מה זאת אהבה, מהי מיניות: הנערה הדתייה מחברון לא מפסיקה לחקור

"אני מנסה להיזכר איך למדתי על מיניות ועל עונג, איך הפכתי מילדה ונערה דתייה, ביישנית ומפוחדת, לאישה העוצמתית שאני היום", כותבת בדף הפייסבוק שלה אביגיל רות לב, שגדלה כילדה דתייה בחברון בזמן האינתיפאדה השנייה, והיום משמשת כמדריכה רוחנית לחקר המיניות. "אני זוכרת שבכיתה ח' חברות לספסל הלימודים בבית הספר המאוד-דתי שלמדתי בו, הביאו דפים שהן הדפיסו מהאינטרנט על מיניות, לסביות, מין אוראלי ועוד. הן היו מסוקרנות ורצו לחלוק עם בנות הכיתה את מה שקראו, אבל כל מי שהביאה את החומר 'האסור', או הסתכלה עליו במקרה – נענשה. כמה פחד ובושה הצליחו לזרוע בנו: שהמיניות היא דבר אסור, שעליי להסתיר את גופי, להתבייש, לפחד מגברים שרק רוצים את גופי. הרבה בושה נכנסה לי לתוך המיניות, תחושה שאני חוטאת, מלוכלכת.

"המיניות הראשונה שלי עם גברים הייתה תחת השפעת סמים או אלכוהול: רק ככה הצלחתי להתגבר על הבושה ולהיפתח", ממשיכה רות לב. "רובנו לא קיבלנו חניכה לעונג ולמיניות נשית, וזה לא משנה אם גדלנו דתיות, חילוניות, בארץ או בחו"ל. לכולנו נבנו סביב הגוף והמיניות התניות ורגשות".

עכשיו יש לה מטרה: ללמד נשים להשתחרר מהבושה הכרוכה בהיותנו יצורים מיניים. היא מעבירה נשים חניכה לשפיכה נשית ולעונג, לשימוש באנרגיה המינית ולהרחבה של אנרגיית החיים, אבל היא עצמה עדיין לא הגיעה למנוחה ולנחלה, ועדיין מחפשת זוגיות. "במידה מסוימת אני עדיין במסע, שתכליתו ללמד אותי להפסיק לפחד מגברים", היא אומרת. "זה מסע שהתגבר בשלוש השנים האחרונות, שבהן אני חוקרת את המיניות שלי בעיקר מבחינה רוחנית".

אין ספק שבשביל נערה דתייה מחברון, חקר מיניות הוא קפיצה למים עמוקים, אבל אביגיל רות לב, כיום תושבת גבעת עדה, כבר הוכיחה לעצמה ולאחרים שהיא יודעת לשחות. הדברים שהיא אומרת מעניינים וחשובים כל ימות השנה – ובעיקר היום, ט"ו באב, חג האהבה.

הכירו את אביגיל רות לב:

היא נולדה בירושלים לפני 34 שנה, בת בכורה להורים יהודים-אמריקאים שעלו לארץ ממניעים ציוניים, וזמן קצר לאחר שנולדה, עברה עם הוריה לחברון. "יש לי זיכרונות לא קלים משם", אומרת רות לב. "אני זוכרת נסיעות בכבישים כשאבנים מתעופפות מעלינו, וילדים מהגן שנפצעו בהזדמנויות שונות. לא קל לגדול ככה. את גדלה כילדה קשוחה, שצריכה להתמודד".

כשהייתה בת שש, עברה עם משפחתה להתנחלות אפרת שבגוש עציון, "והיו לי חיים של ילדה מתנחלת, בחברה סגורה מאוד, עם אג'נדה ספציפית וראייה ימנית מאוד", היא אומרת. "הייתי ילדה ביישנית ולא מצאתי את עצמי שם. מאז ומתמיד משהו הרגיש לי לא נוח; הרגשתי לא שייכת. כשהגעתי לגיל 16, פרצה האינתיפאדה השנייה, ועברנו לניו ג'רזי, גם בגלל המצב וגם כי אבא שלי מצא שם עבודה. זו הייתה תחילת המסע שלי להיכרות עם העולם שמעבר". בעולם הזה היא הכירה בנים, "והתחלתי להבין שהם חושבים אחרת מבנות". אחרי שסיימה את התיכון, החליטה לחזור לארץ. "רציתי להתגייס, אבל ההורים שלי החליטו שצבא זה יותר מדי בשביל נערה דתייה, ואישרו לי רק שירות לאומי".

