הנשים שמאחורי האתר של המדינה: "כמעט ילדתי ליד בית השייח"

השבוע לפני 20 שנה עלה  ynet וחולל מהפכה בתקשורת הישראלית. שש כתבות מספקות הצצה לאחורי הקלעים של הסיקור העיתונאי.   

עמדתי ללדת ליד הבית של שייח ראא'ד צלאח

שרון רופא אופיר, בת 49 מקריית־טבעון, הייתה כתבת ynet מיום הקמתו ועד 2010, אז עברה ל"לאשה". כיום סגנית ראש מועצת קריית־טבעון, אשת ציבור ומרצה בינלאומית

שרון רופא אופיר. צירים על המדרגות(צילום: אפרת שפורקר)

כשהייתי כתבת פלילים של "כל העמק והגליל", מקומון של "ידיעות תקשורת", כינסו אותנו לפגישה חשאית בתל־אביב ואמרו לנו שעומד לקום פרויקט סודי שקוראים לו ynet. כששאלתי מה נצטרך לעשות, אמרו שנצטרך להעביר מבזק פעם בשבוע. ואז ynet קם. זו הייתה תקופה של אינתיפאדת אל אקצא, אירועי אוקטובר 2000, אריאל שרון שעלה להר הבית, חטיפת שלושת החיילים בהר דב. מהר מאוד מצאתי את עצמי מעבירה בין עשרה מבזקים ביום מנומנם ל־50 מבזקים ביום סוער. באוקטובר 2001 מוניתי לכתבת ynet בצפון, אזור ענקי שבאותה תקופה ייצר הרבה מאוד אירועים. רק בדיעבד אני יודעת שהייתי חלק ממהפך תקשורתי שעשה היסטוריה בתקשורת המקוונת בישראל. היום זה נראה מובן מאליו, אז אפילו לא ידעו איך להגות "ווינט".

אחד האירועים הבלתי נשכחים היה בשנת 2003. ראא'ד צלאח, יו"ר הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, נעצר כשביקר את אביו בבית החולים. כמה שעות אחר כך האב מת, והמשטרה אפשרה לצלאח לצאת ללוויה. הגעתי לאום אל־פחם לסקר את ההלוויה. מדובר בעיר עם סמטאות צרות והמון עליות וירידות, ואני הייתי בחודש תשיעי להריוני עם בתי הבכורה רוני. חניתי איפה שיכולתי, טיפסתי והגעתי עד לפתח ביתו של השייח', שם המתינו לו מאות מתומכיו, ואז התחלתי להרגיש צירים. התיישבתי על מדרגות הכניסה של אחד הבתים, ואז אחת השכנות ירדה. היא הסתכלה עליי ואמרה: "נראה שאת מתחילה ללדת. אם תצטרכי עזרה, תעלי אליי הביתה לקומה השלישית". אמרתי לעצמי: וואי וואי, אני ממש מקווה שזה לא יקרה עכשיו, שלא אצטרך ללדת פה בקרוב ושאספיק לסקר את ההלוויה לפני שאסע לבית החולים. בסופו של דבר ילדתי רק שבוע לאחר מכן.

לאורך השנים סיקרתי אינספור אירועים, חשבתי שכבר ראיתי הכל, ואז הגיע הרצח של תאיר ראדה, שהיה לאחד האירועים שהכי השפיעו על חיי האישיים. מרגע שהתקבלה ההודעה על נערה מקצרין שנעדרת מביתה, הייתי שם. לא תיארתי לעצמי לאן הסיפור הזה יגיע וכמה רחוק הוא ייקח אותי. ליוויתי את המשפט לכל אורכו ולימים הוצאתי את הספר 'תאיר'. כשסיקרתי את המשפט ידעתי שהתיק של תאיר נמצא ביום הרצח זרוק בכיתה. באחד הימים, כשהגעתי אל אילנה ראדה, אמה, מצאתי אותה מתחילה לסדר את החדר של תאיר, שבמשך 11 שנים איש לא נגע בו. היא הוציאה מהארון תחפושות, בגדים, נעליים, אוספים שונים ואת התיק. הזמן כאילו קפא מלכת, בתיק נותרו ספרים, מחברות וקלמר בדיוק כפי שתאיר הכניסה אותם אליו.

