מיד לאחר ההפיכה השקטה בפיליפינים בשנת 1986, והגלייתם של הנשיא מרקוס ואשתו להוואי, התרוצצו שמועות מפליאות בכל רחבי העולם על 3,000 זוגות הנעליים שלה שנתגלו בארונות הארמון הנשיאותי. עם השנים הופרכו השמועות והמספר המדהים הצטמק: "רק" 1,200 זוגות נעליים, שהפכו מזמן לסמל המובהק ביותר של אורח החיים הראוותני של הגברת הראשונה לשעבר, אימלדה מרקוס, שפורטת בפניי ביום שבת חמים, הסבר שונה לחלוטין.

דיוקן של אימלדה מימיה הזוהרים. צילום: שי ילין

"את הנעליים הייתי מקבלת מהיצרנים של מאריקינה, שאותם קידמתי בהצלחה רבה בכל העולם", מספרת לי בגאווה אימלדה היפה, בת ה-82. מאריקינה הוא "רובע הנעליים" הנודע של הפיליפינים, שם ממוקמת עד היום מרבית מתעשיית ההנעלה המקומית, שללא ספק פרחה ושיגשגה בתקופת מרקוס ואף לאחריה. תקופה מלאת תהפוכות שהחלה ב-1965, בעת שבעלה של אימלדה, הסנאטור פרדיננד מרקוס, זכה בבחירות לנשיאות בפעם הראשונה, ושנמשכה לאורך 21 שנים שבהן הזוג המוכשר שלט ביד רמה במדינת האיים, ועד להפיכה השקטה, שהביאה להגלייתם. פרדיננד נפטר בגלות, בעוד שאימלדה הותרה לחזור הביתה למנילה רק ב-1991, לאחר מסע מפרך של משפטי ראווה נגדה.
מאז הספיקה גברת הברזל הפיליפינית לרוץ לנשיאות פעמיים (הגיעה למקום ה-5 וה-9 ) ולהיבחר לקונגרס הפיליפיני, שבו היא עדיין מכהנת כיום.

"מאריקינה חייבת הרבה מאוד לגברת מרקוס, שעודדה את תעשיית הנעליים שלנו לייצר את המוצרים הטובים ביותר", אמר לפני עשר שנים בדיוק ראש עיריית מאריקינה, באייאני פרננדו, בעת פתיחתו של מוזיאון הנעליים הראשון באסיה המבוסס ברובו על דמותה ונעליה של אימלדה, שתרמה למקום לא פחות מ-749 זוגות. מנגד יש הטוענים כי מרקוס נכשלה בבניית תשתיות ולא סיפקה מימון לתעשיית ההנעלה בזמן שלטונה. כך טוענת טסי אנדריגה, יועצת בכירה מהתעשייה, אך היא מסכימה לציין כי "היא בהחלט תרמה לתעשייה בדרך הייחודית שלה".

ללא צל של ספק, לאימלדה מרקוס תמיד הייתה ועדיין יש דרך ייחודית לעשות דברים. אפילו בדרך הממוקדת להפליא שבה עיצבה את האחוזה המשפחתית, או ליתר דיוק, הארמון הקטן של המרקוסים ברובע סן-חואן.

השקת מוזיאון הנעליים: 749 זוגות של אימלדה. צילום: באדיבות מוזיאון הנעליים

מקדש מלכותי לזכרו

אני מגיע לרחוב מרקוס מוקדם בצהריי יום שבת שקט ונטול פקקים, הרבה לפני הגברת הראשונה, וכשהשער הגדול לארמון המשפחתי נפתח, אני שם לב כיצד הנהג שהסיע אותי מתחיל לפתע להזיע ולהתרגש. הוא מגלגל את עיניו לצדדים במהירות, ומחנה את הרכב בעדינות במעלה השביל המלכותי, כאילו מפחד קמעה. מרבית הפיליפינים עדיין מעריצים את אימלדה מרקוס בדרך זו או אחרת, אם בגלל היותה "סלבריטי בינלאומי" המסרב להישכח, ואם בגין קשיחותה הנודעת.