אחרי השירות הלכה ללמוד באוניברסיטה וסיימה ברצף תואר ראשון ושני, "אבל בתחומים שלא התאימו לי. תביני, אני בת בכורה מבין שישה אחים ואחיות, ולא היה מי שידריך אותי איך לבנות את החיים. הייתי בלי כלים שיעזרו לי לבחון מה אני רוצה להיות ובמה אני רוצה להשקיע, אז למדתי ביולוגיה וריפוי בעיסוק".

התחומים הללו משמשים אותך היום. את מביאה נשים לריפוי באמצעות הגוף שלהן.

"נכון. כל דבר בונה אותנו, כל דבר הוא חלק מהפאזל הגדול שמרכיב את אביגיל, אבל התחומים האלה לא עניינו אותי באמת. עולם האקדמיה הוא קר ומנוכר ולא מסתכל לעומק לנפש האדם. הבנתי שאני יכולה לטפל במיניות רק בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי בחקר המיניות שלי. זה השלב שבו קפצתי למים, והצלחתי לעשות את זה מכיוון שבכל שנות ה-20 שלי הייתי במסע של התרחבות: טיילתי בעולם, גרתי חצי שנה בקיבוץ נאות סמדר. בחנתי מה יש לעולם להציע לי, ועדיין לא הבנתי מה זאת אהבה".

אבל הייתה לך כבר זוגיות?

"בגיל 21 היה לי חבר שאהב אותי, אבל לא הבנתי את הדרך שבה הוא אוהב אותי. לא הבנתי מה זה הגוף הזה, מה הוא רוצה ממני, למה אני כל הזמן נקלעת למצבים שאני לא רוצה להיות בהם. עד היום, מציאת זוגיות היא אחד הקשיים שלי".

אביגיל רות לב. "לא הבנתי מה זה הגוף הזה, מה הוא רוצה ממני"(צילום: ענת לוינסקי - צילום בעיניים אוהבות)

לדעתה, הקושי הזה, כמו קשיים רבים אחרים שלנו, קשור בילדות. "אני אוהבת את ההורים שלי, לא נוטרת להם, אבל הילדות שלי הייתה מאוד לא יציבה. גדלתי במקומות מסוכנים – בחברון, בהתנחלות – בתנאים מסוכנים, וזה הפך אותי להיות עצמאית, אבל גם קשוחה, חזקה ודעתנית, וזה לא הדבר שהכי עוזר לקרבה ולאינטימיות".

אי אפשר לכונן אינטימיות עם אישה חזקה? לא מסכימה.

"אפשר. לגמרי. אבל אצלי משהו שם תמיד חסום. עובדה שאני עדיין לא בזוגיות, ולכן אני חוקרת מה יאפשר לי להיכנס לזוגיות. לפעמים המסלול של החיים שלנו הוא מעבר לבינתנו. אני בודקת מה זה בשבילי לפגוש גברים, איזה סוג של יחסים אני רוצה לעצמי. יש לי שאלות. אני לא מוכנה לחיות בתוך תבניות".

מה הדבר הכי חשוב שלמדת?

"שכל הידע נמצא בתוך הגוף שלנו. שיש לנו יכולות גוף מטורפות שלא לימדו אותנו להכיר בהן. מיניות מבחינתי היא לא רק אברי מין ואורגזמה: זה כוח בריאה, זו אנרגיה שיכולה לברוא חיים, זו האנרגיה הכי חזקה בטבע, ואם עובדים איתה נכון, היא מביאה לריפוי. אני גם מלמדת נשים איך להרחיב את האנרגיה המינית שלהן כדי לשפר את חייהן".

