אם אין לחם - תקנו ספה?

בית ריק. צילום: shutterstock

לפני שבועיים קראתי כתבה בעיתון שהמליצה לזרוק הכל. ללא רחמים וללא נוסטלגיה - פשוט לזרוק. פחות רכוש יותר אושר. זרקתי הכל.

היתה תחושה מרוממת נפש בזריקת הכל – לא סדר פסח עם סלקציה – הכל. אשתי והילדים, לאחר שקראו את הכתבה, ראו גם הם את האור והצטרפו לביעור החמץ.

בסוף היום הבית היה ריק. ההד הבהיר זאת סופית.

עבר שבוע. שבוע ללא שום סיר שמחמם את עצמו, סיכת שיער ורודה וסט כוסות אספרסו. שום דבר מיותר לא נקנה. אני צרכן נבון, אני עוצר את התחממות כדור הארץ כי אני אוהב את הכדור, והכדור אוהב אותי. אני כמעט יכול לשמוע עלה נובט שמודה לי עכשיו, ואנקת חזיר קפיטליסטי שמת מפחד שאפיץ את הבשורה.

אני חייב הפגנה. אלהיט את ההמון ואדבר בשבחי ההסתפקות במעט. אצעק "מעט זה הכל", והם יענו לי "מעט זה הרבה". עשרות אלפי עיניים נוצצות תסתכלנה עליי – מנהיג המהפכה. אחזור הביתה ואתרווח לי על הרצפה. הייתי משלם מיליונים תמורת איזו כרית או כיסא, אבל זרקתי הכל.

צילום: gettyimages

כיסא עץ של אימס. צילום: Marc Eggimann, באדיבות הביטאט

קניתי פוטון לשניים, כמו המורדים האמיתיים. אושיב אותו לידי על הרצפה, הוא בטוח יחוש את רוח המהפכה. הנחתי את הפוטון על רצפת השיש הקרירה מחיינו הקודמים. אבל איך אפשר לדבר על מהפכה כשאתה יושב על רצפה קרה? אסור ליפול על שטויות. התייעצתי עם אשתי והחלטנו שאין מנוס מהחלפת הריצוף, אבל לאיזה? פרקט זה אורגני אבל נוצץ, קרמיקה זולה אבל תעשייתית. אלך על אריחים מצויירים - טרצו פשוט - יד שנייה.

ריצפנו, יצא צנוע. הקירות והתאורה הם השריד האחרון לחיי ההוללות הקודמים שניהלנו. הייתי מת לעשות גרפיטי על הקיר: כיכר תחריר לא תצעדי לבד, שלטים מצעדת המיליון ותמונה של רכב שטח עם איקס אדום גדול עליו. את המנורות אחליף לניאונים.

ניאונים מעוצבים של נעמה הופמן. צילום: דן פרץ

על תוויות הבגדים של אשתי והילדים תפרתי תווית – "סלון מזל". הם החליפו ביניהם את הבגדים, כך שזה באמת יצא יד שנייה – לי קניתי מכנסיים מיוז'י יממוטו (הטיקט בפנים. העיתונאי לא יפשיט אותי – יש גבול), ומעל סוודר קליל של קנת' קול. הכל מאריגים טבעיים עם נפילה טבעית על הגוף.

התחלנו ללכת לערבי שירה ולהכיר אנשים. גולדסטאר אהבתי עוד לפני כן, כך שמהבחינה הזאת הייתי מסודר. לאשתי היה קשה עם הערק אבל בערב השירה השלישי היא זרמה.

אחרי שלושה חודשים חלק מה"היי" של ההתחלה קהה, וראיתי שהנאום מול האלפים מתרחק. אמרנו - בינתיים נקנה ספה שתספוג את הרעש, והוספנו לה כורסה – לעיתונאי. הכל מאוד בסיסי וצנוע. הילדים ביקשו להחזיר את צעצועי העץ לחנות ולהחזיר לעצמם IPAD אחד בלבד. הסכמתי, בתנאי שכשארצה לכתוב נאומים הם ישאילו לי אותו. הוספתי כורסת צ'סטרפילד מעור חום כדי שיראו שיש לי היסטוריה, ואשתי הוסיפה כורסה של מרק ניוסון כדי שיראו שיש לנו הווה. אליהם הצטרפה המערכת (אבל שמענו רק דיסקים של UNPLUGED), והאמנות, שאותה לא באמת זרקנו.

כורסת צ'סטרפילד, כדי שיראו שיש לי היסטוריה. צילום: gettyimages

כוסות האספרסו נוספו, לאחר שהעירו לנו באחד מערבי השירה שערכנו אצלנו בבית שככה לא שותים קפה. חזר גם המחשב השני. לחלק מהבגדים נשרו התוויות של סלון מזל. לא תיקנו, אבל נדרנו נדר שלעולם, אבל לעולם, לא נדמה למי שהיינו.

תיכף אחרי הלכנו לאכול ברפאל.

מסעדת רפאל. צילום: בועז לביא

>> ורק אתמול המליצה רות פלמון על זריקת חפצים כתרפיה לדירה