השביל המלכותי לארמון. צילום: שי ילין

האחוזה העתיקה של המרקוסים עמוסה בצמחייה ירוקה ועצים טרופיים תמירים, שמשרים אווירה של אי אקזוטי באמצע העיר, אולם זו משתנה במהירות כשמטפסים במעלה השטיח האדום. רחבת הכניסה שופעת אף היא פרחים וצמחים מטופחים, אך אלה מתגמדים למראה התמונות, הציורים והפסלים של הנשיא המנוח, שמוצבים בכל פינה ראויה. נראה כי אימלדה הפכה את האחוזה המשפחתית למעין מוזיאון אישי, או מקדש מלכותי לזכרו של בעלה.

אני מצליח לצלם כמה תמונות ללא אישור, עד שלפתע נשמעים צלילי מכוניות כבדות ברקע, והשער הגדול שוב נפתח. מרצדס שחורה מלווה בכמה אחרות בולמת במעלה השביל המלכותי, דלת נפתחת באיטיות והפיליפינית הידועה ביותר בהיסטוריה עולה במעלה השטיח האדום.

צמחייה טרופית בגינה. צילום: שי ילין

השטיח האדום מבחוץ. צילום: שי ילין

השטיח האדום מבפנים. צילום: שי ילין

רחבת הכניסה למקדש. צילום: שי ילין

פסל מחמיא לזכרו של הנשיא. צילום: שי ילין

והמון תמונות, ללא אישור. צילום: שי ילין

הזוג הנשיאותי. צילום: שי ילין

בעודי מצפה להופעתה של "פרפר הפלדה", כינויה הקשוח וחסר הרחמים משנות ה-70 וה-80, מקבלת אותי אימלדה בחיוך רחב ולבבי, ומיד שולפת משפט מחץ שכל ישראלי נהנה לשמוע: "כבוד הוא לי לארח כאן יהודי מארץ הקודש".

היא לבושה בשמלה כהה עם כמה פרחים צבעוניים, ונראית מטופחת ושמורה כאילו לא חלפו להם עשרות שנים מאז ימי תהילתה. מחומשת בתסרוקת המושלמת, שלדבריה "לוקחת 20 דקות לסדר", אני מופתע מגובהה המרשים, לפחות ביחס לפיליפינית הממוצעת, אך אימלדה לא נותנת לי הרבה זמן להתרשם.

מחומשת בתסרוקת שכל אסיה מכירה. צילום: ארני

היא מובילה אותי באנרגיה נדירה לגילה דרך חדרי הבית המרכזיים, החל מחדר העבודה החשוך של הנשיא המנוח, דרך חדר מזכרות עמוס בתמונות היסטוריות, חדר האוכל המלכותי, עד שאנו מגיעים למסדרון רחב שבו מתנוסס ציור קיר מרהיב של אימלדה בצעירותה, אך היא דווקא מצביעה על דיוקן אחר והרבה יותר פשוט, בשחור-לבן, של כומר כהה שיער בשם פרנציסקו לופז.

חדר העבודה של מרקוס. צילום: שי ילין

חדר מנוחה ותמונות. צילום: שי ילין

חדר האוכל המלכותי. צילום: שי ילין

במסדרון: דיוקן משיא התהילה. צילום: שי ילין

הדיוקן של הכומר, פרנציסקו לופז. צילום: שי ילין

"זהו סבא של אבא שלי", היא אומרת בהתרגשות, ולפתע חושפת בפניי מידע שלא הכרתי. "הוא היה יהודי ספרדי מעיירה בשם איליו, בגרנדה, שם אולץ בכוח להתנצר. הם הגיעו לפיליפינים רק בתחילת המאה ה-19. אז כמו שאתה רואה – גם לי יש דם יהודי", היא אומרת בחיוך כובש, וממשיכה: "אבא שלי כמעט בכה ב-1948, כשמדינת ישראל הוקמה בסיוע קול הצבעת הפיליפינים". אני מהנהן בהתפעלות ורוצה להגיב, אך היא מיד ממשיכה שוב בהליכה מהירה ומובילה אותי הלאה, אל החלל המרהיב ביותר באחוזה: חדר סלון ענקי ומלכותי ברמה הוליוודית. כבר בכניסה אני חש כאילו הזוג הנשיאותי מביט בי בקפידה מלמעלה: שני ציורי קיר ענקיים מתנוססים משני צידי החדר, אחד של הנשיא המנוח ואחד של אימלדה היפהיפיה, מימי הזוהר של הזוג המבוקש. אך אפילו יותר מהמבט הממוקד של שני השליטים המודחים, יש בחדר הנוצץ נוכחות יוצאת-דופן של מתכת עוצמתית, השולטת כמעט לבדה בחלל הענק.

