למעין דובקובסקי ולגלעד נחום היו כל הנתונים להיות זוג תל-אביבי בורגני מצוי: היא עסקה בתיאטרון, הוא בקולינריה, והם נפגשו בבר אופנתי ביפו שבו עבדו – היא כאחראית משמרת, הוא כמנהל מטבח. העתיד שלהם היה די ברור: להישאר בתל אביב, לקנות (רצוי) או לשכור (מצוי) דירת שלושה חדרים, לגדל שני ילדים וכלב ולזגזג בין מקומות העבודה היוקרתיים לבין מיטב החנויות, הברים, המסעדות ואירועי התרבות הטרנדיים בעיר הגדולה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
אבל החיים לקחו אותם למקום אחר. לפני חמש שנים הם הרגישו שמספיק להם מתל אביב, והחליטו להגשים חלום ולעבור למקום שונה בתכלית; מקום בלי רעש, בלי צפיפות ובלי אורות מהבהבים – היישוב הקהילתי צוקים שבערבה התיכונה, שעה ורבע נסיעה מאילת. "היינו באים לשם לבקר קרובי משפחה", מספר נחום, "והתאהבנו במקום".
וזה קרה, נדגיש, הרבה לפני הקורונה. "כשעשינו את הצעד הזה, רצינו רק לגור בטבע ולהתרחק מהטירוף של העולם המודרני", אומרת דובקובסקי. "הפן הכלכלי פחות היה במודעות שלנו באותה תקופה. פשוט הבנו שהחיים שלנו לא מדויקים מבחינתנו, והתחלנו להתגלגל עם הרעיון הזה. עכשיו יש לנו שקט, התכנסות לתוך המשפחה והערכה של הדברים הפשוטים".
העולם מתקדם לכיווננו
היישוב צוקים, בו גרים כיום כ-300 איש, הוקם ב-2004 על ידי תושבים מהמרכז באתר שבו שכנה מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 היאחזות הנח"ל צופר. עכשיו יש שם גן אנתרופוסופי ותנועת נוער, אבל אין צרכנייה, וגם לא מרפאה. "כדי ללדת את שני הבנים שלנו, היינו צריכים לנסוע לבית חולים באילת בשלוש בלילה", אומרת דובקובסקי. "כשרצינו לצאת מהיישוב, התברר שהשער סגור". ובכל זאת, הוא נפתח, ובני הזוג הם הורים לאביתר (שלוש וחצי) ולגפן (שנה ורבע).
גלעד נחום (37), יליד המושב שפיר הסמוך לקריית מלאכי, עבד בעבר בניהול בית אריזה גדול באזור, אבל בשלב מסוים הוא עבר להייטק (כן, דווקא בערבה) והצטרף לחברת אינטרנט העוסקת בשיווק דיגיטלי. עוד לפני הקורונה נהגה החברה הזו לקיים את כל הישיבות שלה בזום, כך שמקום מגוריו של נחום לא היווה בעיה. "מבחינתי, הזום הוא יתרון, והעולם מתקדם לכיווננו", הוא אומר. גם זוגתו התאקלמה בדרום היטב מבחינה מקצועית. מעין דובקובסקי (38), ילידת הרצליה, שבעבר שיחקה בתיאטרון פרינג' ולמדה משחק, בימוי, הוראת תיאטרון ועבודה עם מסכות, פתחה מגמת תיאטרון לתלמידי תיכון באילת. כשהיא נשאלת אם לא קשה לה לנסוע לעבודה במשך שעה ורבע, היא משיבה בשלילה. "אני פשוט נכנסת לאוטו ונוסעת. הזמן פה לגמרי מוריד הילוך", היא אומרת. ובן זוגה מוסיף: "זמן הערבה, גם אם הוא אינטנסיבי, הרבה יותר איטי מאשר במקומות אחרים, וזה מאוד מורגש".
מגמת התיאטרון שפתחה באילת מיועדת לשלושה בתי ספר תיכוניים בעיר - גולדווטר, רבין ובגין. המחזור הראשון נפתח לפני חמש שנים, ומאז העלתה המגמה מחזות מאת ענת גוב, יעל רונן, מאור זגורי ועוד. לאחרונה הקימה דובקובסקי מגמת תיאטרון נוספת, המיועדת לתלמידי תיכון בערבה, והיא גם מלמדת ומביימת שתי קבוצות תיאטרון במתנ"ס האזורי. "פגשתי בני נוער סקרנים ומלאי מוטיבציה, שמגלים עולם חדש של דמיון, ביטחון, הומור ורגש", היא מתלהבת. "אני הכרתי תיאטרון כבר מילדות, כי למדתי בתיכון אלון לאמנויות ברמת השרון, וכאן פגשתי ילדים בני 16 שלא ראו הצגה בחייהם. המפגש הזה הוא חוויה מטורפת בשבילי. עכשיו אני מחפשת מורים נוספים למגמה, ומקווה שאמצא מתאימים".
