בעודי צופה בפרק הראשון של "מעושרות", בקטע בו לאה, "מלכת הפילאטיס של הרצליה פיתוח", יושבת עם הדיג'יי והברמן של מסיבת יום ההולדת שלה ומסבירה להם למה הם האנשים הכי חשובים בערב, צלצל הנייד שלי. על הקו היה אורן, בעל המועדון בו אני עורכת את מסיבת יום ההולדת שלי. זה היה טיימינג פסיכי, והוא חידד לי תחושה שהיתה לי גם כך: ההבדל ביני לבין לאה שנירר הוא קנה המידה. אילו לי מליונים או מיליארדים בבנק, הייתי מזמינה 2000 איש ולא 200, מגישה שמפניה מיובאת ולא למברוסקו בעשר שקל לבקבוק, ומזמינה את הספר אלי הביתה, "לנפח". אם הייתי בוחרת להצטלם עם זה, זו כבר שאלה אחרת. נכון, הכל מנופח יתר על המידה אצל הנשים האלו, אבל בניגוד לכל חברי שמיהרו כל כך לפסוק, לשפוט, ללעוג ולהירתע, אני כן יכולה לראות את הדמיון.

 

 

היכן מסתתרת אתי? באדיבות ערוץ 10

 

 

אפילו היוצרת, אורנה בן דור, אמרה בראיון ש"אחרי שאת מבלה שנה עם הנשים האלה אז בחודשים הראשונים חשבון הבנק שלי מאוד הזיע, פתאום הרגשתי שגם אני רוצה, גם אני יכולה – תיקים ב-900 דולר, נעליים של מעצבים". ראו הוזהרתן -- גם לנו זה יקרה אחרי צפיה של שנה (ונראה לי שכמה יבואנים בונים על זה). בעוד הסדרה מעלה את השאלה אם עשירות הן מאושרות, נשאלת גם השאלה האם כסף יכול לקנות טעם. יקפצו הצופים ויגידו ודאי שלא! הוא אולי קונה טעם רע. הרי גם במראה של כוכבות הסדרה יש משהו מוגזם, משהו שיצא משליטה ומקנה-מידה של טעם טוב. אבל כשמצליחים לחטוף הצצה אל הבתים של הנשים האלו, רואים שהם דווקא נראים לא רע.

אז נכון, מלמדים אותנו שכסף לא קונה אושר (אבל לא יזיק שיהיה כמה שיותר) וגם לא אהבה, אבל הרבה כסף יכול לקנות לך את הטעם של המעצב. כמובן שזה תלוי במי בחרת ועד כמה נתת לו לעשות את מה שהוא רוצה. אתי, למשל, פותחת את הפרק הראשון בדיבור על האחוזה שלה, כשהיא ישובה על כורסה בגוון שמנת על שטיח בגוון שמנת, לידה שולחן עם מפה בגוון שמנת ומאחוריה חלונות צרפתיים בגוון קממבר. "כל מילימטר שם זו אני", היא אומרת, אבל האחוזה נראית כמו משכן נסיכות דיסני גנרי ממש (והרי יש מצב שהיא היתה נסיכה אירופאית בגלגול קודם) -- כורסאות עם פיתוחים, ספות עמוסות כריות, אפיריון (עם שלט רחוק!) מסביב למיטה, והכל, כמובן, לבן. הדבר היחיד שאינו לבן או נסיכתי הוא אופני הכושר (בשחור!) שתקועים בחדר השינה ליד החלון. אם הבית הוא כל כך היא, מוזר שכל הבתים האחרים נראים פחות או יותר אותו הדבר.