מצד אחד: אימלדה היפה. צילום: שי ילין

מצד שני: הנשיא המנוח. צילום: שי ילין

מרגישים אותה בכל פינה של החדר: ברצפה, בתיקרה, על הקירות ובכל מה שביניהם. היא זוהרת דרך כל רהיט ורהיט, אם זה בשרוולי הכסאות, ברגלי השולחנות, בבשר הפסלים, במסגרות העבות של התמונות וציורי הקיר, בעיצובי המראות ואפילו בבתי המנורות. כן, המרקוסים טבעו בזהב, תרתי משמע. הנשיא המנוח היה בעברו עורך דין מצליח של תאגידי הזהב הגדולים ביותר בפיליפינים, ולפי הסיפורים הוא הפך לסוחר ממולח במתכת הזהובה, עד שנכנס לפוליטיקה.

אחת מפינות הזהב בסלון המלכותי. צילום: שי ילין

"הוא סחר וצבר 6,000 או 7,000 טונות של זהב, והמחיר הגבוה ביותר שאי פעם שילם תמורתם היה 35 דולר לאונקייה. לא יותר מזה", מגוללת בפניי אימלדה, בזמן שאני מתיישב על כסא מזוהב ומעוצב למשעי, שנראה כאילו נלקח מימי הביניים. אני ממהר לערוך חישובים גסים במוחי לפי שער הזהב הנוכחי, ומבין שמדובר במשפחה של מיליארדרים.

יושבים על זהב. צילום: ארני

"בעלי נהג לומר", היא ממשיכה לספר, "שיהלומים אינם טובים מספיק, מפני שאם תשים אותם באש – הם יהפכו לפחמן, אז עדיף זהב. ככל שתשים אותו יותר באש, כך הוא יהפוך לטהור ויפה יותר, וככל שיהיה יפה יותר, כך מחירו יהיה גבוה יותר". כך אומרת לי האישה שנחשבה פעם לגברת הראשונה היפה בתבל. היום, בגילה המתקדם, אימלדה עדיין לא איבדה מיופיה המלכותי, אך בעודה מתרווחת על כורסת הזהב שלה, אפשר לאתר מתחת לחיוך המאופר סימנים של סבתא חביבה.

"קסטרו לקח אותי לסיבוב"

"את האלבום האדום בבקשה", היא מסמנת לאחד העוזרים שלה, שמיד מדלג מחדר לחדר ומספק בזריזות את הפריט המבוקש. האלבום בעל הכריכה האדומה עבה מאוד ונראה כבד אף יותר, אני מהרהר לעצמי, מבלי לדעת שאימלדה עומדת לעלעל בדפי ההיסטוריה ולהיזכר בחבריה הקרובים ביותר מאותם ימים, כמו מאו טסה-טונג מסין, "הוא פעם נישק את ידי ואמר בהתרגשות, 'את חברה אמיתית", או הנשיא ג'ונסון, "במלחמת וייטנאם הוא אמר לי בלחש, "תכניסי קצת הגיון פשוט לבעלך, ושישלח כוחות!"

"את האלבום האדום בבקשה". צילום: ארני

היא מדפדפת בין תמונות משפחתיות עם הנשיאים האמריקאים ניקסון ורייגן, ועם ברז'נייב, אנדרופוב וגורבצ'וב מבריתהמועצות, ואפילו כמה בני-דודים נודעים ביותר כגון סדאם חוסיין, שאמר לה פעם בביקורה בבגדאד בשנות ה-70, זמן רב לפני שפלש לכוויית, ש"אנחנו תקועים כאן בלי גישה למפרץ. בקושי יכולים למכור את הנפט שלנו. אנחנו צריכים לשלם כל כך הרבה מסים לשכנים שלנו, שמתוך מחיר של 10 דולר לחבית, נשארים לנו 2 דולרים". סדאם התלונן לפניה על שאינו רוצה להיזכר בקרב בני עמו בתור זה שהותיר את עיראק "אסירה ולכודה לעולמים". ההמשך, "מלחמת המפרץ", ידוע.

