דיילות. מטופפות להן בביטחון על רצפות מבהיקות, באקלים המלאכותי הנצחי של טרמינלים, מאחוריהן נגררת מזוודה קטנה ומטפחת אלגנטית כרוכה סביב לצוואר. ממתינות להסעה שלהן ברחובות העיר, הדוקות בחצאית צרה ומאופרות למשעי, רחוקות שנות אור מתל אביב המיוזעת ונשותיה המרושלות.
אהה, דיילות! תמיד נעות בביטחון, מצחקקות זו עם זו, מסתירות את דעתן האמיתית עליך מאחורי חיוך מושלם. תמיד הן בדרך לאיזה יעד אקזוטי, שם ישבו באיזה בר, ישתו קוקטייל, יפיצו את אורן לשעה קצרה וימשיכו הלאה. גברים נופלים שדודים בקסמיהן, מפנטזים עליהן בגובה אלפי מטרים, אבל אף פעם אי אפשר לתפוס בהן. הרי הן דיילות.
כתפיים חשופת, גופייה בינלאומית
אולי זהו חלום נעורים מטופש, אבל להיות דיילת נראה לי תמיד כל כך זוהר. אני חושדת שהחלום הזדחל לראשי דרך ספר הבנות המיתולוגי, "משתים עשרה עד שש עשרה". על פי המדריך, דיילת הוא אחד המקצועות הראויים ביותר לאישה צעירה ותוססת. דיילת! על שפתייך תמיד משוח השפתון הנכון בצבע עלי סתיו ארגמניים והטלפון לא מפסיק לצלצל מחברות ומחזרים.
כשהתחלתי את לימודי בהר הצופים בירושלים, אבודה, הלומה ועניה כעכברוש, מבולבלת מהעיר הזרה לי וממטלות הלימודים והפרנסה, הוזמנתי להתארח עד שאתארגן אצל ידידי משפחה. היה להם בית אבן נפלא בעמק רפאים, אפוף חומות של בוגונוויליות וברושים ששיוו לו מראה של טירה מכושפת.
למעלה התגוררה הבת הבכורה, דיילת. כמה קינאתי בה! אני בסך הכל הייתי סטודנטית לספרות ופילוסופיה, ואילו היא היתה אשת העולם הגדול. כמובן שלא ראיתי אותה הרבה בבית. גם ניסיונות ההתחברות איתה לא עלו יפה, כי למרות שהיתה מבוגרת ממני רק בשלוש שנים, חשתי שלעולם היא לא תמצא עניין ביצור כה מסורבל כמוני. משום מה זכור לי בעיקר מראה גבה השזוף, החטוב. היא לבשה גופיות של בתי אופנה בינלאומיים שחשפו כתפיים מושלמות בלי חזייה מתחת.
פיתחתי תאווה נוראית לגופיות האלו, שלא היו הולמות את גופי הלבנבן והמלא גם אילו הייתי מצליחה להשיגן. פעם אחת, כשנמצאה באחת הטיסות שלה, התשוקה לגופיות גברה עלי. עליתי לעליית הגג המהממת שלה ופתחתי את המגירות.
קול קטיפתי, ריח סינטטי
מה בדיוק התכוונתי לעשות? לגנוב גופייה? החלק הזה נמחק מזכרוני. אני מעדיפה להאמין שרציתי רק ללטף קצת את הגופיות ולהעריץ את רכותן כפי שלני המגודל מ"על עכברים ואנשים" משתוקק ללטף את הארנבונים הדמיוניים שלו. מגען של הגופיות כבר אינו זכור לי, אבל מה שנחרת בזכרוני הוא הריח. איך אפשר לתאר את הריח הזה? בעיניי, היה זה ריחו המזוקק של הדיוטי פרי. מין היכל מואר באורות בוהקים, מלא בקבוקונים וקופסאות זעירות שהיו יכולים להפוך אותי יפה וזוהרת, אלא שלא יכולתי להרשות לעצמי לקנותן.
הדיוטי לא היה רק תחנה בדרך לארצות רחוקות. לפתע תפסתי שהדיוטי הוא הדבר עצמו. מין חלל ביניים שכולו הבטחה נצחית, ושאין בו שום כאב. ריחו של הדיוטי היה מלאכותי לחלוטין, שילוב של אינספור ריחות אחרים, מסוננים ומצוננים במערכת מיזוג האוויר. היה בו משהו קטיפתי ומתוק כמו הקול הנשי במערכת הכריזה בטרמינל, ועם זאת חסר אופי ובלתי אישי.
ריחו של הבושם הקיצי של ז'אן פול גוטייה החזיר לי את ריחו של הדיוטי. יש משהו כה מתוחכם בתערובת הריח הזו, ששופכת עליך מתיקות נעימה ובלתי אישית, כביכול היית לבושה במדים המחמיאים של דיילת ומרחפת לך באוויר בדרכך משום מקום לשום מקום. הבושם הקיצי הזה אינו נאחז בעור. הוא מתפוגג במהירות, כביכול הוא יודע שהעיקר אינו להגיע ליעד, אלא לרחף בסטייל. זהו ריח שמסיר מעל כתפייך את העול של אישיותך המעיקה ותולדות חייך הסבוכות.
ליום אחד את הופכת לבבואה, למוצר, נערה בעלת כתפיים מושלמות. את מגיעה כמו רוח נעימה, ואז חולפת מהר ונשכחת. בדיוק כמו דיילת, שעכשיו אני מבינה שהחלום לגלם אחת לא היה אלא השתוקקות להקלה מהיומיום. לא כולנו זקוקים מדי פעם להקלה כזו?
L'Eue D'Ette של ז'אן פול גוטייה, 381 שקל. להשיג ברשתות הפארם
