בבוקר שבת נעימה בחורף האחרון לקחתי את המצלמה ונסעתי לדרום העיר לטיול רגלי ללא יעד, אבל עם מטרה: לצלם עזובות מעוצבות ודוממות של של תל אביב הוותיקה, ואת פרטי האדריכלות המושקעים של פעם. יש לי פֶטיש למבנים הישנים והמסוגננים של דרום העיר, פֶטיש שמתחבר לפעמים ל"תת פֶטיש" אחר: עזובות או חורבות.
המצלמה לקחה את ההובלה וכך הגענו לאזור רחוב לילינבלום, כשמבנה חריג בגודלו, ובעיקר בעיצובו, תפס את עיני, בלילינבלום 9. המבנה היה מט ליפול, חלקו מפויח, מוקף גדרות. הפתחים בקומת הקרקע נאטמו כך שהגישה פנימה נחסמה כמעט הרמטית, אבל החזיתות, החלונות וכל האלמנטים הגלויים היו אטרקציה מיוחדת מספיק כדי לעצור, להביט ולתעד.
אחרי סשן של תמונות, חזרתי הביתה למחשב להתייעצות זריזה עם גוגל, שחשפה את הסיפור מאחורי הבניין המרהיב בעיטוריו: זהו המלון הראשון של תל אביב, שהוקם בשנת 1912 בידי משפחת אלקונין, שעלתה לארץ מרוסיה.
לאחרונה חזרתי לשם שוב, להתעמק עוד קצת ולנסות להציץ לתוך המלון. אז תחילה מעט פרטים ועובדות היסטוריות: המלון נקרא "מלון אלקונין", על שם הבעלים. המבנה - בעל שתי קומות ו-38 חדרים - נבנה מחומרים מקומיים כמו אבני כורכר וסלעים שהוצאו מהים, ותוכנן בצורת האות ח', ליצירת חצר פנימית.
במבנה המסוגנן הושקעו הרבה מאמץ וכישרון. לא חסכו בפרטים עשירים ומוקפדים, כגון אריחי רצפה צבעוניים, עיטורי קירות ותקרות יפהפיים ומרפסות עם זיזים מעוטרים בחזית.
ההקפדה והעושר העיצובי נמשכים בתוך חדרי המלון:
לימים שינה המלון את שמו ל"מלון צנטרל", ואירח את הידוענים והמכובדים של התקופה, ביניהם דוד בן גוריון, יצחק בן צבי ואפילו עבדאללה מלך ירדן.
אחרית דבר: היום המלון במצב רעוע במיוחד - הקירות והתקרות על עיטוריהם במצב התפוררות מתקדם, כך גם אבני הכורכר וסלעי הים החשופים. שריפות כילו חלק מהעושר העיצובי, והגשם, הרוחות והתמהוניים שנכנסים תורמים גם הם את תרומתם.
בשנים האחרונות נשמעו דיבורים על כוונה לשקם ולשחזר אותו (לפני כשנתיים אישרה ועדת התכנון המחוזית בקשה לשחזר ולפתוח אותו מחדש כמלון בוטיק יוקרתי). מה נשאר לומר? במהרה בימינו.