בתי הזיקוק במפרץ חיפה, מהמקומות הפחות נעימים לנשימה בצפון הארץ, זוכים למשב רוח מרענן. האדריכל הצעיר דביר דייטש (31) בחר לעצב אגרטל בדמותם של צמד המבנים מטילי האימה, והרעיון לא עלה במקרה: דייטש ספג אותם מיום שבא לעולם. "אני יליד קרית מוצקין, מהחבר'ה שמקבלים את כל האסטמה מבתי הזיקוק", הוא מסביר את פשר הבחירה העיצובית האקזוטית. "סבא שלי היה מהנדס וניהל את המחלקה לפיתוח בבתי הזיקוק, אז הילדות שלי עברה שם - לטוב ולרע. לרע - בגלל הריח של בתי הזיקוק, ולטוב - כי כשהתבגרנו הבנו שזה היה משהו ייחודי".

הבריטים הקימו את צמד מגדלי הקירור האלה על גדות נחל הקישון בין השנים 1939-1936, כחלק ממפעל בתי הזיקוק לנפט. הודות לגובהם הרב (76 מטרים) וצורתם הפשוטה, הפכו מגדלי הקירור של בתי הזיקוק לסמל של נוף המפרץ. עם השנים דבק בהם הכינוי "לבניות", על שם מיכלי הלבן - אותו יוגורט ישראלי נושן - שנמכרו בחנוות המכולת בשנות החמישים בגביעים דומים. בחלוף הזמן, ככל שהעשן נפלט ובעיות הנשימה של תושבי אזור חיפה החריפו, דבקה בצמד הלבניות תדמית שלילית כמקור זיהום האוויר החמור במפרץ, כאשר למעשה, כל שנפלט מהם היה אדי מים בלבד.

לפני כחמש שנים נבנתה מערכת קירור חדשה במפעל, והמגדלים יצאו מכלל שימוש. הנהלת בתי הזיקוק ערכה סקר בקרב תושבי חיפה והקריות, כדי לבדוק כיצד מתייחס אליהם הציבור לקראת ההחלטה על המשך עתידם. לאחר שכמעט ממחצית המשיבים ראו במבנים סמל שיש לשמור עליו, הוחלט לשמרם ולקדם את הסבתם למרכז מבקרים.

מה שטוב לזאהה חדיד

דייטש, בוגר בצלאל ואדריכל במשרד "לוטן אדריכלים", עוסק גם בעיצוב תעשייתי ובאמנות רב-תחומית. הוא יכול להיתלות באילנות גבוהים: גדולי האדריכלים שלחו ידם בעיצוב אגרטלים, ובהם אלוור אלטו וזאהה חדיד. האסוציאציה בין ואזה ללבניה לא זקוקה כנראה להסברים מרחיקי לכת, וההשראה הגיעה מפרויקט צילום מבני התעשייה ומגדלי המים של צמד האמנים הגרמנים ברנד והילה בכר.

"מדובר בעיסוק בתוצרי הלוואי של העידן התעשייתי", מזכיר דייטש, "אלה דברים טכניים שיוצרים אלמנטים מעניינים, ואותי זה מעסיק. הלבניות הן אייקון של משהו מאוד מזהם, אבל למעשה מדובר במגדלי קירור ואין בהם שום דבר מזהם. כשהתחלתי לשחק עם הרעיון של הלבניות, חיפשתי משהו שמכיל מים, וכך הגעתי לאגרטל. רציתי להנגיש את הצורניות הזאת, ולהראות שקנה המידה יכול לשנות לנו את המחשבה. לקחתי מבנה מאוד גדול והקטנתי אותו, ויחד עם זה הוא קיבל ייעוד אחר - כמו שהבניינים יכולים לשנות ייעוד מפני שההיגיון הטכני שלהם יכול להתלבש על ייעוד אחר".

מה אתה מבקש להגיד באמצעותם?

"אני רוצה להציג נקודת מבט אחרת על איך אנחנו מסתכלים על חיי היום-יום, אם זה בחיפה ואם זה בכל מקום אחר. המבנים האלה היו חלק ממערך ייצור שהביא לגאווה ותעסוקה, והיום הם ניצבים חסרי תכלית, כמו חיות נכחדות. מפעלים נסגרו או הצטמצמו ואין היום כל צורך בכל אותם מבנים ושטחים עצומים, כי המערכות התייעלו. לדעתי, המעבר בין עידן התעשיה לעידן החדש היה מהיר מדי, אני רוצה שהוא יהיה איטי יותר".

  • צילומים: חנן דיאמנט