כשהחופש נעלם
אבל החוויות המטורפות באמת שעברו בני הזוג, שייכות לחייהם האישיים ולמעבר מהמרכז לדרום, מהעיר הגדולה ליישוב הקטן ומחופש מוחלט להורות לשני ילדים. מדובר במעברים דרמטיים, אבל יש להם רק שבחים לתהליך שעשו ולמקום מגוריהם החדש. "מה שכיף כאן זה שאתה יכול למצוא לעצמך חלקת אלוהים קטנה בסכום הרבה יותר שפוי מאשר בעיר", אומרת דובקובסקי. "יש לנו בית גדול ומפנק עם נוף מטורף".
ומה אתם עושים בשעות הפנאי? האפשרויות די מוגבלות.
"מה שיש לעשות כאן זה לטייל בטבע. זה מאפשר לילדים שלנו חופש. הם הולכים לבד לחברים, מדלגים יחפים בין הסלעים, ובשביל לשחק, הם לא צריכים כלום מלבד חול ואבנים. אין כאן תרבות צריכה, אין קניונים, אין טייק אוויי, אין לרדת לקיוסק ולהוריד בלי לנשום 80 שקל על מיץ תפוזים וחטיף אנרגיה. במקום זה אנחנו נהנים מהטבע, מהשקט ומהשכנים. אפשר להעביר כאן ימים שלמים בלי להוציא כסף. הילדים גדלים בטבע, כמו מוגלי מ'ספר הג'ונגל'. כשאני הולכת איתם לקניון באילת, אחת לכמה שבועות, אני קולטת שזה מאוד לא טבעי בשבילם: פתאום כל החופש שבהם הם גדלים, נעלם. פתאום גם אי אפשר לעשות הכל: לא קונים הכל, יש גבולות. בטבע לא צריך להגיד לא, כי אין כל כך הרבה על מה, ואילו בקניון זה אחרת. גם לנו, כאנשים בוגרים, השינוי הזה מאזן. הוא גם גרם לי להבין שאפשר לעשות שינויים בחיים, ושזה כיף לעשות שינויים. זה פתח אצלנו את האפשרות להיות בתנועה".
"זה גן עדן לראות את הילדים גדלים כאן", מוסיף נחום. "הם כל כך רגועים ושלווים, שזה כיף לראות. זה מזכיר לי את החופש, את חוסר החומריות ואת הטיולים בטבע שהיו בילדות שלי, כשגרתי עם משפחתי במושב".
אז יש נוף, משפחה, עבודה, קהילה. מה אין? למה אתם מתגעגעים?
דובקובסקי: "מאז שנעשינו הורים, אנחנו מאוד מרגישים את המחסור בסבא וסבתא, אבל להבדיל ממה שקורה בעיר, פה הגננת יכולה למצוא את עצמה לוקחת את הילד הביתה, ויש מעגל קהילתי של אנשים שעוזרים אחד לשני בכל דבר. בוודאי שאנחנו גם מתגעגעים לחברים במרכז, ולפעמים גם לסצנה של תל אביב ולכל האפשרויות שיש בה. בשנה שעברה התגעגעתי, אז לקחתי על עצמי עבודה מיוחדת - להיות דרמטורגית בהצגה 'מקושקשת' שהוצגה בתיאטרונטו".
יהיו שידביקו לכם דימוי של היפים.
"היפי זה משהו טוב. זה מישהו שיש לו ראש יותר פתוח, שהולך על מסלול פחות קונבנציונלי. אבל בערבה יש גם לא מעט מושבים חקלאיים שגרים בהם אנשים שהם לגמרי מוכווני עבודה. יש בצוקים קהילה מגוונת, עם אנשים מכל מיני תחומים: אמנויות, חינוך, תיירות. יש היפים לצד הייטקיסטים. זה לא סטייל אחד. כך גם האנשים שמבקרים כאן: יש כאלה שמתמסרים ונהנים מהשקט, ויש כאלה שתוך חמש דקות מקבלים קוצים בתחת ומתחילים להגיד: 'אין מה לעשות פה'. לנו גם יש יתרון, כי מצאנו את עצמנו על מסלול מקצועי שמעניין אותנו. אני לא יודעת כמה זמן היה לוקח לנו לבנות רזומה כזה במרכז. אני גם עובדת פחות ממה שהייתי צריכה לעבוד לו הייתי נשארת במרכז. אבל הרווחתי המון זמן לחיות".
גם הם עזבו הכל ועברו לגור במקום קטן בסוף העולם. הקליקו על התמונה:
