יש לא מעט מקרים של סטודנטים שמשלימים תואר אקדמי, או לפחות מגיעים לשלב מתקדם שלו, ואז מחליטים שאין להם עניין לעסוק בתחום שלמדו, למרות המשאבים הרבים שהשקיעו. ג'ורג'ינה גרין היא מקרה כזה. "ברגע שסגרתי את ספר הלימוד, הבנתי שראיית חשבון זה לא בשבילי", היא מספרת. אבל אצלה זה לא נגמר בכך: לא רק שהיא הבינה שאין לה עניין להיות רואת חשבון, אף שלמדה את התחום באוניברסיטה יוקרתית באנגליה – היא גם החליטה שאינה מעוניינת לגור יותר במדינה שבה נולדה וגדלה, ושבה גם חיים הוריה. גרין ביקשה לעזוב את ארצה ולעבור למדינה אחרת – ישראל.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"כשהודעתי את זה להורים, אמא שלי צרחה, ואבא היה שקט", נזכרת גרין. "אחר כך הם הודיעו לי שהם לא מתכוונים לתמוך בי ולפנק אותי יותר, ושהפעם אני מסתדרת לבד, בלי לקבל מהם פרוטה".
והתוצאה: הנערה היהודייה-בריטית העשירה, שכל חייה ידעה רק אושר ותפנוקים – "הייתי נסיכה קטנה", היא מודה – יצאה לדרך חדשה ולא נודעת כשבכיסה 300 ליש"ט בלבד. למזלה ולשמחתה, גם בארצה החדשה היא עשתה חיל – אישית, מקצועית וכלכלית – ועכשיו, כעשר שנים אחרי שהשתקעה כאן, היא רוצה להעניק לה בחזרה. לה – כלומר, לנו: אחרי שעשתה הון בזכות חברת GMT בבעלותה שמקדמת אפליקציות בכל העולם, הקימה את Beezee - אפליקציה חברתית שמטרתה לעזור לעסקים קטנים ובינוניים שנקלעו לקשיים כלכליים בגלל הקורונה.
הליצנית של הכיתה
גרין (30) נולדה וגדלה בלונדון. לאביה יש חברה מצליחה לראיית חשבון, ואמה מורה לחינוך מיוחד. "גרנו בבית מדהים ויפה, הכי יפה באזור", היא אומרת. "אמא שלי תמיד אמרה לי שנולדתי חזקה, ולכן אני חייבת לשמור על מי שחלש ממני, ואבא הדגיש שחשוב שאהיה צנועה וחכמה, שאדבר פחות ואקשיב יותר. בבית הספר הייתי הליצנית של הכיתה. היו לי ציונים גבוהים, אבל המורים לא אהבו אותי, כי הפרעתי להם כל הזמן. לא יכולתי לשבת בשקט".
עד גיל 19 למדה בבתי ספר יהודיים פרטיים, ואז זכתה במלגת לימודים לאוניברסיטת נוטינגהם והחלה ללמוד בה מימון וראיית חשבון. באותה תקופה הכירה צעיר ישראלי בשם יניב הראל, מבוגר ממנה בעשר שנים, שעתיד לשנות חייה. "חברה שלי גרה בדירה בלונדון שהוא השכיר, וכשבאתי לבקר אותה, הוא בדיוק היה בדירה וקיבל את פניי עם מכנסי בוקסר ו'שלום כפרה'. בהתחלה לא התעניינתי בו, אבל אחר כך הוא הופיע לי בחלום. אני
לא מהאנשים האלה שמאמינים בחלומות, אבל כאן היה משהו מיוחד, כי חלמתי שהוא ואני עומדים יחד בשדה, ואיתנו שלושה ילדים מחייכים. ניסיתי לשמור איתו על קשר, אבל יניב אמר שאני צעירה מדי ושאני צריכה לחוות דברים לפני שאני נכנסת למערכת יחסים".