 

 

שמתם לב לכותרת? באדיבות ערוץ 10

 

 

הצבע הלבן שולט בבתים ובדירות של כל כוכבות הסדרה. גם בהפתעה שמכינה טלי סיני-ריקליס לבעלה הטרי "זוס" יש ספות לבנות עם כריות לבנות ומטבח, הפתעה! -- לבן. (עד הערב טענתי שהאהבה בינה לבינו נראית לי הדבר האותנטי היחיד בסדרה הזו, עד שראיתי בפרומו של הפרק הבא איך היא מפלרטטת עם הגרוש שלה, אריק סיני. לא יפה). הסלון של דפנה גם הוא לבן (או שמנת? או קרם?) עם נגיעות אמיצות של בז' לגיוון, וגם המטבח של עורכת הדין ענבר, בהצצה החטופה שלנו אליו -- בינגו. מדי פעם רואים קצת שחור, וזהב.

נכון, לבן משדר רוגע ויוקרה. טוהר, ראשוניות, אור, שלווה, בלה בלה בלה. אבל כמו כוכבות הסדרה, ברור לנו שעל ספה לבנה לא יושבים ואוכלים, וגם לא שמים רגליים מלוכלכות אחרי יום עבודה. זה יותר בשביל להיראות מאשר בשביל להשתמש. הנשים של מעושרות (ואין להסיק מכך על כל נשות האלפיון, רק על אלו שמצטלמות לדוקו-ריאליטי, אני מתארת לעצמי) עסוקות בלהָראות מה יש להן ולהֵיראות טוב. העושר שלהן גורם להן להרגיש ייחודיות, ולכן גם אם הדירות והבתים שלהן משקפים בדיוק את הטעם הישראלי, הן בטוחות שכל מילימטר שם זה הן. הן מיישרות קו עם הטרנד הלבן, ושיקולי שימושיות מהן והלאה.

אנחנו, פשוטי העם, שלא יכולים להחליף ספה כל שלוש שנים, נקנה משהו בגוון "פרָקטי", לא כהה מדי ולא בהיר מדי, משהו שלא יתלכלך אם הילדים ירבצו עליו עם בפלות. הן? טרדות היומיום לא מעסיקות אותן.

הנגיעה האישית היחידה שראיתי בבתים של המעושרות הן יצירות האמנות של אתי דודאי שממלאות את הבית שלה. רובן, אגב, בלבן, שחור וזהב. בהתאם לרוח הריקנות הכללית הנשקפת מהמסך, רוב הקירות בדירות חשופים. לא ראיתי ספרים או יצירות אמנות בבתים שלהן, פרט לשוט של טלי בחדר עבודה כלשהו, שעומד בניגוד מוחלט לדירה ה"מעוצבת", החדשה והלבנה שלה ושל מר ריקליס. שם היו ספרים, היו תמונות, היה עבר.

כי הבתים האלו כאילו נבנו עבור הווה ועתיד מתמשך, אבל ללא עבר. בשיטוט באתר של קולגה שמעצבת למאיון או לאלפיון, משהו עליון כלשהו, עברתי בין הבתים היפים והמעוצבים, ותהיתי: לאנשים האלו לא היו רהיטים קודם? הכל נראה כאילו נכנסו לחנות יוקרה ופשוט קנו את כל חלל התצוגה -- מהספות ועד לפמוטים והפרחים. קומפלט. הרי אפשר ללמוד כל כך הרבה על אנשים מהבית שלהם. ואילו כל הבתים שראיתי סיפרו לי רק משהו אחד על הדיירים שלהם: "יש לנו הרבה כסף". לעתים: "יש לנו טעם". לרוב: "יש לנו מספיק כסף כדי לקנות לנו טעם". הכל מתאים, הכל במקומו, הכל חדש, אין חפצים אישיים, או בלגאן, או סימני חיים, אין רמזים לאופי.

לפני כמה חודשים יצאנו, בעלי ואני, למסעדת מסה שעיצב אלכס מייטליס בשחור ולבן- מתנה שקיבלנו מחברים. זה היה ערב של תדהמה אנתרופולוגית. ישבנו משני עבריו של "שולחן הקונספט" -- שולחן ארוך ורחב יותר מדי, שאינו מאפשר שום שיחה אינטימית, אותו משווקים כנראה בתור "קונספט" לאנשים שלא הזמינו מקום בזמן לשבת בספות הנוחות שבצד. בעודנו מנסים לשוחח זה עם זו לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה של שתי הנשים שישבו לצידי, בעיקר משום שהן היו קרובות אלי יותר מבעלי. מדי כמה שניות נזרק לאויר סכום כסף. כמה ההיא מרוויחה, כמה עלה הבית שלה, ועוד מיני פריטי רכילות עם תג מחיר.

