קשה להתעלם ממסעדת "מונטנגרו" החדשה ברחוב נחמני בתל אביב: הצבעוניות ועושר הפרטים תופסים את עינו של כל מי שעובר בסביבה, גם אם מרחוק. לעומת הטונים השקטים במסעדות אחרות שנפתחו לאחרונה בעיר– כמו "יונה" מבית מאנטה ריי בנמל יפו, "רפאל" המשופצת והמובהרת ו"פרונטו" במשכנה החדש – מונטנגרו בולטת בססגוניותה וגם בקוטנה היחסי (כ-100 מ"ר בלבד), אף שהיא באה מבית לא פחות מבוסס: בית קבוצת נואר, שכוללת את "קפה נואר" הוותיק, מסעדת "סבסטיאן" בהרצליה פיתוח ו"הקומה הרביעית" בדרום תל אביב.
רפי בדר, מבעלי הקבוצה ומי שאחראי על הקונספט של המקומות שלה, תיכנן את מונטנגרו יחד עם אורי בן דרור ומיקי אנקווה מסטודיו MU. את בן דרור הוא מכיר שנים, יחד עיצבו את כל המקומות של הקבוצה, ושיתוף הפעולה ביניהם, מעיד בדר, מלא: "אני מעורב לגמרי. יש בינינו המון הבנה בתפישה החזותית. מחליטים על כיוון, הם יודעים לפרוט את זה, ואז אני בא עם הניואנסים שלי - נראה לי קצת שמן מדי, קצת רזה מדי".
קפה נואר, למשל, מעוצב כמו ביסטרו פריזאי. סבסטיאן קורץ יותר לכיוון הבראסרי. הקומה הרביעית, שמיועדת לאירועים, נראית כמו לופט מגורים, "שהוא גם סטודיו של אמן", אומר בדר, אמן בעצמו, שציוריו מעטרים את הקירות. "בקומה הרביעית יש משהו שנוגע מאוד בטעם האישי שלי, ככה הבית שלי יהיה".
לגבי מונטנגרו, אומר בדר, "ברגע שידענו איזה חלל אנחנו לוקחים (מסעדת פרונטו הישנה, בצמוד לקפה נואר. ע"צ), התחלתי לחפש קונספט. אחרי חשיבה הוחלט ללכת על כיוון של טברנה, כי זה אוכל ים תיכוני שהישראלים מאוד אוהבים. ברגע שהחלטנו התחילו אצלי אסוציאציות של יוון ושל בלקן. סרטים של קוסטריצה, של דושאן מקבייב. ראיתי את הסרטים, אמרתי צבעוניות. המקום שמככב ב'מונטנגרו' של מקבייב הוא בר בשם זנזיבר, כמו המקום הראשון שלי. בר עם שלט מוקף נורות, שעשיתי כמוהו כאן והורדתי מאז הפתיחה, כי זה נראה לי תיאטרלי ומוגזם מדי".
לבדר אין שום בעיה של ביטחון עצמי, והוא לא מהסס להודות שהמקומות שלו הם ציטוטים ממקומות שראה ואהב. "במחשב שלי יש המון רפרנסים חזותיים – מקומות שאורי צילם בטיולים שלו, מקומות שאני צילמתי, תמונות שאני מוריד מהרשת, מסעדות, בתים, פרטים. את הפלורסנטים בחוץ, למשל, ראינו באיזה מקום בברלין, עם טאץ' מזרח אירופי-היפסטרי. מצא חן בעיני האפקט, רק מיתנו את האור עם שרוול כתמתם.
"את החרסינות הצבעוניות שמגיעות עד גובה מסוים ראינו במקום אחר בברלין. אחרי זה חשבנו על חוויה של איטליז – ומשם לקחנו את החרסינות הלבנות בפנים, בגודל 15 על 15 סנטימטרים, הכי ישראלי בסיסי של פעם. המטבח הפתוח והמדפים הפתוחים – כמו במעדניות ספרדיות. המנורות עם הזרוע ופס התלייה של כוסות היין מעל הבר – מ'גוסטו', מקום ברומא שאני מכיר. הפרקט שמסודר בצורת אדרת דגים, מלופטים שיש לי במחשב. הספסלים לאורך הקירות בפנים, מעור לבן מלוכלך – כמו ב'קורסו קומו דיאצ'י' במילאנו. הרצפה הצבעונית שעשויה חתיכות של שיש ואבן קיסר, גם ממקום בברלין. הזמנו את הלקוחות לקשקש על החרסינות הלבנות בטושים, כמו ב'אינופיה', עוד טאפאס בר ספרדי. פה קשקשו ומחקתי, השארתי רק כמה נקודות שאני אוהב. לא רוצה יותר, ליכלך לי מדי".