היא לא השתכנעה, ואחרי שהוא חזר לישראל, התעקשה להתחקות אחריו. "שלחתי לו הודעות בסקייפ, אבל הוא התעלם ממני. לא היה לי את מספר הטלפון שלו בארץ, אז השגתי ב-144 עשרות מספרים של בחורים בשם יניב הראל, ואחרי 35 ניסיונות הגעתי ליניב שלי, שגר במושב רמת רזיאל, ועכשיו גם אני גרה בו. אמרתי לו שאני לא רוצה להתחתן, אבל אני גם לא אוהבת שמתעלמים ממני. אותה שיחה הובילה למערכת יחסים בשלט רחוק, שכללה ביקורים שלו באנגליה ושלי בישראל".
החלטתה לעזוב את הלימודים בתום השנה השלישית, אף שהיו לה ציונים גבוהים לאורך כל התואר, הייתה פועל יוצא של מערכת היחסים הזו, אבל לא רק שלה. "גדלתי במשפחה ציונית, ביקרנו פעמיים בשנה בישראל, ובבתי הספר שבהם למדתי דיברו איתנו כל הזמן על עלייה". האסימון נפל כשהתכוננה לבחינות של סיום התואר. "הבנתי שאין לי את האישיות של רואת חשבון, שאני לא בנויה לזה, אז סגרתי את הספר, התקשרתי לארגון 'נפש בנפש', שעוזר ליהודים שרוצים לעלות לישראל, ואמרתי שגם אני רוצה. ההורים שלי היו המומים ומבוהלים כשסיפרתי להם את זה. הם אמרו שהם עבדו קשה כדי שאני אלמד בבתי הספר הכי טובים, ושיהיה לי הכי טוב, ופתאום אני עוזבת הכל. ניסיתי להסביר להם שאין לי עתיד באנגליה: על כל משרה התמודדו 500 איש. יכולתי לעבוד בחברה של אבא שלי, אבל זה לא מה שרציתי. אז ההורים כעסו שהנסיכה היהודייה שלהם משנה מסלול, והחליטו שאת הדבר הזה הם לא מממנים".
החיים שלי, הנס שלי
בארץ נחתה בקיבוץ מעגן מיכאל, שבו קיבלה מקום לינה, אוכל ולימודי עברית באולפן (עד היום היא לא שולטת בשפה לגמרי. הראיון הזה התנהל באנגלית). בתמורה, התבקשה לעבוד בקיבוץ. "את מתארת לעצמך אותי, נסיכה יהודייה, מקפלת כביסה? בחיים לא עבדתי עם הידיים. גם רציתי לראות אור יום, אז ביקשתי שיעבירו אותי לעבוד בחוץ. הציבו אותי ברפת. כל יום מארבע וחצי בבוקר עבדתי שם. אחרי שבועיים התקשרתי ליניב והודעתי לו שאני עוברת לגור איתו".
בזמן שבילתה בחוף הים של תל אביב וניסתה לחשב את צעדיה הבאים, שמע עובר אורח את האנגלית הרהוטה שלה והזמין אותה לראיון. זה היה כרטיס הכניסה שלה לתחום השיווק הדיגיטלי. "התחלתי לעבוד בחברה בינלאומית כאחראית פרסום באינטרנט, והתאהבתי במקצוע. כך, למעשה, התחלתי את הקריירה שלי. אחרי חצי שנה כבר היה לי צוות של 15 איש, שהגיל של חלקם היה כפול מגילי".
הקריירה שלה החלה לפרוח, אלא שבאותה תקופה לקה בן זוגה במחלה שדרשה ממנה תשומת לב מיוחדת, והיא החליטה לעזוב את העבודה ולטפל בו. היא גם הציעה לו להתחתן. "אמרתי לו שגם אם משהו יקרה, אני רוצה להיות אשתו. בסוף הוא הסכים, ובתוך כמה חודשים הוא גם הבריא. חודשיים אחרי החתונה נכנסתי להיריון. בתקופה הזאת ניסיתי להקים חברה בעצמי: נמאס לי שגברים אומרים לי מה לעשות, וגם רציתי לעשות כסף".
אחרי הלידה של בנה הבכור, גולן (כיום בן שש), היא הבינה שהחלום להיות עצמאית יצטרך לחכות מעט, וחזרה לעבוד במשרה מלאה בחברה שבה עבדה קודם. "שנאתי את זה. עשיתי רווחים מטורפים לחברה, אבל ראיתי את התינוק שלי רק פעמיים בשבוע. ואז שוב נכנסתי להיריון, במהלכו התגלה אצלי הנגיף CMV – מחלה שעשויה לגרום לסיכונים קשים אצל העובר ולפיגור שכלי. היינו הרוסים, ועדיין, למרות שהמליצו לנו לעשות הפלה, החלטנו להשאיר את התינוק. הרגשתי אותו בועט ולא יכולתי להיפטר ממנו. הייתי בדיכאון כל ההיריון, ואז נולד ליאור, שהוא היום בן ארבע: החיים שלי, הנס שלי - והוא בריא".
