לפני 16 שנים סשה דניאל (אז גרישקוב) התפרסמה בזכות אודישן אחד, מוצלח במיוחד, בעונה השנייה של "כוכב נולד". האודישן הזה, עם השיר "סליחה" של מתי כספי, הפך לפרומו לתוכנית כולה וסימן אותה כבר בתחילת הדרך כמועמדת לניצחון. לא ברור מה קרה בדרך ואם הציפיות הגבוהות היו אלה שגרמו לכך שהיא הודחה בחצי הגמר, ובכך פינתה את הדרך לשני ההראלים - מויאל וסקעת.
האודישן של סשה ב"כוכב נולד"
אחרי שחיה בארצות־הברית יותר מעשור, הפכה לשחקנית, נישאה והתגרשה, היא חזרה לנקודת ההתחלה שלה כזמרת ישראלית, עם שם משפחה חדש וגם שיר חדש ומקסים בשם "טיטי".
"טיטי הוא חבר ילדות שלי", היא מסבירה. "כתבתי את השיר לפני שנה, כשהייתי ממש למטה מבחינה אנרגטית, בכיתי לו שאני מבולבלת ושאני לא יודעת מאיפה להתחיל ליצור, ובגלל שהוא מכיר אותי כל כך טוב, הוא הצליח להרים אותי בזה שהוא גרם לי להסיר את הספקות שלי בעצמי. יש לי רף גבוה מאוד – בכל זאת, רוסייה, סובייטית ביי דה בוק. חזרתי הביתה מעודדת וכתבתי את השיר הזה, שממש פתח שער לעוד הרבה שירים, כולם מתוכננים לצאת בחצי השנה הקרובה".
כשהגיעה ל"כוכב נולד" הייתה חיילת בלהקת חיל האוויר, ואחרי שחרורה מצה"ל נסעה לארצות־הברית. "מגיל 15 הייתה לי אובססיה לניו־יורק, ואמרתי לעצמי שאם לא אסע עכשיו, כבר לא אסע לשם בחיים", היא מסבירה. "הייתי ממוקדת מטרה, הייתה לי תוכנית ברורה ואני שמחה שהגשמתי אותה כי אחרת הייתי מצטערת על זה כל החיים".
לא היה שווה לחשב מסלול מחדש לאור ההצלחה בתוכנית?
"שקלתי, כי היה לי מזל והתחלתי לעבוד בתעשייה, שיחקתי בסדרות 'השיר שלנו' ו'האלופה', השתתפתי בהצגות חנוכה כמו 'האסופית', 'סינדרלה' ו'דלת הקסמים', ולטמירה ירדני, המפיקה של 'כוכב נולד', היו תוכניות לגביי. יום אחד היא הכניסה אותי למשרד שלה ואמרה: 'אנחנו צריכים להפוך אותך לפינק הישראלית', ואני אמרתי: 'עזבי, נראה לי שאסע לניו־יורק'. באותה תקופה העליתי מופע עם שירים שאני כתבתי, שלא היה דומה בכלל לפינק".
איך המופע התקבל?
"לא משהו. זה לא היה פופי מספיק בשביל הקהל הישראלי ובשביל מה שהוא ציפה מסשה".
ראית את העונות האחרונות של "הכוכב הבא לאירוויזיון"?
"לא, אני לא רואה טלוויזיה כבר 13 שנה".
את בקשר עם מישהו מ"כוכב נולד"?
"לא ממש, הייתי בקשר עם לירון לב, אבל כשעברתי לניו־יורק זה התמסמס. אני בקשר עם מיקה שדה, כי אני עובדת עם בן הזוג שלה, אוראל תמוז, וגם קצת בקשר עם שירה חן. גרנו יחד בתקופת התוכנית, עד שטסתי לניו־יורק".
מיקנעם למילווקי
סשה (35), שמתגוררת היום במרכז תל־אביב, נולדה במוסקבה ועלתה לארץ ב־1992, בגיל שש. תחילה התגוררה המשפחה בנשר ואחרי כמה חודשים עברו ליקנעם. הוריה, ילנה (59) ואלכסיי (61), שגרים היום במושב מדרך־עוז שליד עפולה, הם מוזיקאים ומורים למוזיקה - אביה מורה לטרומבון ואמה מורה לריתמוזיקה בגני ילדים וגם זמרת שאף השתתפה בעצמה ב"כוכב נולד" לבני 40 פלוס ב־2005. אחיה הצעיר והיחיד, דניאל (32), הוא בעל צרכים מיוחדים וחי בדיור מוגן, קרוב לבית הוריו. בניו־יורק סשה שינתה את שם משפחתה לדניאל, בהשראתו. "מעולם לא הרגשתי מחוברת לשם גרישקוב, בכל פעם ששאלו אותי בניו־יורק איך קוראים לי, הרגשתי לא נוח כי זה שם מאוד רוסי וזה תייג אותי", היא מסבירה. "חיפשתי שם חדש וכשאמא שלי הציעה את השם דניאל ישר התלהבתי, כי זה שם בינלאומי שגם קשור לבית ולמשפחה שלי, השם של אח שלי".
