מן הידועות הוא שאמנות, עיצוב ואדריכלות שזורים זה בזה באופן בלתי ניתן לפרימה. יריד האמנות החשוב בעולם, "ארט בזל", מספק שלל הוכחות לכך. הנה כמה מהן:

הפסל "74 צעדים" של מריו מרץ – גלריה טשודי, שווייץ

שמונה איגלואים מוזרים מאלצים את המבקר ביריד להתייחס אליהם. הם מונחים במרכזו של האנגר עצום, בכריזמטיות מתריסה. זוהי עבודתו של האמן האיטלקי המנוח (1925-2003) מריו מרץ (Mario Merz), שרבות מעבודותיו נעות על קו התפר בין אמנות לאדריכלות. מרץ היה בנו של אדריכל ועסק רבות ביצירת חללים אדריכליים-פיסוליים.

האיגלואים עשויים כבלי פלדה, שמחוברים בשני קצותיהם אל 74 לבני מדרכות. הכבלים מונחים בתוך חור באבן (ללא שום הברגה או חיזוק הנדסי נוסף) וכך יוצרים קשתות, שמתמזגות לכדי איגלו. ברגעים מסוימים המבנים נעים עם תנועת האנשים, מתמלאים בחיים חרף מהותם הדוממת. העובדה שמדובר במבנה בעל צורה מוכרת, אך באותו זמן תוכנו ריק וחסר תכלית, מעוררת מחשבות על הגבול בין פונקציה לדקורציה.

מרץ הדגיש שמדובר באבני מדרכה שאסף מהרחוב, כלומר היו להן חיים (פונקציונליים) טרם הגיעו אל גלגולן הנוכחי כפסל אדריכלי. "מבחינתי עיסוק במרחב הוא הזדמנות להתרחק מפיסול מסורתי", הצהיר מרץ ב-1993 כשיצר את העבודה, "המרחב בעצמו הוא פסל אחד גדול, ולכן אני משתמש בו בעבודות שלי".

עבודת הווידאו "נקודות על קו" של שרה מוריס – גלריה פטזל, ניו יורק

מבלי שמבחינים, עוברות להן ביעף 35 דקות בצפייה בעבודת הווידאו הזו. האסתטיקה החזותית של הסרט מהפנטת, וכך גם הפסקול. גיבורי הסרט הם שני מבנים של אבות המודרניזם: בית פארנסוורת' (Farnsworth House) בתכנונו של מיס ואן דה רוהה, ובית הזכוכית (Glass House) של פיליפ ג'ונסון. שרה מוריס, אמנית בריטית מצליחה, טוענת ששני המבנים האלה הם תוצר של רעיונות משותפים ותשוקה קולקטיבית של שני האדריכלים, שהיו חברים קרובים. במבט חטוף הם אכן דומים זה לזה.

בית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון (צילום: JON MILLER, HEDRICH BLESSING)
בית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון (צילום: JON MILLER, HEDRICH BLESSING)

בית פארנסוורת', מיס ואן דר רוהה (צילום: JON MILLER, HEDRICH BLESSING)
בית פארנסוורת', מיס ואן דר רוהה (צילום: JON MILLER, HEDRICH BLESSING)

מוריס מתעדת בעבודתה את "השאיפה של האדריכלים לבנות מבנים שישנו את אופן החשיבה שלנו לגבי אדריכלות - מבחינת צורה והקשר". לצד שני המבנים הראשיים, שהם הגיבורים, מוצגים שלושה גיבורי-משנה: בניין לייק שור דרייב (Lake Shore Drive) בשיקגו של ואן דה רוהה, וגורד השחקים המפורסם שלו במנהטן – בניין סיגראם (Seagram Building).

המקום היחיד שבו נראית פעילות אנושית שוקקת במהלך הסרט, היא בתוך המסעדה שבבניין סיגראם. כנראה שלא במקרה: ג'ונסון נהג להשתמש במסעדה כמשרדו וכמקום המפגש הקבוע עם חברו, ואן דה רוהה. מוריס מצהירה שהסרט הוא "גם רצון לשמר את המבנים האלו ולנצור אותם, וגם הצגה של כוח אדריכלי, שהותיר את חותמו על סביבת החיים שלנו לנצח".

פסל "חתיכה תלויה" של קנדל גריס – גלריה גודמן, דרום אפריקה

לצד אחד הכבישים המהירים בדרום אפריקה מוצב גשר העשוי לבנים אדומות. בתקופות הסוערות של האפרטהייד, התושבים השחורים נהגו לעקור את הלבנים מהגשר ולהשליך אותן על מכוניות נוסעות של לבנים. האמן הדרום אפריקאי קנדל גירס (Kendell Geers) משתמש באבנים אדומות כמוטיב חוזר בעבודותיו, זה כמעט שני עשורים, וביריד הנוכחי הלבנים תלויות מהתקרה במרווחים שווים.

"לבנת החמר היא בסך הכול אדמה שנשרפה, אבל היא טעונה בהמון קונוטציות, משמעויות וסמליות", מסביר גירס. "ב-1993, כשיצרתי את הפסל, ראיתי בהן כלי נשק של לוחמים צעירים, אבן שנזרקת בפרצופיהם של מוסדות לבנים. היום אני רואה בהן ייצוג של רבבות דרום אפריקאים חסרי בית". לצופה עם עין אדריכלית, העבודה גם תזכיר את כוחו המהפנט של השילוב בין גרביטציה טבעית לבין הנדסה אנושית.

מובייל "הפרדת ההדרן" של אטיין שאמבו – גלריה סיאס והוקה, דיסלדורף

המבט נודד מעלה ומטה, בניסיון לתפוס את הכול. מובייל עצום-ממדים תלוי מתקרת ההאנגר, ונדמה כאילו קנה המידה שלו השתגע. מבט קצר ימינה חושף קובייה לבנה העשויה קירות גבס בגודל 2X2 מטרים, כזו שתולים עליה עבודות בתערוכות אמנות. קירות הגבס של הקובייה קולפו, נחתכו, ועתה הם תלויים כמשקולות מאזנות בקצות המובייל המתנדנדות.

העבודה The Encored Separation (הפרדת ההדרן, בתרגום חופשי) נעשתה במיוחד ליריד, והקובייה המוזיאלית נתרמה על ידי ארט בזל. האמן הצרפתי אטיין שאמבו (Etienne Shambaud) יצר אותה בשיתוף פעולה עם האדריכל מאיר לובטון קורונה (Meir Lovaton Corona), במטרה "לטשטש את הגבול שבין מבנה מוזיאלי לבין היצירות שהוא מציג".

מדפים בעיצובה של האדריכלית זאהה חדיד – גלריה דיוויד גיל, לונדון

אין מתאים מלסיים את הדיון על המפגש בין אדריכלות, עיצוב ואמנות עם סדרת מדפי "תצורות דיונה" (Dune formations). את המדפים עיצבה האדריכלית הבריטית-עיראקית הנודעת, זאהה חדיד, שמרבה לעסוק גם בפריטים עיצוביים ואמנותיים לצד עבודתה האדריכלית. הסרטון הבא מציג את הכנת המדפים:

בין עיצוביה הנודעים של חדיד אפשר להזכיר את כסא ה-Z, את הטפטים הקונטרסטיים, וזוג נעליים בעבור "לאקוסט". מדפי הנירוסטה בצבעים המתכתיים, שהיא מציגה ביריד הנוכחי, ממשיכים את הקו המאופיין שלה בצורה ובמרקם: בדומה לאדריכלות המזוהה שלה, גם המדפים נדמים כמריחות מכחול שקפאו בחלל.