באמצע שנות העשרים שלי היתה לי מטרה ברורה בחיים: להצליח לראות הילות. בשנים בהם בני גילי שאפו להשלים תואר באוניברסיטה, להתחיל בקריירה מצליחה ואולי אף לייסד משפחה, אני הייתי הרבה יותר פרקטית. אם אצליח לראות את להבת הצבעים הנסתרת הסובבת כל אדם, יהיה לי מפתח פרטי לסודות האנושות, וברור שזה הרבה יותר שווה ומועיל – ובסופו של דבר גם יותר רווחי - מתואר בכלכלה או במשפטים.

"מרק העוף הזכיר לי שעל הספה הצחורה והמוקפדת של מרגריטישבה נערה מאוד לא מושלמת בעלת חלומות די משעשעים"

כדי להוציא את שאיפתי אל הפועל נקטתי צעדים מעשיים. ראשית כל הקדשתי רבים מהשיעורים שלי להאטמות לקולו של המרצה, שהפך למין זמזום מנסר ברקע, ולבהיה לא ממוקדת בחלל הסובב את חברי להרצאה. בשיעורים פוריים במיוחד הצלחתי לראות מין זוהר שקוף של אש לבנבנה המקיף את הראשים, ובמבט לאחור אני חייבת לומר שיתכן שזה היה יותר ממה שהפיקו חברי שהקשיבו.

הפרחים הכי רוחניים

כדי לקדם את העניין עוד צעד, התחלתי ללכת לשיעורים פרטיים אצל מתקשרת בשם מרגריט. גילה היה קרוב לחמישים, אם כי היתה בעלת עור חלק וגזרה דקה וגבעולית כשל נערה. שיערה היה בלונדיני וארוך ועיניה היו מאופרות בסגול כבד גם בימים שבהם הייתי האורחת היחידה בביתה. היא אכלה רק מזון טבעוני, ואת מרבית היממה הקדישה לטקסי טיהור ותפילה כאילו היתה נזירה.

היא חיה בדירה שהצבע השולט בה היה לבן, החל מהשטיחים והספות ועד למסגרות המראות ומחזיקי הנרות. היא היתה חולת ניקיון ופדנטית באופן קיצוני, ולא היה לי שום ספק שהיא מסוגלת לראות את הגלגולים הקודמים שלי, כמו גם את החטאים שאני מבצעת מתוך חולשת אופי בשעות שבהן אינני יושבת בסלון שלה.

מרגריט עוררה בי יראה שהתקרבה לאימה. הערצתי אותה ממש כשם שפחדתי ממנה. לאט לאט שכחתי את עניין ההילות ופשוט רציתי להיות דומה לה. כיצור מסורבל ולא מגובש שאינו מתאים לשום מסגרת, סובל מהתקפי אכילה וחרד שלא יצליח להגשים את עצמו, חשבתי שהיה מגניב להיות מין גבירה צחורה וממוקדת כמו מרגריט שתמיד בטוחה בצדקתה ומוכנה לנזוף בכל מי שאינו עומד בסטנדרטים הגבוהים שלה.

רוצים עוד סיפורים על בשמים?

הניחוח שהקיף את מרגריט היה ריח עז של ורדים. לא היה ניתן לזקוף אותו לזכותו של בושם כלשהו, כי היה זה תוצר של שמן אתרי שטיפטפה על המבער שלה כדי לטהר את האווירה בביתה המיסטי. כמו מאחורי כל דבר אצל מרגריט, גם מאחורי ניחוח הוורדים עמדה תיאוריה. במקרה הזה התיאוריה טענה שוורדים הם הנאצלים והרוחניים שבפרחים.

Rose Edition, הבושם של קלואה השיב אותי הישר לביתה הצחור של מרגריט. מדובר בבושם בעל ריח אחיד ודומיננטי מאוד של ורדים, הכי פשוט וחסר מורכבויות שאפשר. הימור בטוח על קלאסיקה של ריח שאף אחד לא יכול לטעון שהוא שונא אותו. ובכל זאת יש לבושם הזה אפקט משעשע, שמן הסתם נוצר שלא בכוונה ולא יקרה לכל משתמשת: במגע עם העור שלי הוא התרכך ונעשה מלוח, עד שלבש תת-גוון ברור של מרק עוף זך עם אטריות.

קללת מרק העוף

דווקא השילוב של שושנים ורודות ומרק עוף צהבהב עושה את רוז אדישן של קלואה להרבה יותר מעניין. אנשים כמו מרגריט עשויים לחשוב שהמציאות היתה טובה יותר אילו התחפשה לבועה הרמטית של ניחוח שושנים, אבל אפילו מרגריט עצמה הצליחה לפרוש את השפעתה בתחומי דירתה בלבד. מיד כשהייתי יוצאת ממנה, היה מקיף אותי ניחוח התבשילים הכבדים במדרגות.

אחרי הכל, אולי בכל זאת היה עדיף באותן שנים להתמקד בקניית השכלה רשמית, שגם בה יש לפעמים איזושהי תועלת. ואם אתם שואלים אותי אם הצלחתי לראות הילות, התשובה היא לא. עד היום אני מחכה ליום שבו יפתחו השמיים וקרן אור טהורה תרד עלי ותפקח את עיני לראות את הצבעים הקסומים. ואולי אז תוסר ממני קללת מרק העוף ולבושם שאתיז על עורי יהיה ריח שושנים טהור.

Chloe Rose Edition, מחיר: 387 שקל ל-50 מ"ל, להשיג ברשתות הפארם