אחרי שוך הסדר אפשר להתחיל לסדר את הבלגאן בראש איתו חזרתי ממילאנו. אין ספק, מילאתי מצברים.
בהחלטה ספונטנית הצטרפתי לחברתי המעצבת שהזמינה אותי להגשים חלום ישן שלנו ולנסוע יחד לתערוכת העיצוב השנתית עליה פינטזנו יחד כמה שנים. בינתיים היא נסעה פעם אחת, אני לא, והנה הגיע הטלפון בדקה הנכונה: "בובה, בא לך לבוא איתי למילאנו?". התשובה היתה חד משמעית והביצוע היה מהיר, כמעט מדי (אחרי וידוא אחראי שכל מיני לקוחות יכולים לוותר עלי בשבוע המטורף שלפני החג).
חמישה לילות, ארבעה ימים של הסתובבות מבוקר ועד ערב, בויתור מראש להספיק את הכל. דפדוף מהיר בתכניה מלמד שאין סיכוי להצליח, והליכה קצרה ברחוב מבהירה שאין אפילו טעם לנסות. עדיין קשה לי להגדיר את ה"וייב" של מילאנו בתערוכה מפני שהוא משהו בין שלווה של חופשה לבהילות של נסיעת עסקים קצרה. נראה שכולם במוד כזה, שאולי הוא איטלקי, או מילנזי בפני עצמו: משהו בין הזריזות הסטקטואית של שתיית האספרסו של הבוקר לבין לגימת היין הנהנתנית בצהרים: עירנות שיא, החושים מתאמצים לקלוט הכל, להפנים, לחוות, לספוג, ומצב הרוח נינוח ומחוייך.
לתערוכה פנים רבות, כשהתצוגות הרבות מתפרסות (בגדול, כן?) על כמה מוקדים בעיר. היריד עצמו, הפיירה (Fiera) שהוא מן גני התערוכה רק פי עשרים בגודל ופי מאה יותר יפים, שהפך עם השנים לשורה של חללי תצוגה פונקציונליים יחסית, והמבקרים בהם מעונבים יותר, נראים כקניינים ואנשי עסקים יותר מאשר מעצבים מחפשי השראה.
רוב החברות הגדולות נדדו החוצה מן היריד בעיקר לויה טורטונה (Via Tortona) רחוב מרכזי בעיר בו חללי תצוגה וסטודיו רבים, שם אפשר להלך ברחוב, להכנס כמעט בכל דלת ולראות החל ממעצבים צעירים שמציגים עבודות קטנות ועד חברות ענק שמרימות הפקות ומיצגים עוצרי נשימה. היו גם כמה מכוניות שעצרו כמה נשימות...
תצוגה של עבודות של סטודנטים ובוגרים טריים מבתי ספר לעיצוב מתחרשת בונטורה למבראטה (Ventura Lambrate)
הרובע משובץ מבנים חדשים שמשמשים כסטודיואים, גלריות, משרדי פרסום ומשרדי עיצוב, והחויה המרהיבה ביותר בו היתה החללים והיחסים בינהם במרחב. לא צריך להיות מבין גדול בארכיטקטורה בשביל להנות מהנוכחות של המבנים האלו בעיר.
למרות החומרים העכשוויים, בטון ועץ חשופים, ברזל וזכוכית, המבנה הבסיסי של חצר פנימית, למשל, נשמר בכל אלו בהם ביקרנו.
מוקד נוסף של התערוכה הוא ברובע הבררה (Brera ממש לא ברָרה) שבו מרוכזות חנויות היוקרה של העיר, כשבמילאנו יוקרה מצריכה הגדרה מחדש (אירופה תמיד עושה לי את זה, אבל הפעם בהחלט נדנדה לי בראש המנטרה "חייבת בעל מליונר" ותהיתי מדוע לא למשל "חייבת להיות מיליונרית"), בו מעצבי-על (בעיקר מעולם האופנה) וסתם מבנים סופר סטייליסטים שלא ברור ממש מה קורה בהם ביום-יום נתנו חסות לתצוגות של מעצבי-על אחרים.

לסיום יצירה מרשימה של ליסלוט ווטקינס, ילידת 1971, מאיירת וציירת אופנה ייחודית (גגלו אותה בתמונות, זה הורס) עבור ולקסטרה, יצרני תיקים נחשקים עוד יותר (חייבת להיות...). חלפנו על פני החלון מריירות על התיקים כשהאיורים שבו את לבי ונכנסתי באומץ לשאול בתום לב מה קורה לעבודות בסוף התצוגה... לא ידעתי עם מי יש לי עסק. הציצו בתיק העבודות שלה (באתר בעל השם המעולה" תתקשר לסוכנת שלי"), בין השאר בפרסומות. הורס:

האשה הצהובה, ובחלון עם התיקים הנחשקים (יש אחד לכל צבע, ראו בבלוג שלה):
האשה הירוקה,
והחלון הירוק