שנות התשעים לא היו שנים מזהירות במיוחד בתחום העיצוב הגרפי. עד היום לא ברור לי מה (והאם) היה איזשהו ז'אנר או טרנדים עיצוביים ספציפיים ששלטו באותן שנים. ישנה תחושה, שמה שבא ברוך הבא! שילובי ועיוותי פונטים בלתי אפשריים, פלטות צבעים זרחניים מצד אחד, וטקסטורות כהות באדום שחור או כחול הגראנג'יות מצד שני. תקופה שהעולם טיפה התבלבל לו, סדרות טלויזיה כמו friends מצד אחד ו x-files מצד שני, רייבים ואקסטות באירופה מול רוק גראנג'י בסיאטל, ועם אייקונים תרבותיים כמו קלולס, פורסט גאמפ, נירוונה, בברלי הילס 90210, קילנטון, וינונה ריידר וגלידת פרוזן יוגורט. תקופת הטראש הכי צבעונית שהיתה עד אז.
אחת הלהקות שאולי הכי מזוהות עם הניינטיז, ושהיתה אחראית לא רק על כמה המנוני מועדונים, אלא גם על כמה מהאייקונים הגרפיים של אותה תקופה, היא סווייד. ביום שישי הקרוב תופיע בתל אביב.
יהיה גנוב!
photography: Tee Corinne / suede 1993
בשנת 1996 יצא Coming Up, אחד האלבומים שעשה לא רק היסטריה במצעדי המכירות, אלא גם היסטוריה עם השפה הגרפית שלו. לכבוד ההופעה ביום שישי, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לשלושה אנשים מוכשרים שעמדו מאחורי אותה תפיסה עיצובית, שעד היום נראית לי הכי רלוונטית ועדכנית.
photography: Nick Knight / design: Howard Wakefield
פיטר סוואייל, מעצב גרפי בעבר וארט דיירקטור בהווה, נכנס לתודעת ההמונים העולמית, כשיצא הסינגל הראשון FilmStar מתוך האלבום. רחובות לונדון הוצפו בפוסטרים של בחור (ספק בחורה, אלמנט הדואליות שחוזר הרבה בסווייד) יושב במושב האחורי של לינקולן מהודרת כשפניו עוותו בצבעוניות זרחנית. באותו רגע, הומצא גלגל קטן בעולם העיצוב.
photography: Nick Knight / design: Howard Wakefield
סוואייל השכיל לקחת לשורותיו את צלם האופנה הקונספטאלי והחתרני ניק נייט, שהתפרסם בשנות ה80 דרך סדרת תצלומים תיעודיים של גלוחי ראש, כשעורכי iD ו The Face הבינו שמדובר בגאון. היום לנייט יש סוכנות משלו: SHOWstudio (יחד עם סוואייל כשותף) והוא אחד הצלמים היותר נחשקים בעולם, עם הפקות גרנדיוזיות לVanity Fair, Vogue, ID ו LOVE. בין לקוחותיו תוכלו למצוא את כריסטיאן דיור, קלווין קליין, יוז'י יממוטו, אלכסנדר מקווין, ביורק (צילום הגיישה המפורסם מהקולקצייה של מקווין), וליידי גאגא עם הפקת האופנה האחרונה והמדוברת שהוא עשה לVouge Homme כשהיא מחופשת לגבר. אגב, הוא גם זה שצילם לה את עטיפת האלבום האחרון.
photography: Nick Knight / design: Howard Wakefield
הווארד ווייקפילד היה הצלע השלישית. בהיותו מעצב בסטודיו הנחשב Pentagram דאג וייקפילד לשפה האיורית והצבעוניות הזרחנית עם הטיפוגרפיה הידנית שנראתה כאילו נכתבה דקות ספורות לפני ההדפסה. היום הוא בעלים של הסטודיו המצליח parris wakefield יחד עם שרה פאריס, ותחת אמתחתם תוכלו לראות קמפיינים לדיור, ויויאן ווסטווד, מנדרינה דאק ועטיפות אייקוניות לאלבומים של סווייד, פאלפ וג'וי דיוויז'ן.
photography: Nick Knight / design: Howard Wakefield
מאז, המשיכה השלישייה לעבוד גם על האלבום הרביעי של סווייד, Head Music, באותו סגנון עיצובי, ועם סדרת סינגלים אשר הפכו עד מהרה לפרטי אספנים. כל צילום חדש עובד באותה טכניקה של צילום אפל, עם צבעוניות זרחנית, אך הדימוי שנוצר היה חדש. גם הכותרות אינן קפאו על שמרן, והמשיכו להתחדש אך לשמור על הקו הידני המיוחד. השלישיה העליזה, נכנסה לפנתיאון של עולם העיצוב הגרפי.
photography: Nick Knight / design: Howard Wakefield
photography: Nick Knight / design: Howard Wakefield
photography: Nick Knight / design: Howard Wakefield
photography: Nick Knight / design: Howard Wakefield
photography: Nick Knight / design: Howard Wakefield
פיטר סוואייל, פתח בשנים האחרונות תערוכות בכל העולם, בין השאר במוזיאון העיצוב בלונדון ובמוזיאון וויקטוריה ואלברט, ופיקד על כמה מהקמפיינים הנחשקים בעולם: סטלה מקארטני, ז'יבנשי, ג'ון גאליאנו, יוז'י ימאמוטו וראף סימונס הבלגי. סוואייל עיצב בין השאר את הלוגו של קייט מוס לקולקציות השונות שלה, וכמה מעטיפות האלבומים האייקוניות של העשורים האחרונים, כמו ניו אורדר עם NO, וג'וי דוויז'ן עם הנוף הטופוגרפי והקווי שמאז הועתק בהמון גרסאות ברחבי העולם.
אי אפשר לכתוב פוסט על סוויד מבלי להתייחס ללוגו של הלהקה. בימינו, כשכל זמרת מתלהבת, משנה בכל אלבום את ה"לוגו" שלה (לא מבין בכלל למה ממתגים זמרים) בסווייד, השכילו להבין שלוגו לא משנים. בכך הפך הלוגו הטיפוגרפי הנקי שלהם לנכס.
הפשטות של הפונט הסן-סריפי (היום כבר יש פונט שנקרא סווייד), העיצוב "הלא מתלהם" שבו, השקט שהוא משדר מצד אחד, מול הדימויים המסקרנים והמסתוריים שמשתנים מסינגל לסינגל מצד שני, מייצרים אמירה, שזה לא עוד פלופ או גיג של רגע. סווייד בין אם הם הבינו, כבר אז בשנות ה90, שהם לא יעלמו כל כך מהר, ובין אם לא, הם ללא ספק אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה של המוזיקת הפופ, ולא רק מוזיקלית, כי אם גם עיצובית.
תיהנו בהופעה.