כמעט נחשפתי במהלך תחקיר בגן ילדים

הדר גיל־עד, בת 33 מתל־אביב, כתבת תחקירים, שמונה שנים ב־ynet

הדר גיל-עד. קונפליקט מטורף(צילום: ירון ברנר)

לפני פחות משנה עבדתי על כתבת תחקיר שבמסגרתה הלכתי לעבוד כסייעת במסגרות לגיל הרך, במטרה לחשוף את המחדלים במערכת הלא מפוקחת הזאת. מצאתי את עצמי עובדת כסייעת לכל דבר, מחליפה חיתולים לילדים זרים, שוטפת רצפה, שרה ומשחקת. עבדתי בגנים שלא היו להם כלים, משאבים וידע שיאפשרו להם לדאוג לצורכי הילדים. בחלק מהמקרים נחשפתי לחוסר אחריות מפחיד ולהתעללות של ממש. ראיתי איך סייעות משאירות ילדים לבכות שעתיים ומעשנות עליהם סיגריות. ראיתי ילדים נופלים ונחבלים ולא מקבלים טיפול, שמעתי סייעות צועקות על ילדים ואומרות להם דברים נוראיים, כמו "תתאבדי". ראיתי ילדים שנשארים רעבים אחרי ארוחת בוקר או צהריים ולא נותנים להם עוד אוכל. ראיתי ילדים שהסייעות דוחפות אותם.

זאת הייתה חוויה מטלטלת עבורי כעיתונאית, אבל בעיקר כאמא. היה לי קשה לעכל את מה שראיתי. איתמר בני היה אז בן פחות משלוש, והלך למסגרת כזאת בעצמו, והייתי בחודש רביעי עם הבן הקטן שלי, יונתן. גם במקומות הקשים ביותר שבהם עבדתי, בכל בוקר ראיתי את ההורים משאירים את ילדיהם בגן בחיוך ובביטחון, ולא יכולתי שלא לחשוב אם גם אני עיוורת למה שקורה בגן של בני. בכל פעם שנתקלתי ביחס אלים או מזלזל כלפי ילד, תהיתי אם הבן שלי חווה את זה גם בגן שלו. זה הכניס אותי לקונפליקט מטורף כאמא וכעיתונאית, אבל גם חיזק אצלי את הסיבה שאני עובדת במקצוע הזה: כדי להשמיע את קולם של אלה שלא יכולים להשמיע אותו.

אחד הפחדים הגדולים שלי היה לפגוש מישהי שמכיר אותי ולהיחשף.באחד המקומות זה כמעט קרה: הגעתי ליום היכרות, הבוקר התחיל, שיחקתי עם הילדים ופתאום אני רואה חברה שנכנסת לגן. לא ידעתי שהילד שלה בגן הזה, השתנקתי. הסתכלנו אחת על השנייה, היא ידעה שאני עיתונאית, אבל לא ידעה על התחקיר. אמרתי לה מיד: "איזה קטע, אני מתחילה לעבוד כאן כסייעת" וסימנתי לה עם העיניים שאסביר אחר כך. היא הבינה שיש כאן משהו מוזר, אבל שתקה. הבנתי שפליטת פה יכולה לחשוף אותי.

בסופו של דבר לא המשכתי בגן הזה. לא רציתי להעמיד חברה בסיטואציה לא נעימה מול הגננת של הילד שלה ולגרום לה להסתיר את ההיכרות איתי.

סולקתי מרשת אופנה

מרב קריסטל, בת 41 מגבעתיים, כתבת צרכנות, כ־15 שנה ב־ynet

מירב קריסטל. אין קשר למותג המשקאות(צילום: אלבום פרטי)

להיות כתבת צרכנות ב־ynet זה אומר להילחם בגופים חזקים שחוששים מהכוח הגדול של האתר, שכן רוב הפרסומים בתחום הם שליליים: כשחברות הסלולר כפו על צרכנים טבלט מתנה, שהתברר כמוצר בתשלום עם מחויבות, המנהג הזה נפסק בזכות סדרת כתבות. כשדיווחנו לראשונה על תורים בלתי נסבלים בדואר ואחרי זה על אובדן חבילות, זה הוביל לרעש ציבורי גדול. לעתים קרובות, הרעיונות לכתבות מגיעים מצרכנים שפונים אליי. דודה שלי, למשל, קנתה במשך שנים בקביעות תפוחים מזן יונתן. כששמה לב שהוא נעדר מהסופרים זמן רב היא התרגזה וסיפרה לי על כך. כשפניתי למגדלים גיליתי שעקב הצלחתו של זן הפינק ליידי, המכירות של היונתן ירדו ורוב המגדלים פשוט הפסיקו לגדל אותו (היום נמכר במקומו זן אמפייר האמריקאי שמיובא מארצות־הברית, אבל זה ממש לא אותו טעם).

