בשנים האחרונות חזה האדריכל אמנון אלכסנדרוני, כמו רבים מבני דור אדריכלי המדינה, ביצירותיו, שרבות מהן נכנסו ללב הקנון של אדריכלות ישראל החדשה, משתנות, מתפוררות ונהרסות. בניגוד להערכה האקדמית-התרבותית המחודשת כלפי אדריכלות העשורים הראשונים למדינה, אוזל מצבם של נציגיה הבנויים, ובמיוחד אלה שאימצו בבוטות מבורכת את המאפיינים הברוטליסטיים של רוח הזמן הבינלאומית של מחצית המאה שעברה.
בדומה למרדכי (מוטי) בן חורין, שהלך לעולמו החודש בעודו נלחם בכמה חזיתות בשימור פניהן של כמה מיצירותיו המוקדמות החשובות, גם אלכסנדרוני, שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון בגיל 91, כאב את שינוי הפנים המדכדך והאלים של רבות מהעבודות שתכנן ברחבי הארץ, במסגרת חלקו באחת השותפויות המיתולוגיות של התקופה, ושל ההיסטוריה הקצרה של אדריכלות ישראל בכלל- שותפות יסקי-אלכסנדרוני.
אלכסנדרוני נהג תמיד לומר שאינו חש נוסטלגיה לברוטליזם, משום שמעולם לא עזב אותו. הברוטליזם, על פי עדותו, היה בשר מבשרו גם בזקנתו.
המלחמה קטעה את הלימודים
הוא נולד בתל אביב ב-1929 וחי בה עד מותו. ב-1946 סיים את לימודיו בגימנסיה הריאלית ״בלפור״, ולאחר ששירת כנוטר במסגרת שנת שירות, החל את לימודיו בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. במלחמת העצמאות לחם בחטיבת כרמלי, ולכן נקטעו לימודיו למשך כשנתיים. לאחריהן חזר לטכניון וסיים את לימודיו ב-1952 לצד בני מחזור כמו שמואל ביקסון, אלי גבירצמן, גדעון וטובה זיו, כרמלי פלדמן, רות אניס ואחרים, שכמוהו לקחו בעשורים הבאים חלק מרכזי בגיבושה של אדריכלות ישראלית חדשה.
במהלך לימודיו גילה עניין בצורות גולמיות פרימיטיביות, ומצא קשר ישיר בין אדריכלות העולם העתיק לבין יצירות הבטון החושניות של הברוטליזם של האדריכל הנודע לה קורבוזיה. כרך ״תולדות האדריכלות״, שהודפס בהוצאת אגודת הסטודנטים של הטכניון והופץ באותן השנים בין כל תלמידי הפקולטה, היה מבוסס על מחברותיו של אלכסנדרוני.
את צעדיו המקצועיים הראשונים עשה במשרד ״חבר אדריכלים״, שהקים דב כרמי, מאבות המודרניזם הארץ-ישראלי טרום 1948. אלכסנדרוני עבד במשרד כשנתיים, שבהן תוכננו כמה מציוני הדרך הבולטים של האדריכלות הברוטליסטית המוקדמת בארץ, כמו בנייני הוועד הפועל של ההסתדרות ובתי דירות חדשניים בתל אביב. ואולם, כבר אז העדיף אלכסנדרוני מסגרת עבודה קאמרית. משרדו של כרמי היה גדול מדי בשבילו, וב-1954 עבר לעבוד במשרדם הצעיר, הקטן אך המשגשג של האדריכלים בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר, שסיימו את לימודיהם בטכניון שנים ספורות לפניו, וכבר החלו להטביע במרחב הישראלי המשתנה חותם עדכני ורענן.
