אני מתעסקת עם בתים מאז שאני זוכרת את עצמי, והעסק שלנו לא סגור. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מארגנת בית. מזיזה רהיטים מצד לצד, תולה וילונות, מורידה וילונות, מניחה תמונה על המדף, צובעת את הקיר. וגם, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני עוברת בית. בדיוק עכשיו, או מקסימום בעוד שבוע. לפעמים אני עוברת מצד אחד של הארץ (טבריה) לצד השני שלה (עין גדי), לפעמים רק לבית אחר בשכונה, אבל תמיד בתנועה. לו הייתי צריכה לספור על אצבעות כף היד את מספר הבתים שעברתי בחיי, גם אצבעות הרגליים לא היו מספיקות לי.
אני סופרת עכשיו את הבתים שעברתי בהם. הבתים שפיניתי, שניקיתי, שסידרתי, שעיצבתי בדיוק לטעמי. איך הנחתי מנורה על השידה ותליתי תמונה על הקיר, עד שיכולת להתיישב, להרים רגליים ולשתות כוס קפה.
באופן טבעי, הפכתי למעצבת פנים. מי אם לא אני? הרי זה מה שאני עושה ממילא, גם אם אף אחד לא מבקש וגם אם אני צריכה לשלם על זה, ואני משלמת ועוד איך. להתעסקות עם בתים יש מחיר לא פשוט: כל מפגש עם בית הוא סיפור שלם. חיים מלאים, אהבות ופחדים. כל בית הוא מראה של הנשמה, דבר לא נסתר שם. שנים של בניית בתים, עיצובי בתים, שינויי בתים, חיפושי בתים וכתיבת בתים לשירים, הובילו אותי אל התובנה הראשונה בסיפור שלנו: הדבר שאני באמת מתעסקת איתו הוא לא חיפוש של בית. הוא חיפוש אחר הבית שלי.
הטלפון הסלולרי חשב על זה לבד?
איזה בית אני מחפשת? ומהו בכלל בית בשבילי? בעודי כותבת אס.אם.אס ומשתמשת במילון האוטומטי של הטלפון הנייד, היכתה בי תובנה. כתבתי את המלה "בית", והנה המילון מכתיב לי: "איש". "בית", אני חוזרת וכותבת, והוא מתעקש: איש! התנערתי ודפדפתי הלאה, במשפחת המלים שהמילון בחר להכתיב לי, והגעתי ל"ביש". עד כאן. הלכתי לישון על זה, ובשקט בשקט היכתה בי ההבנה.
בית ואיש - אולי אחד הם? האם בחיפושיי אחר הבית שלי, אני מחפשת בעצם את האיש שלי? האם האיש שיהיה איתי הוא חלק ממה שיהפוך את הבית להיות הבית שלי? והאם הבית שהאיש כבר בנה לעצמו ישקף את הבית שיוכל לבנות איתי? האם שתי המלים הללו קשורות בקשר כה הדוק? ובעיקר, האם המילון הסלולרי חשב על זה בעצמו?
הדבר היחידי שניתן לעשות הוא לצאת ולבדוק. חמושה בתובנה שצריך לחקור, במבט שרגיל לנבור, בתשוקה שמבקשת דרור ואולי בכמה מיתוסים שרצוי לדקור, אני יוצאת לדרך לא לגמרי ברורה, קצת מפחידה והרבה מרגשת, כדי למצוא את האיש, את הבית ואת מה שביניהם.
