שמה של בריז'יט ברדו, האישה ששמה את הסקס-אפיל הצרפתי על המפה אי שם בשנות ה-50, נקשר בהרבה דימויים. השיער האסוף בקוקו, עור הפורצלן, האייליינר החתולי - אין כמעט אישה בעולם שלא שיננה לעצמה את הרשימה הזו לפחות פעם אחת בחייה.
אבל להבדיל מרוב הפיסות שמרכיבות את הלוק האיקוני של ברדו, את הרכיב החשוב ביותר אי אפשר לרכוש ברשתות הפארם או לבקש מהספר. הרווח בין השיניים, שהוסיף לפניה הבובתיות של ברדו טוויסט לוליטאי בלתי נשכח, הוא פשוט עניין של מזל.
כמו גומות חן או נמשים, החריץ בין השיניים הקדמיות מלווה את התרבות הפופולרית ואת שיח היופי כבר כמה וכמה עשורים, ומסרב לצאת מהאופנה או לחילופין, להפוך לטרנד. בסרט הדוקומנטי שובה הלב Gap Toothed Women משנת 1987, המרואיינות הנבוכות מודות שחוו לא מעט הצקות בשל הקונוטציות הטראשיות של הרווח, אך גם מחמאות על היותן סקסיות מהממוצע. לחלקנו היה פעם רווח כזה, אך עם השנים הוא הצטמצם לכדי בינוניות ממוצעת. חלקנו אמרנו תודה לאל וחלקנו הבנו שאיבדנו סימן היכר יוקרתי.
הנשים שהתמזל מזלן לשאת אותו בפיהן לנצח זכו במראה מסקרן בשל התזכורת הספק-ילדותית הזו, ואם הרווח מגיע מאובזר בחזות סופר-נשית, המניה שלו מזנקת. אחרי שברדו הפכה אותו לבון-טון, הגיעה תורה של השחקנית לורן האטון, שפנפנת הפלייבוי שהפכה לסמל של יופי אמריקאי בריא וכבשה את שערי המגזינים בחיוך רחב וזוהר עם רווח מרענן ונערי.
האטון הקפיצה את הרווח למרכז התודעה הציבורית והפכה אותו ליותר נחשק. בצד השני של הגלובוס, ג'יין בירקין, סמל נוסף של שיק פריזאי ואהובתו של הזמר הבוהמייני סרז' גינזבורג, התהלכה ברחובות פריז בג'ינס מקופל וחיוך נונשלנטי בלתי מושלם.
אחריהן במצעד המרווחות הפציעה הילדה המפתה ונסה פראדי, לימים זוגתו של ג'וני דפ. בשנים האחרונות אין לפראדי קריירה מפוארת או הצלחות קולנועיות (למרות שמי שצפה בסרט נערה על הגשר לא יוכל לשכוח אותו), אבל הנוכחות השקטה והשיקית שלה, מתובלת בחיוך עם רווח לא קטן, הופכת אותה למוזה לגיטימית עבור מעצבים ועורכי מגזינים.
לאחרונה הגישה לרווח בשיניים הפכה מ"למרות" אמפתי ל"בגלל" נלהב. אם בתקופת עלייתה של מדונה לכס מלוכת הפופ כולם הרימו גבה על הבחורה השרירית עם הרווח בשיניים ונקודת החן, בשנים האחרונות הפך הרווח למקפצת קריירה לא קטנה, בין היתר בעקבות חדירת הטרנד לתחום הדוגמנות.
אחרי לא מעט שבועות אופנה שהושתתו על ברזילאיות מושלמות דוגמנת ג'יזל בונדשן ורוסיות מלאכיות כמו נטליה וודיאנובה, לפני כשנה היינו עדים לחזרתן של הדוגמניות יוצאות הדופן, ה"פגומות" באופן מקסים.
ג'ורג'יה מיי ג'אגר, בתם של מיק ג'אגר וג'רי הול, שהפכה לפני שנתיים לאיט-גירל שכל מעצב רוצה אותה בשורה הראשונה בתצוגתו, ריעננה את תדמיתו של הרווח והוסיפה לה משהו חצוף ומתריס. מאותה נקודה בזמן, לרה סטון, הדוגמנית הבריטית עם המבט החולמני והגוף הנשי, הובילה אותו לראש רשימת המאפיינים שדוגמנית לוהטת וייחודית חייבת להביא אל מול המצלמה.
אבי לי קרשו האוסטרלית, דוגמנית מסלול מבוקשת, הוסיפה לנכס הזה קארה בלונדיני ועצמות לחיים, שהעניקו לרווח ממד חייזרי. לינדזי וויקסון, אולי הדוגמנית האחרונה שהעולם התלהב ממנה באופן כל כך גורף, מסגרה את הרווח בשפתיים תפוחות וקריקטוריסטיות. ג'סיקה הארט, דוגמנית של ויקטוריה'ס סיקרט ממוצא אוסטרלי הלכה איתו עד הסוף, ובכל הזדמנות היא מקפידה להדגיש את הרווח הגדול בין שיניה עם הלשון והחיוך הממזרי.
בסופו של דבר, הרווח הוא אוויר - חלל ריק שיתמלא בתוכן בהתאם לסלבריטאית שהפכה בזכותו למיוחדת. הוא סקסי, שובב, נערי או נשי, פגם שבבת אחת הופך את הדוגמנית התורנית לארצית יותר, ובעקיפין - לעוד יותר נשגבת.
הרווח הפרונטלי הוא לנצח מתעתע, מאפשר לכוכבת האוחזת בו להתחפש לילדה טובה וגיקית או לילדה רעה שמכירה את כל הבדיחות הגסות עליו, תלוי במצב. הוא זה שמאפשר, למשל, לאנה פקווין ליצוק לדמותה של סוקי בסדרת הערפדים דם אמיתי את כל הסקס-אפיל שבעולם. או אולי אלה בכלל אנחנו, הצופים, שמפרשים אותו בדרכים שונות, כשכל אחד משלים את הרווח החסר באחת מאינסוף האפשרויות?