עם שני הורים מוסיקאים, יכולת לבחור להיות משהו אחר?
"נראה שגם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לברוח מזה, זה כנראה גנטי".
למה הלכת ל"כוכב נולד"?
"אני לא יודעת, ראיתי את חצי הגמר של העונה הראשונה עם נינט והתערבתי עם שני חברים שלי מהצבא על ארוחת ערב שאין מצב שיקבלו אותי. לא היה לי שום מושג לאן אני מגיעה".
מתי הבנת שאת רוצה להיות זמרת?
"מגיל שש עליתי על במה. התחלתי לרקוד בגיל צעיר בלט קלאסי, ריקודים סלוניים וריקודי עם. במקביל שרתי במקהלה. בגיל 12 החלטתי לעבור ללמוד בבית ספר לאמנויות בחיפה. למזלי, ההורים שלי היו מספיק אמיצים כדי לאפשר לי את זה. בהתחלה למדתי במגמת מחול ואחר כך עברתי למגמת תיאטרון כי נדפקו לי הברכיים".
אז את בעצם שחקנית יותר מאשר זמרת?
"אני אמנית רב־תחומית שעושה כמה דברים, למה לשים אותי בקופסה? בדור שלי כבר אין את הדבר הזה שאתה בוחר מקצוע והולך איתו כל החיים. אני זמרת וגם שחקנית, בגלל זה נסעתי ללמוד משחק בניו־יורק. נסעתי בלי יותר מדי תוכניות ואז החיים קרו".
מה קרה?
"קודם כל התאהבתי. בבית הספר למשחק הכרתי את בעלי לשעבר, אמריקאי שהגיע ממילווקי ללמוד שם. התחתנו מהר מאוד למרות ששנינו היינו צעירים מאוד. בהתחלה בעירייה ואחר כך עשינו שתי חתונות, אחת שם ואחת בארץ. אחרי הלימודים עברנו לשיקגו, שיש בה סצנת תיאטרון מוצלחת. שיחקתי שם בסרט עצמאי וגם בתיאטרון פרינג'. עשיתי מלא אודישנים, היה לי סוכן טוב מאוד, אבל הזוגיות התחילה להתרסק והפכה לפלופ רציני, ואחרי שנתיים החלטתי שאין לי מה לחפש בשיקגו וחזרתי לניו־יורק לפרק ב', לבד".
עם לב שבור.
"ברור. עזבתי משפחה, היינו ביחד ארבע שנים, זו הייתה אהבה־אהבה, אני עדיין בקשר איתו ועם אמא שלו".
ושוב חזרת לנקודת ההתחלה.
"כן. החלטתי לשים את המשחק על הולד ולעשות מוזיקה. הוצאתי מיני־אלבום עם שישה שירים, עשיתי הכל לבד, לקח לי הרבה זמן וכסף, ופשוט נגמר לי הכוח. כבר לא היה לי כסף ליח"צ ושם זה נתקע. שמתי את האלבום באינטרנט ושכחתי מזה, והיה בזה משהו מאוד מתסכל. כמו לידה שקטה כמעט. עבדתי על זה כל כך הרבה זמן, השקעתי את כל הנשמה ולא קרה עם זה כלום. ואז פגשתי את דב איגל, ישראלי שהתגייס ללהקה צבאית בדיוק כשהשתחררתי, שהגיע לניו־יורק מלא דרייב. אמרתי לו שחזרתי לכתוב מוזיקה ושאני רוצה לחזור להופיע, ובתוך חודש הרמנו הופעה. בהתחלה הופענו בניו־יורק ואז ארגנתי טור באייווה, שיקגו, מילווקי, ואחר כך עוד טור בדרום ארצות־הברית. לקח לי חצי שנה לעשות את כל התיאומים, זה היה קשה ומעייף, ופתאום לא בא לי על זה יותר. החלטתי שאני לא רוצה את החיים האלה, שאני רוצה לעשות מוזיקה ורוצה שהיא תגיע לאנשים, אבל אני גם רוצה לשמור על החיים שלי ולא להיות כל הזמן בדרכים".
ארוחות ושמלות
לאורך השנים התפרנסה משלל עבודות מזדמנות, בהן תיווך נדל"ן, עבודות הפקה שונות וגם תרגום מאנגלית לעברית. עד לפני שנתיים, חזרה לארץ לא עמדה על הפרק. "זו בכלל לא הייתה אופציה ואפילו להפך, התחלתי לשקול לעבור ללוס־אנג'לס, כי נמאס לי מהקור בניו־יורק", היא אומרת. "בכל פעם שבאתי לבקר בארץ אנשים שאלו אותי: 'אז מה את עושה היום? את מצליחה?' וזה הרגיז אותי נורא".
