך זמן קצר הפך הג'יפני לכלי התחבורה הזול והפופולרי ביותר באיים, והממשלה החלה להסדיר את השימוש בו ואף קבעה מסלולים ומחירים קבועים. הדרישה העצומה לכלי התחבורה הצבעוני הביאה יצרנים מקומיים לפתוח מפעלים ענקיים לייצור סדרתי של ג'יפני חדשים. יצרני מזכרות וצעצועים החלו לייצר עותקים קטנטנים שלו, שנמכרים עד היום בשדות התעופה ובחנויות לתיירים.
מזכרת מהאיים. צילום: באדיבות הבלוג של סאסי-סארה אומרת
גם בפרסומות. צילום: באדיבותחברת פי-סי אקספרס
כיום עתידו של של הג'יפני נתון בסכנה, לאחר שיצרנים רבים פשטו את הרגל. נותרו רק שניים גדולים, שמייצרים את הג'יפנים משאריות של משאיות יפניות משומשות.
כמו בכל מקום אחר בעולם, גם כאן החשמל מתחיל להחליף את הבנזין, והלהיט שלאט לאט כובש את רחובות מנילה הוא הג'יפני החשמלי. הוא אמנם קטן יותר והרבה פחות מעורר השראה, אבל העיצובים והצבעים ממשיכים להרשים - שווה נסיעה!
קטן יותר, חשמלי, אך עדיין צבעוני. צילום: באדיבות הבלוג "דיזיין אינספירייט"