בשנתיים אלה זכו אלכסנדרוני והנדלרים בפרס הראשון בתחרות לתכנון בית המשרדים של "אגד" בפינת הרחובות ארלוזורוב ורמז בתל אביב (שלבסוף הוקם בדרך פתח תקווה, כיום בגין, ושהריסתו נשלמת בימים אלה). זכייה אחרת ומשמעותית בהרבה התוותה את עתידו המקצועי: במסגרת התחרות לתכנון בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם בירושלים, אחת התחרויות הנחשקות של התקופה, זכתה הצעתם של הנדלרים ואלכסנדרוני בפרס הראשון, לצד הצעותיהם של שני צוותים נוספים, גם הם נציגי דור אדריכלי המדינה - זיוה ארמוני וחנן הברון מהמחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד, והשותפים שמעון פובזנר ואברהם יסקי, יוצאי משרדו של אריה שרון. ״למעשה זהו אחד מאתרי החניכה של דור תש״ח׳״, כתב לימים צבי אפרת, בהתכוונו לאותם אדריכלים בני עשרים-שלושים ששולבו בתכנון הקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית. ״דור שנעשה דומיננטי כבר במהלך שנות ה-50, ושהכתיב את האתיקה והאסתטיקה של האדריכלות הישראלית עד 1967״.
9 שנות שותפות שטבעו חותם במרחב הישראלי
לצורך תכנון הספרייה הלאומית - בנין הנחשב גם כיום לאחד משיאי האדריכלות המודרנית בישראל ושעתידו לא ברור, עם המעבר הצפוי של הספרייה למשכנה החדש בשנים הקרובות - הוקם צוות מתכננים שפעל ממשרד שכור ברחוב בפרוג בתל אביב. במהלך עבודת הצוות עמוסת היצרים ומאבקי האגו, החלה להיסדק שותפותם הפורייה של פובזנר ויסקי, כמו גם זו של אלכסנדרוני והנדלרים, וכתוצאה מהשינויים הקימו יסקי ואלכסנדרוני שותפות חדשה, שנולדה על רקע הערצתם המשותפת למשנתו הבנויה של לה קורבוזיה ומשיכתם האקסטטית-כמעט לעבודותיו שלאחר מלחמת העולם השנייה בבטון החשוף. אלה, לטענתו של הביוגרף של יסקי, שרון רוטברד, עמדו בבסיס השותפות בין השניים לאורך כל שנות שותפותם, שבהן לטענתו ״הצליחו לפתח נוסח ייחודי משלהם של אדריכלות בטון ישראלית (...) אחד מגופי היצירה השלמים והמרשימים ביותר בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה״.
שותפות יסקי ואלכסנדרוני, אחת הפוריות והמאתגרות בתולדות אדריכלות ישראל, הניבה לאורך תשע שנות קיומה (1956-65) גוף יצירה ייחודי שהקיף עשרות פרויקטים במרכז ובעיקר בפריפריה, בקני-מידה ובפרוגרמות משתנים, בעבור המגזר הפרטי והציבורי. הם הקימו, בין השאר, בניינים משוכללים להוסטלים בבאר שבע ובנצרת עלית (כיום נוף הגליל), שנועדו לשיכון זמני ולאולפנים לעולים אקדמאים (מה שעורר ברבות הימים ביקורת מתבקשת על איפה ואיפה במנגנוני הקליטה); מבני מגורים מרכזיים בדמות "בלוקים" חריגי גודל או שכונות "שטיח" נמוכות ב"שיכון לדוגמה" בבאר שבע, שנחשב לאחד מאתרי המעבדה הניסיוניים החשובים של אדריכלות המגורים בישראל; את בניין המכון למתכות בקרית הטכניון בחיפה; בית החולים יוספטל באילת; מכון הנפט ברמת אביב; בניין המשרדים הראשון של חברת IBM ברחוב לינקולן בתל אביב; ועוד.
יחד עם דב ורם כרמי, ובשותפות עם האדריכל היהודי-אמריקאי לואי קאהן, תכננו אלכסנדרוני ויסקי בחבל אשכול את "עיר הבשור", שתוכניתה השאפתנית נגנזה. משרדם תכנן בנייני משרדים, מרכזי בריאות וחינוך, ומתקני ציבור שימושיים כמו פונדק דרכים, שדה תעופה, תחנות אוטובוסים ושוק קמעונאי.
במקביל לעבודתם הציבורית הענפה בפריפריה, תכננו השניים שורה לא מבוטלת של בתים פרטיים צנועי מידות וחומר לאמידי הארץ ולאלופי צה״ל, והעמידו כמה בתי דירות חריגים בנוף בנייני הקבלנים הסטנדרטיים. בין בנייני המגורים הייחודיים שתכננו בתל אביב - זה שבקרן הרחובות שמריהו לוין והנביאים, שכבר התבסס בשנים האחרונות כאחד מסמלי הברוטליזם בעיר, בנין רב-קומות ברחוב ליפסקי סמוך לכיכר המדינה, ובית הדירות בעל שבכות הבטון הנזיריות בפינת הרחובות מהר״ל והתני״א, סמוך לרחוב דיזנגוף.