חייבת לעשות שינוי
הרצון להקים חברה משלה המשיך לקנן בה, והיא יצאה לדרך עם רוח גבית של בעלה ותמיכה רחבה של ההורים, גם כלכלית. "התחלתי עם עשרת אלפים פאונד שנתנו לי ההורים, ושולחן אחד. זו הייתה תחילתה של חברה שהקמתי, שהמטרה שלה היא לייצר תנועה לאפליקציות קיימות". כיום החברה מונה עשרה עובדים, מתוכם עולים מברזיל ומרוסיה, ולאחרונה הם עברו למשרדים גדולים בתל אביב. כשפרץ משבר הקורונה, וכל המשק נפגע, הרגישה גרין שאינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים. "פתאום כל המדינה נסגרה. גם העסק שלנו הושפע מהמצב. אני זוכרת שהסתכלתי מהקומה ה-13, שבה ממוקמים המשרדים שלנו, וראיתי כביש ריק, אין מכוניות, הכל שומם. ברגע הזה החלטתי שאני חייבת לעשות שינוי. זכרתי שאבא שלי תמיד אומר לי שכסף לא שווה כלום אם לא עוזרים לאנשים. בנוסף, מדינת ישראל נתנה לי כל כך הרבה: משפחה, עסק משגשג, חיים נהדרים. הרגשתי שאני חייבת להחזיר את חובי".
ברוב המקרים נדרשים לפחות מספר חודשים כדי לפתח אפליקציה, אבל גרין הקפיצה צוות שבתוך חודש וחצי בלבד השלים את Beezee, שנועדה לאפשר לבעלי עסקים למכור את המוצרים או את השירותים שלהם כחנות וירטואלית. "הכוונה הייתה לבנות קהילה עסקית חזקה, שמטרתה היא לעודד רכישה בתוך ישראל, מעסקים מקומיים, והשארת הכסף בתוך המדינה", מסבירה גרין. "אני מאמינה שציונות ועסקים חייבים ללכת יד ביד. אם אני חיה חיים טובים, ויש לי אמצעים לעזור, חובתי לקחת אחריות חברתית במקום לקנות עוד מכונית. חייבים לעשות משהו מעבר לזה. לתת צ'ק לעסק זה רק הפלסטר, לא הפתרון. וכאן נכנסת האפליקציה, שיכולה להיות מהפכנית לכלכלה שלנו. אם נחכה לממשלה שתיתן כסף, לא תהיה לנו כלכלה יציבה. אנחנו אמורים להיות אומת סטארט-אפ, ואם יסגרו את העסקים הקטנים, זה ישפיע גם על החברות הגדולות ועל כל המשק. חשוב לי גם לתת את השירות הזה בחינם, גם אם אני רק משקיעה ולא מרוויחה מזה כסף. ישראל היא כמו משפחה אחת גדולה, וחשוב לעזור קודם למשפחה ורק אחר כך לאחרים. אני אומרת: אל תקנו מאתרים סיניים זולים. תשלמו קצת יותר, וכך תעזרו לכלכלה המקומית וגם תקבלו את המוצר מהר יותר".
מה היה הקושי הכי גדול שלך כשהקמת את הפרויקט במהלך משבר הקורונה?
"הסקפטיות של האזרחים כאן. רציתי שבעלי העסקים באמת יאמינו לנו שאנחנו רוצים לעזור, ושזה בחינם. בתחילת הדרך לא האמינו לנו. היה לי גם מאוד קשה אמוציונלית לראות מה אנשים עוברים: בעלי עסקים שבוכים, עסקים שמתמוטטים, זה כל כך עצוב. חייבים לעזור להם".
העסק התרסק - והוא ניצל את הזמן להקמת מיזם חשוב של עזרה לזולת. הקליקו על התמונה:
