עיצובים של ז'אן רואייר
גלריה ג'ק לקוסט, פריז
הכותרת שניתנה לבלוג של היריד הייתה מדויקת: What's a fair without Royere?
ואכן, מהו יריד עיצוב ללא העיצובים של ז'אן רואייר (Jean Royere) האגדי, מי שנחשב לאבי העיצוב המודרניסטי לעשירים (כלומר לא בייצור המוני, אלא בהזמנה). הוא החשיב קישוטיות כאופנה חולפת, ולכן בחר להתמקד בצורה ובנפח, והצליח לשכנע את עשירי העולם שהפגנת עושר לא אומרת בהכרח הגזמה וריבוי פרטים, אלא דווקא מינימליזם וניקיון עיצובי. החומרים החביבים עליו היו עץ, זכוכית ומתכת, שאותם עיצב לכדי צורות משוכללות וכריזמטיות.
גלריית ז'ק לקוסט הפריזאית היא חלום שמתגשם בעבור מעריצי רואייר (1902-1984), מאחר שעשור אחד לאחר מותו היא רכשה את כל ארכיון הרהיטים שלו. ביריד הנוכחי היא הציגה פריטים נדירים, כמו ההדומים המתכתיים שיצר רואייר לבקשתה של משפחה צרפתית עשירה: ספה לבנה מ-1930 ושולחן קפה יחיד מסוגו מ-1954. לצידם עמדה שידת זכוכית ועץ, שכמו מבקשת שיניחו עליה כוס וויסקי, סיגר וספר אמנות משובח. בלטה במיוחד סדרת הרהיטים "דובי הקוטב" (Ours Polaire). אלה רהיטים בצבע ירוק תפוח – ספה, כורסה והדום לרגליים - שאותם מתארת בעלת הגלריה כך: "סדרת 'דובי הקוטב' היא פיסולית כמעט כמו שהיא עיצובית והיא מודרנית כמו שהיא קלאסית. הצורה מאוד מודרנית, אבל שיטות העבודה של רויירה היו קלאסיות".
"שטות" של בת' קטלמן
גלריית טוד מריל, ניו יורק
העבודה המרשימה של הפסלת הניו יורקית בת' קטלמן (Beth Katleman), "שטות" (Folly), מתמקדת בתעתוע שבין דו-ממד לתלת-ממד. מרחוק העין רואה קיר בצבע כחול עמוק ועליו איורים לבנים ועדינים – ואז העין משבצת את העבודה תחת הקטגוריה "טפט קיר". אבל כשמתקרבים מגלים שהאיורים הם למעשה פסלים קטנים הבולטים מתוך הקיר הכחול.
הפסלים מרובי פרטים, יצירתיים, מצחיקים ומרגשים. הם עשויים פורצלן, חומר שמאזכר מיידית את תחושת הפאר של ארמונות עבר מהודרים. העבודה ממוקמת על קו התפר של עיצוב ואמנות – הקומפוזיציה של הפסלים הקטנים על הקיר היא עיצובית (חזרה במרווחים קבועה ואסתטיקה עיצובית), וכל השאר "אמנותי" להפליא.
- פיליפ ג'ונסון ומיס ואן דר רוהה: שני אדריכלים חברים, עם תאומים זהים
- הלבנים על השחורים: מעצבים אירופים מתייחסים לאפריקה
ארט פרקור
אמנות גבוהה במרחב הציבורי
היריד הציג בפעם השנייה בתולדותיו את התערוכה "ארט פרקור". המשמעות של פרקור בצרפתית היא "מסלול", אבל המילה הושאלה כבר מזמן לספורט הלא תחרותי שמתרחש במסלול מכשולים אורבני ומסוכן. אנשי פרקור רצים, קופצים, זוחלים ומטפסים מנקודה אחת לשנייה, תוך ניסיון להתגבר על מכשולים שהעיר מציבה באופן טבעי – גגות, קירות, ספסלים, גדרות, פסלי רחוב, בניינים ועוד. תערוכת "ארט פרקור" הציגה עשר עבודות אמנות ברחבי העיר בזל, שהשתמשו בהיצע האורבני הקיים. שלוש מתוכן לכדו את העין באופן מיוחד.
נהר הריין שזורם בלב בזל מקושט לכל אורכו בבקתות דייגים קטנות. האמן פדריקו הררו (Federico Herrero) צבע בצבעים עזים את החזית של שלוש מהן. הוא קרא ליצירה "ויברציות" וביקש לשקף בה את הצבעים הבולטים של עיר הולדתו סאן חוזה, קוסטה ריקה. הררו תירגם את הסביבה הטרופית שממנה הגיע לסביבה האירופאית שבה היא מוצגת, והתוצאה מעניינת ומלאת חיות.
העבודה המרהיבה "פסטום II" של האמן הבלגי כריס מרטין (Kris Martin) עשתה שימוש בכנסייה העתיקה ביותר בבזל (1270). מרטין כיסה את רצפת הכנסייה בקונפטי מוזהב. התוצאה הנוצצת הזכירה חדר מלא באוצרות. הקונפטי אינם עשויים מנייר, אלא מרבבות דיסקיות ברונזה דקיקות. המבקרים מזיזים בצעדיהם את הקונפטי, ובכך גורמים לקרני השמש לרצד על הדיסקיות וליצור מחול של אור וצל שמגיח מרצפת הכנסייה. באופן הצגתה – רבבות פריטים קטנים שמונחים על הרצפה באגביות - העבודה מזכירה את "גרעיני חמנייה", עבודתו המדוברת של האמן הסיני איי וואי וואי, שהוצגה במוזיאון טייט מודרן בלונדון בשנה שעברה.
ההרהור בדבר "גרעיני החמנייה" של וואי וואי מוביל הישר אל יצירה שלו, שמוצגת על שארית מחומת העיר העתיקה (שנבנתה ב-1356) של בזל. בחלק החיצוני של החומה מוצגים 500 פורטרטים, שיחד יוצרים יצירה שלמה באורך 170 מטר. המצולמים הם אזרחים סינים, שאותם צילם וייוויי ב-2007 לסרט תיעודי שנקרא "אנשי האגדות". הסרט עוקב אחר 1,001 סינים צעירים המבקשים לנסוע לטיול באירופה. הוא מתחיל בנפתולי הבירוקרטיה שהם נאלצו לעבור, וממשיך בתיעוד הביקור הראשון שלהם מחוץ לסין.
על החומה של בזל נתלו כאמור 500 פורטרטים מתוך 1,001 הנוסעים שתועדו בסרט. הבחירה לתלות את הפורטרטים הללו בצד החיצוני של החומה היא חזקה – למעשה הם לא נמצאים בתוך העיר, אלא כמו מבקשים להיכנס אליה, אבל תלויים על החומה מבחוץ. העובדה שהאמן עצמו היה עצור בסין באותו זמן (ושוחרר סוף סוף בשבוע שעבר), העלתה שאלות על מרחב, חופש יצירה ואמנות פוליטית. בחלק הפנימי של החומה תלה מישהו שלט הקורא לשחרר את איי וואי וואיי (Free Ai Wei Wei) – למרות שהשלט לא היה חלק אינטגרלי מהתערוכה הרשמית, הספונטניות שלו העצימה את המשמעות של המושג "ארט פרקור".