''מהלכים מינימליים ולא מאומצים''
בין כל אלה נמנות כמה מיצירות המופת של הברוטליזם הישראלי, שמלבד חזותן הבולטת, רבות מהן אובזרו בחזיתות משוכללות של שוברי שמש גדולי מידה, ברוח המקום והזמן. עבודותיהם של השניים התפרסמו בהרחבה בעשרות כתבי העת הבינלאומיים האדריכליים החשובים של התקופה, ונכללו בכל סקירה מקצועית של האדריכלות הישראלית החדשה. למרות זאת, חובה לומר, רובן הגדול הוזנחו ושונו ללא הכר מאז בנייתן, מקצתן נהרסו או על סף הריסה, ורבות מהן לא נכללו ברשימות שימור מחייבות.
״בכל הפרויקטים האלה, המהלכים הארכיטקטוניים שלהם היו מינימליים ולא מאומצים״, מדגיש רוטברד בספרו על יסקי. ״זו הייתה תמיד אותה ארכיטקטורה עממית, נטולת פסאדה וסממנים של שררה, מעמד או טקס (...) קופסאות בטון מודרניות פשוטות למראה ואפילו פוריטניות (...) אמירה קצרה, בהירה וחדה״. בהזדמנויות רבות העידו השניים, כי ספריו של לה קורבוזיה היו פתוחים תמיד על שולחנות העבודה שלהם כספרי הדרכה וכרפרנסים להעתקה נטולת אשמה, ״כמו תנ״ך, כמו שולחן ערוך״. אלכסנדרוני העיד לא פעם שלה קורבוזיה נכנס בו כמו שד. בשיחת תחקיר שקיימתי איתו בעבר, התוודה: ״הייתי תחת השפעה הרסנית של לה קורבוזיה, ששרף אותי מבפנים״.
לפני כמה שנים ביקר אלכסנדרוני, אז בן שמונים ומשהו, בארכיון אדריכלות ישראל. בנוכחותו התמירה והמרשימה, התנהלותו הקלילה וסקרנותו האינטלקטואלית, ביקש לעבור על מאות הסקיצות והפרספקטיבות של תכנון הספרייה הלאומית שנשמרו באוסף זיוה ארמוני, חברת הצוות, ושרובם הגדול טרם נחקר או פורסם.
הוא היה אחרון השורדים מצוות מתכנני הספרייה וזיהה בהתרגשות, מבין חומרים שלא ראה למעלה מ-60 שנה, את רישומיו המקוריים ואת הצעותיו שלו שנעשו בהשפעה ברורה של אלמנטים קורבוזיאניים מוגזמים ופארודיים לרגעים, לתכנון בניין הספרייה והמרחבים שסביבו. ״הפרשנות של יסקי ואלכסנדרוני לארכיטקטורה של לה קורבוזיה השילה ממנה הרבה מהעומס הרעיוני והרטורי שלה ויצקה לתוכה את הערכים המקומיים של הישראליות המתהווה״, כתב רוטברד. ״הם אהבו את לה קורבוזיה, אבל המציאות אילצה אותם להתנסח במונחים קונקרטיים ולמצוא פתרונות מעשיים. העיסוק שלהם בבטון לא היה אקספרסיבי אלא נטה לצניעות, פשטות, צלילות וישירות״.
אחת מעבודותיהם הראשונות של אלכסנדרוני ויסקי, בהמשך לתכנון הספרייה בגבעת רם, הייתה תחנת האוטובוס בכניסה לקמפוס. עבודה זו, שהתבססה על סככת קליפת בטון משוכללת בעובי משתנה, ובשילוב קיר אבן פראית משובץ באמנות כמו-כנענית של הפסל יצחק דנציגר, רמזה על ההרפתקנות האדריכלית-ההנדסית והאמנותית-הפיסולית שעתידה לאפיין את עבודותיהם של אלכסנדרוני ויסקי בעשור הבא. בהמשך העניק הצמד פרשנות נוספת למודרניזם ירושלמי ולשילוב אבן ובטון, בבית הספר היסודי שתכננו בשכונת העולים קטמון בירושלים (1957). סככות בטון משוכללות הופיעו כעבור כמה שנים גם בשדה תעופה אזרחי שהשניים תכננו בהרצליה (1961). החדשנות ההנדסית של כל עבודותיהם נזקפת לשיתוף הפעולה המוצלח שלהם עם המהנדסים מילר-שנבל.
