המרחק הכרונולוגי של יום השואה וליל הסדר תמיד סיקרן אותי. בסופו של דבר נדמה לי, שדווקא את סיפורי ימי הזוועה אשר באמת קרו באירופה לרבים מקרובינו (ונשמעים לפעמים כל כך סוראליסטיים כמו מעשיות הגדה), צריך להעביר בין אב לבנו ולספרם מדור לדור.
ימי זכרון הם ימים של סיפורים. פרוייקט מקסים שצד את עיני, ושמו מותיר מקום לדימיון, מטפל בשלושה סיפורים.
בתוך קופסת קטיפה שחורה, מתארת המעצבת האמריקאית ג’וליאנה פרס, שלושה סיפורים בפרוייקט המרתק: "קופסת שואה" (Holocaust Box). "בשנת 2007 ביקרתי בישראל והייתי ב’יד ושם’, שם התחיל המחקר שלי למעשה", אומרת פרס בראיון אינטרנטי.
"מטרת הפרוייקט היתה לנסות להציג אספקטים שונים בחיי שלוש דמויות שחוו את השואה, עשיתי זאת על ידי שלושה סטים של הדפסות" אומרת ג’וליאנה: "פספורט של גבר, שיחה עם אח צעיר של שורדת ודובי קטן שהיה שייך לילד שנספה, מתארים מציאות אחת מנקודות מבט שונות".
חוץ מהצורך לספר את הסיפורים, מנסה פרס לעמוד על הקשר שבין השמות והמספרים האישיים (ניצולה שניסתה להסתיר את מספרה בכל תוקף, לעומת גבר שדווקא בחר להראות לעיני כל את מספרו כאות לגבורה), בטכניקת ההטבעה והדפסת משי שמשלבת את שמותיהם ואת המספרים שקועקעו על בשרם.
ג’וליאנה פרס מצליחה באופן כה אלגנטי - ובאסתטיקה שלא היתה מביישת אף מותג אופנה - לספר את סיפורם של שלושה מתוך מיליונים, שצריך לשנן ולהעביר מדור לדור.