גם את מועמר קדאפי, המככב כיום בכותרות, פגשה אימלדה מספר פעמים. לדבריה, "בביקורי בטריפולי הוא אמר לי 'גברת מרקוס, אני מברך אותך ומעריץ אותך על נחישותך למען השלום. למה שלא תהפכי למוסלמית?'". אימלדה הקתולית האדוקה לא בדיוק נעתרה לבקשה של הרודן הלובי, וכמובן לא אמרה מילה על דמה היהודי, אך מיד באותו רגע קיבלה מקדאפי ערימה של ספרים על האיסלאם ועל הקוראן, שבהם היא מיהרה לעיין כדי לרכוש את ליבו של השליט. "למחרת, אמרתי לקדאפי 'כבוד הנשיא, אין לנו בפיליפינים נפט, והרי כתוב שהאיסלאם הוא נדיב ורחב-לב - האם תוכל למכור לנו נפט במחיר נמוך יותר?' הוא התמהמה קצת, אבל ענה לבסוף 'אוקיי, אוקיי'". ואז אימלדה המשיכה: "כבוד הנשיא, אמרתי לו", היא מספרת, "אין לנו בפיליפינים מקור הכנסה דולרי, והרי כתוב שהאיסלאם הוא רחום וחנון. האם נוכל לשלוח עובדים פיליפינים למזרח התיכון?' הוא שוב התלבט, עד שבסוף השיב לי 'אוקיי אוקיי'".

אימלדה חזרה מהביקור בטריפולי עם הרבה יותר הישגים ממה שציפתה להם, ובעת שהיא משנה את תנוחתה על כורסת הזהב, היא חושפת גם את סוד סיפור אהבתם של קדאפי הצורר ואשתו. "שאלתי אז את סופיה 'איך הכרת את מועמר?'", והיא ענתה בפתיחות רבה, "תאמיני או לא אימלדה, אבל אני אחות, וכאשר טיפלתי במועמר כשהוא שכב פצוע בבית חולים, נשלחתי למעשה כדי להתנקש בו. אבל אז, כשהתחלתי לדבר איתו ולגלות את החזון שלו, התוודיתי בפניו לגבי משימתי, ואמרתי לו שלא אבצע אותה'".

אימלדה מגוללת את הסיפור בהתרגשות כאילו מדובר בדרמה רומנטית על זוג יונים. "ואז קדאפי ענה לסופיה: "כעת, לאחר שהצלת את חיי, תתחתני איתי?". אימלדה מחייכת, "זה הסיפור ממקור ראשון", היא אומרת בגאווה, וממשיכה לעוד סיפור: "בביקורי בקובה, פידל (קסטרו) לקח אותי בספונטניות לסיבוב במכונית שלו ברחובות הוואנה, ואמר לי, אימלדה", היא מתארת בתיאטרליות, "יש רק שתי נשים בחיי שלמענן נהגתי אי-פעם במכונית: אמא שלי, ואת". אני מחייך אליה בהתפעלות, אך בעיקר אל פידל השרמנטי (בתמונה עם הסיגר): אחלה משפט מחץ קובאני, שכל דון ז'ואן ישראלי צריך לאמץ במיידי.
אימלדה ממשיכה לעלעל בין דפי ההיסטוריה ולחלוק עמי חוויות בלתי נשכחות של גברות ראשונות, כשמשום מה מוחי עדיין נעוץ באלפי טונות הזהב שבעלה אגר במהלך חייו. האם יש כאן דלת נסתרת לאיזשהו בונקר עמוק וסודי עם מטילי זהב נוצצים? וכיצד מסתדרים עם כל כך הרבה זהב וכסף במדינה ענייה כמו הפיליפינים? כך אני מהרהר לעצמי, כשלפתע אימלדה מגלה לי את התשובה.

שימו לב: מאו מנשק את ידה. צילום: ארני

מעלעלת כמו סבתא חמימה. צילום: ארני

קסטרו מסיע את אימלדה. צילום: ארני

אלת נדל"ן

"היו לנו כמה בניינים בניו יורק שקנינו בכסף שלנו, מהזהב של בעלי", היא מספרת. ואכן, לזוג מרקוס היו כמה בניינים בתפוח הגדול, ולא סתם בניינים אלא כמה מרכישות הנדל"ן השערורייתיות ביותר של משפחה פיליפינית אי-פעם. בין המבנים שרכשו היו "מגדל קראון" בשדרה החמישית (בשווי 51 מיליון דולר), "הראלד סקוור" ברחוב ברודוויי (בשווי 60 מיליון דולר), "מגדל 40 וול-סטריט" בן שבעים הקומות, "מגדל וולוורט'" (אחד העתיקים והגבוהים בעיר), וכנראה שזה לא הכל.