מירושלים עברו יסקי ואלכסנדרוני לבאר שבע, הלוח הריק האולטימטיבי של הברוטליזם הישראלי למן סוף שנות ה-50. במבנים שתכננו בבירת הנגב - בהם הוסטל בית אלטשול, שיכון הארבעים, השיכון לדוגמה ובלוק רבע הקילומטר - העניקו השניים פרשנות מקומית-מדברית ל"יחידת המגורים" של לה קורבוזיה. אלכסנדרוני סיפר לימים שנכח הרבה בשטח כדי לפקח על עבודות הבטון התובעניות, ובאחד מראיונותיו המאוחרים אמר: ״בניין העשוי מבטון חשוף הוא מוצר בלתי הפיך - שלד וגימור בו בזמן. אין מקום לטעויות. קשה לתאר במילים את המתח וההתרגשות עם פירוק התבניות, כאשר המבנה מבקיע היישר מקליפתו אל אוויר העולם. זה מה שהעניק לי את הכוח לראות בעשייה האדריכלית אורח חיים ולא רצף של אופנות מזדמנות - מונותאיזם ולא עבודת אלילים״.
קפלת רונשאן מגיעה לבירת הנגב
החל מ-1957 ניכרות אף יותר בעבודתם של יסקי ואלכסנדרוני השפעות בינלאומיות בנות הזמן. פרשנות באר שבעית בהשפעת האדריכלות של צ'נדיגאר של לה קורבוזיה ושל ברזיליה של אוסקר נימאייר, ניכרת בתחנת האוטובוסים המרכזית ובבניין השוק הקמעונאי שתכננו השניים בעיר ב-1964. בשני מבנים ארציים ומחוספסי-פרוגרמה אלה, ניכרת בעיקר השפעתה העיצובית המטאפיזית של הקאפלה נוטר דאם דו או ברונשאן, מעבודותיו הידועות של קורבוזיה, שהייתה אז ל"מכה" של אדריכלי ישראל הצעירים, ושביקורים נפעמים בה מתועדים בארכיוניהם של שולמית ומיכאל נדלר, זיוה ארמוני, מנחם כהן ורבים אחרים.
רוטברד זיהה, כי באר שבע זכתה במשהו מרוחה של קפלת רונשאן בשתי עבודות של יסקי ואלכסנדרוני: ״החלל, עם משחקי התאורה שלו, הגיע לבניין השוק הקמעונאי, והגג שלה נחת על תחנת האוטובוס המרכזית״. השפעה דומה של האדריכלות של לה קורבוזיה ניכרת גם בפונדק דרכים בעכו שהשניים תכננו אז, ושניצב על כנו גם כיום.
בניין השוק הקמעונאי בבאר שבע הושלם ב-1964 והביקורת לא איחרה לבוא. במאמר תקופתי נוקב על ה״ז׳ורנליזם״ של האדריכלות הישראלית החדשה, עקץ האדריכל אבא אלחנני את קורבנות האופנה, וכיוון בדבריו גם לאלכסנדרוני וליסקי: ״אותם קורבוזיאנים בארץ (הקוראים לו בשיחת חולין 'קורבי') דבקו רק באפקטים של המורה הדגול ועשו מהם אפליקציות בלתי סבירות. כך הוקם שוק בדרום הארץ המזכיר בסממניו כנסייה בדרום צרפת, כך מדביקים לבניין נאה, המתוכנן היטב, מספר אלמנטים קורבוזיאניים, והופכים את בניין הספרייה הלאומית בירושלים בבת אחת לבניין קורבוזיאני טהור״.