 

 

אולי גם כאן מסתתרת אתי? מסעדת מסה. צילום: עילית אזולאי

 

 

המסעדה מחולקת לשני חלקים, אחד לבן והשני שחור, קונספט שקל לנתח ולהרגיש עמוק. הלבן לבן מאד והשחור שחור מאד. הכל גדול מהחיים, מפנק עד שחיתות ממש. אלא שרק למראה.

הקונספט של "שולחן הקונספט" היה כה מחייב, שכאשר זוג שישב לצידנו רצה להחליף מקום עם זוג צעירים רגילים למראה שנכנס למסעדה כדי לבדוק אם יש מקום, כך שיוכלו סוף סוף לשבת זה לצד זו ולגעת קצת (בכל זאת, יום נישואין ראשון!) המלצרים הסבירו להם שאי אפשר. הם פשוט אמרו תודה והלכו משם. הם היו לבושים כל כך "נורמלי", לא דפקו איזו הופעה חגיגית לכבוד המסעדה המחייבת, עד שהדגישו עוד יותר את הניתוק של המקום הזה מהחיים, כאילו כולם בפנים מחופשים. עוד עובדה שנחרטה בראשי היא משקלם הנורא של הכסאות, שהיו כה כבדים וצמודים זה לזה עד שהייתי צריכה עזרה בכל פעם שרציתי לצאת או לחזור למקומי. והיינו צריכים לפחות שלוש הפסקות של אויר בחוץ, בעיקר כי רצינו לדבר בצורה אינטימית, בעיקר על מה שראו עינינו בפנים. אבל מהי נוחות לעומת קונספט, מהי אינטימיות לעומת לשבת במסעדה בה האלפיון מתחכך, בה כולם מכירים את כולם (שמות של בכירי הכלכלה והממון נזרקו לאוויר בשיחות סביבינו) בה אולי תפגוש את הבנות בערב בנות ותקבל הזמנה למסיבה מקושרת. בעודנו חוקרים נשות אוליגרכים מתוקתקות, ניקול ראידמניות צבועות בכבדות מדדות על עקבים של 20 ס"מ (וכי מהי נוחות לעומת מותג יוקרתי), נכנס סילבן שלום. אלו היו הימים הראשונים של מחאת האוהלים וזה כבר ממש עורר בנו בחילה. גם שלומי שבת, שימים ספורים אחר כך הופיע בהפגנה, הגיע בהופעה הקבועה שלו -- ג'ינס, לבן וזהב. האוכל, אגב, היה טעים למדי, אבל לא הותיר רושם עמוק במיוחד.

היום אני יודעת איך נראים הבתים של הלקוחות של "מסה" מבפנים, וגם קצת איך נראים החיים שלהם, הלבנים. אסור לגעת, מותר רק להסתכל.

ולכל המצקצקים על הסגידה לעושר וליופי, שאומרים שאנחנו בחיים לא נהיה כאלו- הנה משהו שקראתי השבוע על צידה האחורי של חבילת המונופול המשפחתי שלנו, (של קודקוד), משחק "של פעם" שכולנו נהנים לשחק בו עם הילדים: "מונופול הוא משחק העסקים הקלאסי האהוב ביותר בעולם. הוא הומצא בארצות הברית בתקופת השפל הגדול ועוסק בכסף גדול ובהתעשרות מהירה... ההצלחה שלכם תלויה ביכולתכם לבצע השקעות ועסקאות חכמות, לתכנן ולהמר נכון.. המשתתף העשיר ביותר בסוף המשחק, זה עם הרכוש והכסף הרב ביותר -- הוא המנצח."

בהצלחה.