טובלת בכסף. צילום: שי ילין

לאחר הגלייתם של בני הזוג מרקוס עיקלה הממשלה החדשה, בראשות קוראזון אקינו (אמו של הנשיא הנוכחי), את מרבית רכושם. "הם מכרו את כל הבניינים בניו יורק ב-5 מיליון דולר בלבד", מספרת לי אימלדה במבט נכזב, ומראה לי ספר עבה עם תמונות של הבניינים המפוארים שפעם היו שלה. אין ברשותי מידע שיאפשר לי לאמת או להפריך את דבריה, מה שמאפשר לגברת מרקוס להמשיך ולהציג בלהט את טענותיה בנושא.

"בכל משפטי הראווה שהתנהלו נגדי עד כה, ניצחתי", היא אומרת בשכנוע עצמי, ומראה לי קולאז' של צילומי עיתונות מהזיכוי שלה במשפט הנודע שהתנהל נגדה בניו יורק בסוף שנות ה-80. לפתע היא אוחזת בידי ומושכת אותי במעלה המדרגות, דרך הגינה הסבוכה שהייתה פעם מגרש טניס מפואר, לעבר מבנה נפרד בתוך האחוזה הענקית. מדובר באולם רחב ממדים שהפך למעין מוזיאון יוצא דופן: מוזיאון למסמכי המשפט האמריקאי נגד מרקוס. לצד שלל ציורי קיר מהפנטים של אימלדה הצעירה ובעלה, הובאו לכאן עשרות ארגזים מלאים בעותקים של כל המסמכים מהמשפט, כולל מאות אלפי תדפיסים מכ-180 בנקים ברחבי העולם: רישומים מכל העברה כספית של הזוג שאי-פעם תועדה, אם זה הפקדות, הוצאות, רכישות, מכירות, ועוד. הכל שם. אני מרפרף בין הדפים וכמעט נופל לי הלב: הפקדות של 10 מיליון דולר פה, 15 מיליון דולר שם. כסף קטן.

בתוך "מוזיאון המסמכים": אימלדה בכחול. צילום: שי ילין

מעלעלים באלפי התדפיסים. צילום: שי ילין

ארגזים מלאים בהיסטוריה. צילום: שי ילין

בנייניה הניו-יורקיים של אימלדה. צילום: שי ילין

"לא אשמה", טוענים העיתונים. צילום: שי ילין

"אם נשים כסף באמצע הרחוב, אנשים יסתובבו מסביבו כמו משוגעים. זו לא הדרך", היא אומרת בקול מחוספס ושולפת בפניי פנינה ממשפטיה הידועים: "מטבעות כסף עוצבו במקור כעיגולים, כדי שיסתובבו מסביב לאנשים, ולא בשביל שאנשים יסתובבו סביב המטבעות". בקול בטוח היא מדגישה ש"למרות כל הסבל והייסורים שעברתי בחיי, עמדתי בכל בתי המשפט הללו בכבוד ומעולם לא נשברתי. ידעתי איך למחזר את הרע ולהופכו ליופי". אימלדה אוהבת מאוד את המלה "מיחזור", ואף הפכה אותה לאבן דרך מרכזית בחזון החברתי שלה, שעליו היא עמלה כעת בתור חברת קונגרס מן המניין.

"אפשר להפוך את העולם למקום הרבה יותר יפה"

בעת הפסקת קפה עם עוגת תפוחים טעימה, שמגישים עוזריה הרבים, אני מספר לאימלדה על קהילת הפיליפינים הענקית המתבססת בישראל בשנים האחרונות. לא חולפת שנייה עד שהיא מניחה את ספל הקפה בעדינות בין כלי הזהב, וחושפת בפניי את המקור האמיתי לתופעה העולמית של "העובד הזר הפיליפיני".

