"להנחיל". זו המילה שחזרה שוב ושוב בשיחה עם משה קסטיאל על אביו אפרים, מייסד בית העיצוב הידוע "קסטיאל", שנפטר בסוף השבוע האחרון בגיל 91. להנחיל, כמו רוצה לומר - זו צוואתו.

אפרים קסטיאל היה אוטודידקט שלא למד יותר מארבע שנים בבית הספר, אך העמיד כאן דורות שלמים של מעצבים ובעלי מקצוע. "הוא היה אבן שואבת וכולם באו להתייעץ איתו", אומר בנו. "סוג של מאסטר שהפך להיות מושג – אפרים מ'המקשט'".

"המקשט" היה שמה של הרפדייה שהקים ב-1942 בהיותו בן 22, שמונה שנים לאחר שעלה מבולגריה, עבד כשולייה והתמחה במקומות שונים, שבהם הכיר את אדריכלי הבאוהאוס שפעלו בארץ באותה תקופה. מהם למד אפרים את השפה הגרמנית, כמו גם את השפה העיצובית שהיוותה, בנוסף להשפעות העיצוב הקולוניאלי (דוגמת הנגרים של הטמפלרים), את הבסיס לעבודתו המקצועית ולמה שעתיד להיות בית העיצוב הגדול והמשפיע בישראל.

"גם מעבר למלאכת הריפוד, בכל נושא ועניין היתה לו תשובה. אין פרויקט שלא היה עובר התייעצות איתו - אם זה דורה גד (זוכת פרס ישראל לאדריכלות לשנת 66' ומי שהיתה אמונה על עיצוב הפנים של בניין הכנסת ומוזיאון ישראל. י"ז), או אלפרד אברהם (מחלוצי אדריכלות הפנים בארץ, שבימים אלו מוצגת תערוכה מארכיונו של רהיטים וצילומים משנות ה-30. י"ז), בוקפצר או הכט, כולם".

אפרים קסטיאל (במרכז השורה העליונה) עם עובדיו, 1954  (צילום: )
אפרים קסטיאל (במרכז השורה העליונה) עם עובדיו, 1954 (צילום: )

כמי שעסק בעיצוב הרבה לפני שידעו לאיית את המילה הזו בעברית, אולי היה אפרים מודע להשפעתו הרבה על התחום, אבל דרכו היתה תמיד צנועה. מכריו מעידים עליו שהיה איש של לחם, זיתים וגבינה בולגרית. "יום אחד הוא קרא לנו הילדים ואמר לנו - 'תיזהרו, אתם מאבדים את הצניעות, אתם עלולים ליפול'", צוחק משה.

אפרים לא תיעד דבר מעבודותיו במשך השנים. במקרה מצא משה באלבום הבולים של אביו מסמך ישן, זנוח וקרוע – מכתב תודה שקיבל מהמדינה ב-1949 (ראו תמונה למטה) אחרי שרוהטה הכנסת הראשונה, ובו נכתב:

לכבוד "המקשט", בית המדידות, תל אביב

הריני מתכבד להודות לכם בזה על הריפוד הנאה שסיפקתם המוסיף נוי לכנסת ישראל הראשונה.

עבודה זו נעשתה על ידך ללא לאות, תוך אהבה ומסירות.

בכבוד רב,

פ. לינדר, ראש האגף

"ללא לאות, תוך אהבה ומסירות" – זה המשפט המאפיין את הגישה של אפרים לחיים בכלל ולעבודתו בפרט, וזה גם מה שביקש להעביר הלאה ללילדיו ולנכדיו. "ב-74' הוא הכניס אותנו לחברה כשותפים עם הכרעה, כלומר הפך להיות מספר 2. כך גם אנחנו עשינו עם הילדים שלנו. הוא ידע להעביר לנו את הדבקות שלו במטרה, את ההתמדה והחריצות.

"הוא היה מורה. מורה צריך להיוולד מורה, צריך שתהיה לו את דרך ההנחלה ואת הידע, ואפרים התברך בשניהם", אמר משה השבוע, בשבתו על אביו. "הגאווה הכי גדולה שלו היא שהנכדים ממשיכים את דרכו. זו מצוות אבי – הנחלה מדור לדור, כי בלעדיה זה עסק תלוש".

בשנות השבעים העביר אפרים את שרביט הניהול של העסק לבניו משה ויהושע, וכיום עובדים בחברה גם בני הדור השלישי –אפרים, בנו של משה, הוא המנכ"ל, ודפנה, בתו של יהושע, מעצבת, כשלצידם כ-50 עובדים.

לפני שלוש שנים עבר בית קסטיאל למתחם חדש ומפואר בדרום תל אביב, לא רחוק ממשכנו הישן והוותיק בלב שכונת פלורנטין. הוא תחנה קבועה של אדריכלים ומעצבים רבים, ומבקריו טוענים שהוא אקלקטי מדי ונעדר סגנון מגובש. למשל, קשה להצביע על עיצובים שנחשבים למוצרי הדגל של החברה ומלווים אותה שנים.

מחללי התצוגה בבית קסטיאל (צילום: פיני סילוק)
מחללי התצוגה בבית קסטיאל (צילום: פיני סילוק)

לשאלה כיצד אפרים קיבל את ההתפתחות וההתרחבות של החברה עונה משה: "עד יומו האחרון הוא היה פתוח ולא ירא מהתנסויות חדשות, אדם בלי מגבלות, מוכן להתמודד תמיד עם דברים חדשים. רק לפני שבוע הוא ביקר במפעל החדש שקנינו בקרית גת, בהשפעתו".

השפעתה של חברת "אפרים קסטיאל ובניו" חורגת מייצור הרהיטים: "לפחות פעמיים בשבוע מגיעים סטודנטים מבתי הספר לעיצוב לסיור במפעל ובחנות. ויש לנו את בית הספר שלנו", מספר משה.

על השאלה אם קסטיאל של היום נותנת מענה או מכתיבה דרך אין לו תשובה חותכת: "זה בדיוק הסיפור של הביצה והתרנגולת – יש דרישה, בא הפיתרון. יש פיתרון, באה הדרישה".