ענהאל שמואלי, 34, בלוגרית ומנטורית זוגיות, נשואה ואם לשלוש בנות (ועוד אחד בדרך), גרה במושב נחלים:
"נולדתי בירושלים למשפחה של עולים מצרפת. אמא שלי התגיירה, הכירה את אבי והוא חזר בתשובה למענה. הם עלו לארץ, אבל עזבו לצרפת וחזרו חמש פעמים, מסיבות של פרנסה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
כשהייתי בת 18 הוריי התגרשו, וכל העולם שלי קרס. אמרתי לעצמי: 'אולי זה גנטי?' נורא נלחצתי, ולכן החלטתי ללמוד על זוגיות. סיימתי לימודי משחק בבית הספר 'אספקלריא' בירושלים וגם תואר ראשון בחינוך מיוחד בבר־אילן, ובמקביל עשיתי קורס בייעוץ זוגי ואימון זוגי, למדתי הדרכת כלות וקראתי מלא ספרים. חשבתי שאם יהיו לי ידע וכלים, אוכל לשנות את הגורל שלי.
בגיל 22 הכרתי את בעלי, עקיבא. אחותו, שלמדה איתי משחק, שידכה בינינו. יום אחד היא אמרה לי 'אני חייבת להכיר לך את אח שלי'. הדייט היה ככה ככה. הוא שילם כי שכחתי את הארנק באוטו, ואחרי הפגישה צלצלתי אליו כדי להגיד לו שאני רוצה להחזיר לו את הכסף על הקפה. יצא שהמשכנו לדבר בטלפון עוד שלוש שעות, ואמרתי לעצמי שאם אני מסוגלת לדבר איתו כל כך הרבה זמן, אולי בכל זאת יש בו משהו.
לקח לנו שנתיים להתחתן, ואצל דתיים זה כמו חמש שנים. הוא כל הזמן אמר לי: 'אני רוצה אותך, אבל אני לא מסוגל להתחתן'. היה לי מאוד קשה לקבל את זה. רוצה אותי, אבל לא בשביל חתונה? פחדתי שיגידו שהוא כנראה לא מספיק אוהב אותי. בסוף, אחרי שנתיים, הוא הפתיע והציע לי נישואים ממש באמצע הרחוב. כמעט התעלפתי.
ב־2011 אני ועקיבא השתתפנו בריאליטי 'המירוץ למיליון', והגענו למקום השלישי. קיבלנו המון אהבה ברחוב. אנשים מאוד אהבו את הזוגיות שלנו ואת העובדה שקראנו אחד לשני בשמות החיבה 'שוש ושושה'.
חשבו שהייתה לנו אהבה ממבט ראשון, שזה ממש לא נכון. החלטתי לכתוב פוסט ולספר איך הכרנו. קיבלתי תגובות מדהימות. אנשים כתבו לי שנתתי להם כוח, שהם קיבלו ממני השראה, ואני בכיתי מרוב התרגשות. הם אמרו לעצמם, 'אם גם לענהאל ולעקיבא קשה והם בסדר, יהיה בסדר גם אצלנו'. משם התפתחו ההרצאות והסדנאות שלי: אחת מיועדת לרווקים ורווקות והשנייה לזוגות נשואים. העיסוק שלי בזוגיות נובע משליחות אמיתית.
את הבלוג שלי, שמתנהל בפייסבוק ובאינסטגרם, פתחתי לפני שלוש שנים. בהתחלה אמרתי 'מי ירצה לקרוא על החיים שלי?' היום יש לי למעלה מ־40 אלף עוקבות באינסטגרם. זה מטורף. לאנשים נמאס כנראה לראות חיים מושלמים. עשיתי קריירה מזה שאני לא מושלמת.
לי ולעקיבא יש שלוש בנות - יהלי (עשר), אור (שבע), מאיה (חמש) ועוד אחד בדרך – אני בהיריון בחודש שמיני. המסע להבאת הילד הרביעי גבה ממני מחיר פיזי ונפשי כבד. קוראים לזה 'עקרות משנית', ואין לזה הסבר. אף רופא לא הצליח להסביר לי למה אישה שכבר ילדה שלושה ילדים, לא מצליחה להביא לעולם עוד ילד.
ניסינו להרות במשך ארבע שנים, שמתוכן שנתיים וחצי של טיפולי פוריות. ההורמונים השפיעו על מצב הרוח שלי, ולעקיבא היה נורא קשה לראות אותי מזריקה לעצמי כל יום. הוא אמר 'חלאס, יש לנו שלוש בנות, נסתפק בזה'. אפילו התחלנו לדבר על אומנה, אבל אני הייתי מאוד מתוסכלת. היה לי חלום על משפחה מרובת ילדים. אז החלטנו להמשיך.
אחרי ארבע שנים אמרתי גם אני 'די'. ואז נסענו לחופשת סקי, וכשחזרנו גיליתי שאני בהיריון ספונטני. התחלתי לבכות בכי בלתי נשלט במשך חצי שעה, לא ידעתי איך להתמודד עם זה, לא ציפיתי לזה בכלל. כמעט לא האמנתי.
החלטתי לשתף בבלוג על המסע הכואב והלא פשוט שעברתי בדרך להיריון הרביעי. קיבלתי הרבה תמיכה, אבל היו גם תגובות מאיימות, כאלה שכתבו לי 'תמותי', או 'על מה את מתלוננת? יש כאלה שאין להן אפילו ילד אחד'. לא הבנתי למה מגיע לי למות. למה לא להכיל את הכאב שלי? העובדה שאני רוצה עוד ילד, לא אומרת שאני לוקחת ילד למישהי שאין לה.
שורה תחתונה: אם תשתפו במה שאתם מרגישים, תגלו שאתם לא לבד".