היא לא תהיה עובד זר. צילום: ארני

"בשיאה של המלחמה הקרה פיתח בעלי אידיאולוגיה נאורה, שטענה כי "האזרח הפיליפיני נולד לעולם כולו". זה היה למעשה אז, כשעוד היה מסך של ברזל, כשהתחלנו לשלוח כוחות עבודה למדינות בכל העולם", היא מספרת בגאווה. "תודות לאידיאולוגיה הזו של מרקוס, יש לנו היום מיליוני פיליפינים הנוסעים לעבוד בחו"ל ומתקבלים בברכה במדינות רבות, ושולחים מדי חודש מיליארדי דולרים חזרה למשפחותיהם כאן, וכך תורמים לצמיחת הכלכלה שלנו".

אחר-הצהריים שלי אצל אימלדה נמשך מעבר למתוכנן וגולש לשיחות עמוקות והרצאות פרונטליות על משברים מדיניים ובינלאומיים, על פוליטיקה מקומית, וגם קצת על פרויקטים גדולים שהגתה לפני עשרות שנים, בעיקר בנוף הארכיטקטוני של מנילה.מרקוס ידועה כמי שפיתחה רעיונות אדריכליים רבים והיתה מנוע נחוש מאחורי הקמת בניינים ומוסדות נודעים כמו מרכז הכנסים הבינלאומי במנילה, תיאטרון העם, מרכז התרבות של מנילה, מרכז הלב הפיליפיני, מכון הכליות, מרכז הסרטים של מנילה וארמון הקוקוס כמובן.

ארמון הקוקוס של מנילה. צילום: שי ילין

"אנשים אמרו לי בזמנו, 'גברת מרקוס, אין לנו כסף לבנות בית יפה, יש לנו כאן רק עצי קוקוס', אז החלטתי לבנות ארמון שעשוי רק מקוקוס, כדי להראות להם שאפשר לבנות דברים יפים מכל דבר". אימלדה ממשיכה לספר על תקופתה בתור מושלת מנילה ואיך הקימה שכונות חדשות לאורך הנמל. "אבל לפתע לאנשים לא היה מה לעשות בערבים ובסופי-השבוע. הייתי חייבת לשעשע אותם, אז בניתי בשבילם פארקים ומגרשי כדורסל, וגם את מרכז הסרטים של מנילה, ואת מרכז התרבות", היא מתארת בערגה.

מרכז הסרטים של מנילה: כיום "מופע מדהים". צילום: שי ילין

ומהו חזונה לעתיד? ירוק יותר, היא אומרת. "אתה יודע, כשהייתי מושלת מנילה היו לנו המון פרויקטים של מיחזור - עשינו יותר כסף ממיחזור מאשר ממסים", היא מספרת בזחיחות. "אני רוצה למחזר את כל הפסולת בפיליפינים. אני משוכנעת שאפשר להפוך את העולם למקום הרבה יותר יפה", היא מכריזה ומסמנת שוב לעוזרים שלה. אלה מדלגים בזריזות וחוזרים בתוך שניות עם שתי בובות העשויות מחומר בלתי מזוהה. "אלה הן בובות אימלדה'", היא אומרת בחיוך רחב. "מייצרים אותן מחומרים ממוחזרים והן נמכרות ב-150 פזוס בלבד". אני מתרשם מהדמיון לתסרוקת ולשמלות של אימלדה המקורית, כשהיא מושיטה לי הפתעה: מארג מעוצב היטב של צדפים, ועליו תמונת אימלדה היפה מפעם, עם הכיתוב "Love and Best Wishes, Imelda". "זו מזכרת בשבילך", היא אומרת לי בארשת סבתאית, "ודרך אגב, זה בדיוק כמו תיקים ותכשיטים אחרים שלנו - מיוצר בפרויקט המשתמש בחומרים ממוחזרים. אני רוצה למחזר את הכל!" היא פורשת חיוך רחב כאילו המציאה סטארט-אפ, לפני שהיא מתרוממת במלוא הדרה.
מצפות לה עוד כמה פגישות פוליטיות בסדר יומה העמוס, לוחשת לי אחת העוזרות החינניות.

אני מודה לאימלדה והיא מודה לי, בעודנו נפרדים לשלום על השטיח האדום.

הרצאה על המצב המדיני. יש קונפליקטים עם סין צילום: ארני

בובות אימלדה. צילום: שי ילין

מזכרת מצדפים ממוחזרים. צילום: ארני

"באהבה ואיחולים, אימלדה". צילום: שי ילין