להתבגר זו אחת המילים המפחידות לאישה. ואם היא יפה, או חלילה יפה מאד, היא מפחידה שבעתיים. אישה יפה שהתרגלה לשייט בעולם תוך התעלמות מכל התכונות האחרות שעומדות לרשותה וממתינות לפיתוח - כמו חביבות, כישורי שיחה, או חוש הומור - דברים שיכלו לסייע לה מאד בהתמודדות עם כניעתו הצפויה של ישבה לגרביטציה. "בנות המזל" שהתרגלו לסובב ראשים ולהמיס לבבות כמעט בכל מצב ושומו שמיים, גם להצליח במשימה פעם אחר פעם, לוקחות את הקמט הראשון הכי קשה.

ובצדק. זה כמו להיות מפורקת מהיתרון היחיד שלך באמצע שדה קרב. עולם שמנוהל על ידי גברים סופו שמאפייניו העיקריים יצטמצמו לכדי חוד חנית שעומקה כעומק שער מגזין וערכיו בעלי חיי מדף באורך דומה. אישה חייבת להיות יפה, ואם היא לא יפה - היא בעונש: עבודות שירות שבאמצעותן היא מפצה על כיעורה. היא נחמדה יותר, היא מצחיקה נורא, היא סובלת בשקט את השטויות של כולם, והיא כמובן מאד מוכשרת. לפחות כשהיא מתחילה להתבגר כבר יש לה משהו להישען עליו. לאישה היפה אין כלום - היא צריכה ללמוד להתנהל בעולם חדש לגמרי, לעבור את משבר הזהות, או כמובן, להתחיל את מסעה במבוך הפלסטיקה המסועף שעונה על שרידי רפסודיית בטחונה העצמי, ולקוות שלא תיפול לסטיכס. ככה זה - מהרגע שבו איבדה את היופי שלה או את מה שהפך אותה לנחשקת מבחינה מינית, במיוחד אם היא רווקה - הלך עלייה. חייה אינם חיים, ואין לה זכות קיום מעבר להאכלת חתולים וטיולים ארוכים ברגל.

הדוגמה הכי קיצונית היא מה שעובר על השחקניות ההוליוודיות היפיפיות, אלה שנחשבו סמלי המין הבינלאומיים, שבמשך שני עשורים לחייהן מחוזרות עד אין קץ, ומרגע שעברו את גיל 35 הן פשוט מוחלפות בצעירות יותר ומושלכות הצידה, ולא בעדינות יתרה. בשנייה שהפסיקו לככב ברשימות בסגנון "האישה הכי סקסית בעולם" הן מתחילות לקבל תפקידים אימהיים "רכים" וחדשות לבקרים הן מוצגות לראווה בתמונות שכותרתן המרעישה היא "ללא איפור!" או בהשוואות של לפני ואחרי ניתוחים פלסטיים, שמלוות בפרשנות אכזרית של פאשניסטות נטולות מוח שמחלקות להם דרקונים, ספינקסים ושאר יצורים מיתיים, וכמובן הרופא הפלסטי התורן שמבתר את גופתן חסרת החיים ומוזרקת הסיליקון משל היה מבצע ניצוח פוסט-מורטם בתכולתו של קבר אחים. ככה זה. משפיל, אכזרי.

קחו את התיאור הזה ותבינו איך מרגישה התבגרות לאישה יפה, למה עולם הפלסטיקה פורח כל כך, ולמה, באותה נשימה, נשים נוטות להסתיר שעשו הליך שיפוצי כלשהו. נשים מתביישות להודות, אפילו בפני חברותיהן, שהלכו לטיפול פלסטי כלשהו, גם אם הוא לא היה כירורגי. כאילו יש משום בושה בהודאה שכשלו ולא קפאו בזמן, כמו שהן אמורות.