נשמע לי שאלה לגיטימית למישהי שהתפרסמה מאוד ואז נעלמה מפה. למה זה כל כך הרגיז אותך?
"זה משהו שאני מתעסקת בו מאז שהייתי צעירה, העניין הזה של הצלחה. פעם אמנים פשוט עשו את הדבר שלהם וההכרה הייתה רק בונוס, היום אנשים חושבים שהצלחה זו סלבריטאות או כוכבנות וזה לא הקטע שלי".
אז מה הקטע שלך?
"הקטע שלי הוא הגשמה, ואני נמצאת בשיא ההגשמה שלי. היום התגובה שלי לשאלות האלה כבר לא רגשית כמו פעם, זה פחות נוגע לי. כל כך קל להישאב לתלונות, שהכל פה בארץ קטן, מכוער וצפוף ושאי־אפשר להצליח פה, אבל אני הצלחתי לצאת מהבור הזה".
איך הצלחת?
"הלכתי לטיפול מדהים ב־NLP וזה סידר לי את הראש. הבנתי שלא צריך לדבר על מה היה, אלא להתרכז במה יהיה. אני יושבת פה בדירה המדהימה שלי, עם בן הזוג האהוב שלי והכלבה המקסימה שלי, עושה את המוזיקה שלי ומתפרנסת מדברים שאני אוהבת לעשות, אז מה רע לי?"
ממה את מתפרנסת עכשיו בישראל?
"אני עובדת בנטפליקס כמתרגמת, וזה פשוט חלום. בנוסף אני מלמדת הגייה אמריקאית לאנשים שרוצים לעבוד על המבטא שלהם, אחד על אחד וגם בקבוצות".
מיהם הלקוחות?
"בהתחלה חשבתי שיבואו רק שחקנים שרוצים להצליח בחו"ל, וגיליתי שהתחום הזה נחוץ גם לאנשים אחרים. יש לי לקוחות מההייטק, אני עובדת עם החברות הכי גדולות. גם לימדתי יוגה תקופה וגם עשיתי ליין של שמלות כלה ממקרמה".
סליחה? אמרת מקרמה?
"זה באמת אחד הדברים הכי מופרעים שקרו לי. כשחזרתי לארץ לפני שנתיים, אמרתי לעצמי, טוב, אני אקח את הזמן עד שאמצא את מקומי פה, ואכין בינתיים מתלים לעציצים. קניתי חבלים ונפתחה לי צ'אקרה, נכנסתי לאטרף של מקרמה. חברה שלי, שירי נובק, שהיא מעצבת שמלות כלה, אמרה לי שאני עושה דברים מהממים והציעה לי לעשות ביחד קולקציה של שמלות כלה ממקרמה. בהתחלה אמרתי: 'מה לי ולעיצוב אופנה?' ובכל זאת לקחתי בובה, התחלתי לעבוד עליה ויצאה קולקציית שמלות כלה שעכשיו נמצאות אצל שירי בסטודיו. כלה אחת כבר התחתנה עם שמלה שלי, וזה באמת נראה לי כמו מדע בדיוני, הדבר האחרון שדמיינתי שאעשה אי פעם".
שמעתי שאת גם עושה בבית ארוחות תאילנדיות.
"אני וערן בן זוגי עשינו כמה ארוחות תאילנדיות בבית, בעיקר לחברים ולחברים של חברים, אבל עכשיו הפסקנו עם זה, עוד לפני הקורונה, כי זה הרבה עבודה וכבר לא היה לנו כיף. לא עשינו את זה בשביל הכסף, זה התחיל כי ערן אובססיבי לאוכל תאילנדי, הוא היה בתאילנד איזה שש פעמים, הוא אוהב לארח והוא בשלן מטורף. אמרתי לו שיהיה מגניב לעשות פרויקט משותף שבו נארח אנשים בבית ונבשל להם אוכל תאילנדי, אבל גילינו שזו הפקה רצינית, כל ארוחה מצריכה עבודה של שלושה ימים וכבר הייתי מותשת מזה, אבל אולי עוד נחזור לארח".
מה עם הופעות?
"ברגע שיתאפשר, ואני מתכוונת להתחיל בקטן, אני לא חותרת להיכל התרבות. אם זה יקרה, אז מדהים, אבל זה לא בתוכנית. אני לא שומעת הרבה מוזיקה ישראלית, אבל יש פה כמה זמרי אינדי מגניבים, כמו דניאלה ספקטור, סיון טלמור, יוחאי ולולה מארש".