את ההשראה לאיורים על הקירות שאב מ"טאפאס 24" בברצלונה. "יש בחור מקזחסטאן שעובד בחניון הקומה הרביעית כשומר. הוא צייר שם. אהבתי את היד שלו, והזמנתי ממנו ציורים בנושאי אוכל ומשקאות על קירות החניון, ציורים קצת פרימיטיוויים. צילמנו אותם, הפקנו מהצילומים פוסטרים והדבקנו יחד כאן, כמו טפט. בהתחלה הדבקנו בכוונה לא טוב, עם קמטים ובועות, כמו ברחוב, ואז חשבתי שזה מוגזם. אז הורדנו, הדפסנו מחדש והדבקנו שוב. עבודה כפולה".
וזה עוד דבר שבדר עושה: לחזור ולתקן עד שהתוצאה משביעה את רצונו. למשל, החלונות הגדולים שמפרידים בין החוץ לפנים. "היו לי בראש הוויטרינות האירופיות - מעובות, כבדות וצבעוניות. שם עושים את זה צבעוני מאוד, זה יכול להיות סגול, צהוב חזק, בעיטה לביצים. אחרי שנגר ביצע והתקנו את הוויטרינות במקום פתאום היתה חסרה לי עוד קטנה, עוד עיבוי, אז הוספנו מדרגת עץ". גם את הגוון שינו כמה פעמים, צבעו שוב ושוב ובסוף בחרו בירוק של מכולה, שעמדה מחוץ לבניין שמשתפץ ממול. "אהבנו את הצבע שלה – מזכיר בתי מרקחת משנות ה-20, בשילוב עם לבן וחרסינה".
כמה כסף עלה המקום?
"כמעט שני מיליון שקלים".
וכמה זמן?
"התכנון לקח שלושה חודשים, העבודה נמשכה עוד חצי שנה. היא עוד נמשכת".
יש דברים שהוא כבר הוריד מאז הפתיחה, כמו הגרלנדות הצבעוניות שהיו תלויות בפנים, השלט עם הנורות והציורים שמחק מהחרסינות. עכשיו הוא שוקל לצבוע מחדש את הקיר החיצוני. "יש משהו אלגנטי באפור, שאני רוצה למתן. המקום הזה נועד להיות פשוט, לא אלגנטי. כנראה שזה יהיה באזור הלבנים, אבל משהו טבעי, מלוכלך יותר".
עד כמה הושפעת מהביקורת שאמרה שהמקום עמוס מדי, אקלקטי מדי?
"אני מרגיש נוח עם המקום, אבל יש לו אבולוציה. אחרי שאני פותח מקום אני מתבונן בו המון, מתחיל להרגיש אותו, עושה שינויים והתאמות תוך כדי. דברים שבדמיוני נראו טוב וכששמנו אותם כאן נראו 'טו מאץ'' – הורדנו. בכל מקום שפתחתי, שיניתי. גם בסבסטיאן צבעתי מחדש קיר, הוספתי קרניזים בתפר שבין הקירות לתקרה כדי לרכך. אני בנאדם של ניסוי וטעייה, של עשייה ומחיקה, כמו כשאני מצייר, כשאני שם עוד שכבה ועוד שכבה. מבחינתי אקלקטיות זה דבר מצוין. לקחת מכל העולמות. יש פה חמארה וטאפאס ספרדי, ואיטליז, ובית מרקחת ואולי גם ביסטרו, בשולחנות ובכסאות".
מה אתה אוהב כאן במיוחד?
"את לוח השנה שהברמן אחראי לתלוש כל יום. את המתקן לתליית כוסות. את הפלורסנטים - יש בהם אפקט שמאוד מדבר אלי, מאוד קולי. כשאני רואה את המקום בערב, הומה, זה מתיישב נהדר עם התנועה והחיות שלו".
ממה אתה נהנה יותר כשאתה עובד על מקום חדש, מהעיצוב או מבניית התפריט?
"יש לי הנאה טבעית יותר מהעיסוק בקונספט, כך אני קורא לזה - לא עיצוב. העיצוב משרת את הקונספט".
>> ואיך עוצבה "יונה" החדשה בנמל יפו, מבית מאנטה-ריי?