לימים אמר אלכסנדרוני באותו עניין: ״בעיניי, האדריכלות מעולם לא נתפסה כאופנה מזדמנת (...) אילו היתה האופנתיות תנאי להישרדותי במקצוע, הייתי נוטש אותו זה מכבר״. כך או אחרת, בעקבות שינויים עירוניים בניין השוק לא תיפקד מעולם לפי ייעודו, נמסר לאוניברסיטת בן גוריון ושימש למעבדות, ובשנות ה-90 נהרס.
ההוסטל לעולים בנצרת עילית מבטא, לטענת רוטברד, את שיא שליטתם של יסקי ואלכנסדרוני באמנות הבטון. לדעתו, הם "הצליחו לעדן את הבניין באמצעות שימוש מתוחכם ומגוון בפתחים, במרפסות ובהצללות, ואף שהיה מקום לחשוש שהתוצאה תהיה כוחנית או אלימה, המונולית האופקי הכבד הזה מרחף בקלילות מעל הגבעה, נוגע לא נוגע בנוף בעדינות מפליאה״. מבין כל הבניינים שתכנן בתקופת הבטון, בניין זה נחשב לאהוב על אלכסנדרוני, שבמשך עשרות שנים נמנע מלבקר בו, כמו גם בשאר בנייני התקופה, מחשש מוצדק לשיברון לב.
בכתבה על הבניין שהתפרסמה לפני כעשור ב"הארץ", אמר אלכסנדרוני: "אני מבין שבמשך 50 שנה הדרישות משתנות וגם הצרכים, אבל אצל יהודים כשאתה מתכנן מרפסת פתוחה, אתה צריך לדעת שגם יסגרו אותה. אין דבר כזה שיהודי לא ינצל עד המקסימום את השטח שיש לו. על כל העסק עשו חלונות מגעילים, בקומת העמודים שהיתה יפהפייה יש עשרות אלפי שטקרים, קווי חשמל. פעם היית עולה מהרחוב לרחבה יפה וצופה אל הנוף, היום הפכו את זה לזולה עם חדרים גדולים ומוזנחים (...) זה פשוט נוהג מגעיל של אנשים שלא מכבדים כלום ממה שעשו לפניהם (...) אם תשאל אותי, עם מה שעשו לבניין עדיף להרוס אותו לגמרי".
לקראת סוף דרכם המשותפת, תכננו אלכסנדרוני ויסקי את מגדל המשרדים "בית הסנה" ברחוב אלנבי בתל אביב (1965-68). זה היה אחד מרבי-הקומות הברוטליסטיים החלוציים בעיר, שזהותו הברוטליסטית נמחקה בשנים האחרונות לאחר שחופה כולו בלוחות אלומיניום לבן. ללובי של בית הסנה הזמינו יסקי ואלכסנדרוני את האמנית והמעצבת ציונה שמשי, שיצרה בו עבודת קיר שגם היא חופתה ונמחקה לפני שנים.
עד כדי כך היה נאמן אלכסנדרוני לברוטליזם וראה בו בשר מבשרו, שגם כאשר תכנן בעבור שמשי את הסטודיו שלה ביפו העתיקה בסוף שנות ה-70, כשהברוטליזם כבר שקע אל דמדומיו, לא נשבה כרבים מבני דורו בקסם האוריינטליסטי של האדריכלות הערבית-הילידית, ויצק לתוך חורבות האבן הקמורות והמקשותות קונסטרוקציה ברוטליסטית חשופה ששילבה את רוח הזמן ברוח המקום. למרבה האירוניה, דווקא עיצוב הפנים הברוטליסטי הזה בסמטת מזל דגים ביפו נשמר, אולי בזכות הבעלים החדשים, שכבר חונכו להעריך מחדש את איכויות התקופה שבה נוצר, והוא מתפקד גם כיום כסטודיו-משרד.
בסמליות שאין להסבירה, התפרקה שותפותם המשגשגת של אלכסנדרוני ויסקי ב-1966, זמן קצר לאחר מותו של לה קורבוזיה, האב הרוחני שלהם ושל דור בינלאומי שלם של אדריכלים ומעצבים. בראיונות שונים סיפר אלכסנדרוני כי עזב את השותפות מיוזמתו, על רקע רצונו של יסקי להתרחב לפירמה מסחרית גדולה, בעוד שהוא עצמו ביקש להמשיך ולהתנהל בסטודיו צנוע עם מספר קטן של עובדים ומספר מוגבל של עבודות שבהן יוכל לשלוט בכל שלבי התכנון.