דייט מדהים
את בן זוגה ערן ג'זבי (38), מהנדס מכונות, הכירה בשידוך של חברה, כשהגיעה לביקור בארץ לפני ארבע שנים. "היא אמרה: 'את חייבת להכיר חבר טוב שלי, נראה לי שתסתדרו'. היה לנו דייט מדהים, בילינו שלושה שבועות ביחד, אבל מבחינתי זה היה רומן קיץ, אמרתי לו מראש שאין לזה עתיד כי אין לי כוונה לחזור לארץ ואני לא עושה את זה בלונג דיסטנס. זה היה בערך ארבע שנים אחרי שהתגרשתי, ובאמצע היה לי איזה שברון לב קשוח מבחור ישראלי שהכרתי בניו־יורק. התנהלנו בלונג דיסטנס וזה היה על הפנים, אז כבר הייתי למודת ניסיון".
לא היה לך שווה להישאר בשבילו?
"לא, כי כבר עשיתי יותר מדי מעברים וניסיונות בשביל שמערכות יחסים יעבדו, ועל הדרך ביטלתי חלק מעצמי. אמרתי לו שבניתי לי חיים שאני אוהבת והוא אמר: 'פאק איט, אני בא לניו־יורק', עזב הכל ובא להיות איתי שם. אחרי שנה וחצי הוא הציע שנחזור לארץ. בהתחלה הרגשתי כאילו עובר עליי גל צונאמי, אבל אז אמרתי לעצמי: 'סשה, את לא הולכת לפספס אותו'".
הוא ממש נתן לך אולטימטום?
"לא ממש, אבל הבנתי שיהיה לי קשה לעמוד בדרכו. למרות שאמא שלו עלתה מארצות־הברית ואבא שלו קנדי, הוא נולד בישראל והוא מרגיש שעם כל הבעייתיות בארץ, זה הבית".
אז תהיה עוד חתונה?
"לא דחוף לי, למען האמת. זה לא מה שחשוב בעיניי. אין דבר יותר בזבזני מחתונות, את הכסף הזה אפשר להשקיע בדברים אחרים שיותר מרגשים אותנו".
בגיל 29 אמרת בריאיון: "ילדים לא עשיתי, תודה לאל". את עדיין מרגישה ככה?
"כן, עדיין אין לי את הדחף להיות אמא ואני לא בטוחה שיהיה לי אי פעם. פעם התעצבנתי על אנשים שלא הבינו את זה, אבל היום אני מבינה שזה חלק מהתרבות שלנו, אז כששואלים אותי אני לא מתווכחת, אני פשוט לא עונה. טוב לי עם החיים שבניתי עם ערן, אני לא רוצה לקלקל שום דבר, אז בינתיים אני לא בעניין".
ערן שותף לדעתך?
"מהתחלה הוא ידע לאן הוא נכנס והוא זורם עם זה. אמרתי לו שאם בעוד כמה שנים זה יהיה פתאום קריטי בשבילו, אני אבין אם הוא יקום וילך".
ומה הוא ענה?
"'אני רוצה אותך, עם ילדים או בלי', וכל עוד הוא מרגיש ככה, הרווחתי. הוא לא יושב ומחכה שאשנה את דעתי. הוא אמר לי: 'אם תחליטי בסוף שאת רוצה ילדים, זו תהיה תוספת מטורפת בשבילי, אבל השלמתי עם העובדה שכנראה לא'".
למה לא, בעצם?
"אני פשוט לא מרגישה צורך. אני יודעת שזה חלק מהחיים ושזה יכול להוסיף אלמנטים ורבדים שלא ידעתי שקיימים בכלל מבחינה רגשית - ומי שלא מבין שאני מודעת לזה, מזלזל באינטליגנציה שלי. אני פשוט חושבת שאני יכולה לחיות חיים טובים ומלאים גם בלי ילדים. שאלו אותי לא פעם: 'ומה אם תתחרטי?' ואני עונה: 'ומה אם אני אביא לעולם ילד ואתחרט?'"
מה ההורים שלך חושבים על זה?
"כמובן הם רוצים מאוד נכדים, אבל הם יודעים שגם אם הם ינסו לרמוז על זה משהו, אני אתנגד ואתרחק מהם. אבא שלי לא מעז להגיד לי כלום, כי הוא יודע איזה טמפרמנט יש לי, אבל אמא שלי מדי פעם מנסה".
את מרגישה שהחברה שופטת אותך על זה?
"פעם הרגשתי את זה יותר, היום בגלל שאני כבר לא מתנגדת לשיח הזה, אז פחות. החברים הקרובים שלי לא שופטים אותי על זה, והיום כבר לא מעניין אותי מה אנשים שהם לא חברים שלי חושבים".