כי להתבגר זו בושה, הודאה בתבוסה, והסימן הראשון לסיומם של החיים, באין ערכים אחרים איתנים מספיק להישען עליהם. מלבד אימהות, כמובן. אישה יכולה להפוך לאם השנה - זהות חד-ממדית שנותנת לה כרטיס חופשי להתכער ולהשמין ללא עונשים, אבל זהו, בערך. מאד מספק.

לדחוץ את הקץ ככל האפשר

אולי בעתיד יתווספו עוד כמה לגיטימציות לתחושת הערך העצמי הקולקטיבי שלנו, הנשים. אולי אנחנו בדרך לשם, בצעדי תינוק. בינתיים זה עוד לא קרה. מה שכן, כל שני וחמישי נוספים לארסנל הנצחת הנעורים עוד כמה קרמים, שיקויי פלא, שיטות חיתוך וחומרים מקפיאים, משתקים מרימים וממצקים.

לפחות זה, אני אומרת.

אם כבר אנחנו חיות בתנאים האלה, כדאי להפיק מהם את המרב ולעשות כל מה שאפשר כדי לדחות את הקץ. עד כמה שזה תלוי בי, יש לי את כל הכוונות שבעולם להרים, למתוח, ולחתוך את כל מה שצריך, רק כדי לא להרגיש את תחושת המחיקה הזאת שהיא נחלתה של כל אישה בשלב מסוים, ואין לי שום כוונה להסתיר את זה.

אני עשיתי מילוי מתחת לעיניים לפני שנה, וזה היה הדבר הכי כיפי שקרה לפרצוף שלי בעשור הזה וכמובן שגם כתבתי על ההתנסות. אמנם זה לא נשאר יותר מכמה חודשים, אבל בשנייה שאוכל להרשות לעצמי, אעשה את זה שוב. גם ככה מהרגע שעברת את גיל 35 כל שנייה מישהו חושד בך ש"עשית משהו", גם אם רק ישנת טוב וקמת זוהרת.

אני לא מבינה - במה שונה הזרקת בוטוקס במצח מפילינג שבועי לפנים ומשיעורי חיטוב ארבע פעמים בשבוע? אם אני עושה את כל אלה כדי להיראות כמה שיותר טוב בכל רגע נתון, למה שלא איעזר בפלאי הרפואה והטכנולוגיה כשאני יכולה להרשות לעצמי? ולמה להסתיר?

למיטב זכרוני הייתה זו אגרדו (הקוקסינל מהסרט "הכל אודות אמא") שאמרה בנאומה הבלתי נשכח משהו כמו: "אותנטיות? איזה ערך יש לאותנטיות אם אתה לא מרוצה? מבחינתי אדם אותנטי הוא אדם שחי את הפוטנציאל שלו. להיות הגרסה הכי מוצלחת של עצמך בכל רגע ורגע, זו אותנטיות". אישית, אני בסנכרון והסכמה מלאים עם המשפט הזה, בכל התחומים, ועל אחת כמה וכמה בכל מה שקשור למראה חיצוני, ששם השינויים יחסית פשוטים לביצוע.

אין לי ספק שאעשה מה שצריך בשביל להרגיש טוב עם עצמי ולא אבלה את המחצית השנייה של חיי כשאני נראית כמו עגלה חבוטה. בדיוק כמו שאני צובעת שיער, עושה ספורט, אוכלת סלטים (מישהו בכלל אוהב סלטים? אל תגידו לי שזו לא פשרה) ומתאפרת, אני מתכננת לעשות כל מה שצריך כדי שאוכל להסתכל במראה בבוקר ולהרגיש מעולה. ובניגוד לדעתם של הרבה אנשים, אין שום סיבה לעשות את זה בסתר, בדיוק כמו שמעולם לא הבנתי את אלה שחיים בסרט, משקרים לגבי הגיל שלהם ומנסים להתאפר "טבעי, שלא יראו". אף אחד לא חי באשליה שאנשים קמים בבוקר עם אייליינר. חוץ מזה, אין שום דבר רע או מביש בלעשות מה שצריך כדי לשפר את עצמך. נהפוכו. ובימינו, גם אין שום סיבה.