דרכו העצמאית לא הניבה רמה דומה
דרכו העצמאית נמשכה עד 2003. הוא שימש תקופה ארוכה אדריכל יועץ לאגף הבנייה של הסוכנות היהודית (שהקימה בעבר את ההוסטלים שתכנן עם יסקי) ולחברת התעופה אל על. הוא תכנן, בין השאר, מבני מיחשוב ומשרדים לאל על ולתעשייה האווירית בנתב"ג; מכללה למורים בקריית החינוך סמינר לוינסקי בתל אביב; מתנ״ס בתל גיבורים בחולון; מרכזי קניות, שכונות קוטג'ים ומפעל אלקטרוניקה, וגם וילות בסביון ובשכונת אפקה בצפון תל אביב.
לצד אלה כיהן כראש צוות בגיבוש מע״ר לוד, חבר בצוות פרויקט דרום הקריה בתל אביב ובצוותי התכנון של אילת וראשון לציון, וכן לימד מספר שנים ב"סדנה" לעיצוב ואדריכלות בתל אביב. שלא כעבודותיו מתקופת שותפותו עם יסקי, שנכנסו ללב הקנון של אדריכלות ישראל, עבודותיו העצמאיות לא הותירו את רישומן והוא היה מודע לכך. לאחר שסגר את משרדו, עסק כמה חודשים בהשלכת ארכיונו המקצועי, שכלל גם את תיעוד שנות השותפות עם יסקי - שבמידה רבה היו שנות השיא בקריירה של שניהם.
בשנת 2000, שנים ספורות לפני שיפרוש בתום קריירה בת 50 שנה, העניק אלכסנדרוני ראיון קצר וגלוי לב לעורך המגזין "אדריכלות ישראלית", עמי רן, וסיפר כי עקרונותיו המקצועיים נותרו כשהיו בתחילת דרכו - ״צניעות, בהירות, צמצום, איפוק, ומעל לכל - פשטות״. כשנשאל על תחושותיו למול הצלחתו ומעמדו הציבורי של יסקי, ששברו שיא אחר שיא (שנים מעטות לאחר פרידתם הוענק ליסקי פרס רכטר, הוא מונה ליו״ר אגודת הארכיטקטים, ולבסוף זכה גם בפרס ישראל), אמר אלכסנדרוני: ״לא נותרתי מאחור כיוון שלא קיימתי תחרות עם איש (...) מאז ומתמיד נמנעתי מפרסום אישי. אני מעדיף להשביע את רעבוני המקצועי במנות קטנות הניתנות לעיכול, בצנעה והרחק מן העין הציבורית״.
חודשים ספורים לאחר אותו ראיון העניקה התאחדות האדריכלים (אז עמותת האדריכלים החדשה) לאלכסנדרוני, לצד דן איתן וצבי הראל, תעודת הוקרה על תרומה ייחודית לאדריכלות בישראל. האות הצנוע הוענק בטקס שהתקיים בביתן הלנה רובינשטיין, בעת שכל מפלסיו עטו רבבות תצלומי שחור-לבן במסגרת התערוכה ״הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1973-1948״ שהעלתה על נס את תור הבטון החשוף של אדריכלות ישראל, הברוטליזם שלאחר הבאוהאוס. בעבור עבודתם של אלכסנדרוני ואיתן, שניים מנציגיה הבולטים של התקופה, שימשה אווירת המעבדה-ארכיון של ביתן הלנה רובינשטיין רקע מושלם להוקרה שהוענקה לשניהם. בעבור אלכסנדרוני, לצד מקומו המרכזי בתערוכה, הייתה זו ההוקרה הציבורית היחידה שקיבל בחייו.
״קשה לי היום, במבט לאחור, לראות את סגנון הבטון החשוף כהצלחה או ככישלון, כפריצת דרך או כגחמה", אמר בראיון עם רן. "אני חושב שזו הייתה תופעה נקודתית שחלפה מן העולם בעודה באיבה. כשאני חושב על הסגנון, עולים בזכרוני בניינים בודדים בשכונת מגורים ניסיונית, שלצערי הרב חלקם נראה היום עלוב ומוזנח, וחלקם האחר עבר מטמורפוזה ועיוות צורה״.