תסבירי.

"כשאנחנו נמצאים באנרגיה מינית, מתפתחות בנו אפשרויות ריפוי, כי זו אנרגיה חזקה מאוד שפותחת את הגוף. היא מאוד נעימה לנו. כשאני באנרגיה מינית, נעים לי בגוף, אני רוטטת, אני בהוויה הגבוהה שלי. אני מלמדת נשים לקחת את האנרגיה הזו ולהשתמש בה, לשלוח אותה לעבר המציאות שאני רוצה לרפא או לשנות. אני גם יכולה לדמיין משהו שאני רוצה שיקרה בחיים שלי, ולשלוח את האנרגיה המינית לעבר הדבר שאני רוצה לייצר".

ומה בתקופות שבהן אנחנו לא פעילים מינית? איך מייצרים את האנרגיה הזו?

"אנשים חושבים שכל מה שצריך לעשות כדי להיות מיניים, זה פשוט לשבת על הספה, אבל זה לא ככה. הגוף שלנו צריך לתרגל מיניות. הוא צריך לעבור תרגילים של נשימות, חיזוק של רצפת האגן, תרגול עם ביצת אהבה. אנחנו אלה שאחראים על העונג ועל המיניות שלנו, כך שאנחנו צריכים להגביר אותם, לא לקבל אותם מבן הזוג או לקוות שייפלו עלינו מהשמיים". 

צפו בה מדברת על מיניות בימי קורונה:

חקירת המיניות, היא אומרת, משולה בעיניה לאקט רוחני. היא מציינת שבפועל, לרובנו קשה להשתחרר מרגשות של אשמה ובושה במיניות, או בושה שקשורה לגוף שלנו ולכך שיראו אותנו בעונג. "פעמים רבות אנחנו מתביישות להראות את הצד המיני שלנו ולהיות חופשיות עם הגוף, בין אם זה בגלל ענייני משקל או בגלל משהו שקשור באיברים אינטימיים, ובכל פעם שזה קורה, הגוף שלנו חווה כיווץ. אבל חשוב לשחרר את הכיווץ הזה, כי הגוף שלנו הוא לא מקור לסבל: הוא מקדש, הוא חללית שבתוכה שוכנת הנשמה שלנו, כך שאנחנו צריכות לפתוח אותו במקום לכווץ – על ידי תנועה, ריקוד, נשימה, תזוזה. כל אלה אלמנטים שמחיים אותנו והופכים אותנו לנשים עוצמתיות שמעיזות להביע את עצמנו דרך הגוף, להביא תשוקה לעולם. בזכות זה אני היום הרבה פחות פוחדת מגברים". 

ומה את אומרת לנשים שמתלוננות שהן איבדו את התשוקה במיניות וגם בחיים?

"אני מלמדת אותן לתרגל הקשבה לגוף ולמיניות שלהן. ברגע שאנחנו שמות לב לכך שהיעדר מיניות נובע מחוסר הקשבה לעצמנו, כבר התחלנו להגביר את התשוקה בגוף, ואז אפשר להתקדם להיכרות עם הגוף. עובדים איתו באמצעות ריקוד, תנועה, העיקר לא להיות בתוך תבניות. מיניות היא התנהלות. יש לי גם סדנאות לשפיכה נשית, כי זה ידע שאפשר לרכוש ולא סיפרו לנו עליו. אני מלמדת נשים איך לענג את עצמן, איך בנוי הנרתיק, איפה נמצאות נקודות העונג. אלה דברים שאפשר ללמוד אותם, ונשים צריכות לדעת להתמסר אליהם".

גם יעל אפטר קפצה למים עמוקים - אבל בתחום אחר של החיים. הקליקו על התמונה:

"תמיד הרגשתי שזה לא נורא ליפול, כי בסוף אני אקום על הרגליים". הקליקו על התמונה (צילום: יריב כץ)