יש גם סיכונים בעבודה. פעם מישהו שלח לי איום ברצח בהודעה קולית בווטסאפ כי כתבתי שהאתר שלו נסגר. במקרה אחר הזעיקו מאבטח בזמן שהשוויתי מחירים של ג'ינסים בחנות של רשת אופנה. אני תמיד מצלמת את המחירים על המוצרים, כדי שתהיה לי הוכחה ולא יגידו שטעיתי. לפני עשר שנים אמנם כבר היו מצלמות בטלפונים, אבל לא היה מקובל להעלות תמונות לרשתות החברתיות כמו היום. הייתי בחנות, וברגע שהתחלתי לצלם ולכתוב במחברת, המוכרת ניגשה אליי ואמרה שאני מצלמת כדי להעתיק דגמים. אמרתי לה שאם הייתי רוצה לזייף הייתי קונה את הבגדים, לא אמרתי שאני עיתונאית והיא קראה למאבטח של הקניון שהוציא אותי מהחנות. בסופו של דבר פרסמתי את הכתבה, וגם כתבתי שהתנפלו עליי. בעקבות המקרה כתבתי כתבה נוספת, על "למה אסור לצלם בקניון", וכל צלמי העיתונות העבירו אותה ביניהם. היום, כמובן, הלך הרוח השתנה, הרשתות רוצות שיצלמו אצלן.

אגב, בהזדמנות זו אני רוצה למסור לגולשים: אין לי קשר למותג המשקאות קריסטל. זה רק שם המשפחה שלי ואני בכלל לא אוהבת משקאות מוגזים.

התינוק שלי הצטלם עם איתמר בן גביר

מורן אזולאי, בת 36 מראשון־לציון, כתבת פרלמנטרית ופוליטית, 11 שנה ב־ynet

מורן אזולאי. ראיונות עם תינוק בעגלה(צילום: אלבום פרטי)

בסיבוב הראשון של הבחירות האחרונות, באפריל שעבר, הייתי בהיריון. הגעתי למשדר ערב הבחירות בשבוע 40+5, וכולם במערכת חששו שאלד בשידור. גם אני בעצמי הייתי מתוחה מאוד, אבל בסופו של דבר ילדתי את עידו, בני השני, שבוע אחר כך, והמשכתי לעבוד עד לרגע הלידה, הכנתי כתבות שניתחו את תוצאות הבחירות תוך כדי מוניטור. חשבתי שהאירוע נגמר ותוקם ממשלה. יצאתי לחופשת לידה, התעסקתי בתינוק ובלהיות אמא לשניים, עד שערב אחד צפיתי בדיונים בערוץ הכנסת וקלטתי שהכנסת עומדת להתפזר. מיד הבנתי שאין סיכוי שאשאר בבית בחופשת לידה כשיש בבחירות חוזרות. אף אחד לא ביקש ממני לעשות את זה, כולם דרשו שאנוח, אבל אני רציתי לחזור וקיצרתי את חופשת הלידה.

כיוון שלא רציתי להשאיר תינוק קטן כל כך רחוק ממני, סחבתי אותו איתי בעגלה לראיונות, לפגישות, ללשכות שרים ולאולפן ynet. אין פוליטיקאי שלא הכיר אותו: הוא פגש את בני גנץ, את איילת שקד ואת מירי רגב לפני שמלאה לו חצי שנה. איתמר בן גביר החזיק אותו, ויש להם תמונה משותפת למזכרת. זה דרש ממני לתמרן, הגעתי לפגישות אחרי שהוא אכל ואחרי שהחלפתי לו, אבל הוא תינוק נוח. פעם, רגע לפני שעליתי לשידור גיליתי פליטה שלו על שרוול החולצה שלי והצוות נרתם לעזור לי לנקות אותה. אגב, בזמן שראיינתי באולפן, עובדי הקונטרול וההפקה הפגינו כישורי בייביסיטר מדהימים.

הגעתי לאולפן בין אזעקה לאזעקה

אלכסנדרה לוקש, בת 33 מאשדוד, עיתונאית ומגישה באולפן, שמונה שנים ב־ynet

אלכסנדרה לוקש. מוכנה עם התיק(צילום: עדו לביא)

השעה הייתה חמש בבוקר. התעוררתי, הסתכלתי על הטלפון – הוא תמיד לידי, אני לא משתיקה אותו גם כשאני ישנה – וראיתי כמה פושים של ynet. קלטתי שמשהו קורה. זה היה החיסול של בהא אבו אלעטא מהג'יהאד האסלאמי, שם שליווה אותי חודשים. הבנתי שזה עומד להיות אירוע מתגלגל. קמתי והתחלתי ללקט בגדים מסל הכביסה, כי ידעתי שאצטרך להגיע למערכת בראשון־לציון, ולא ידעתי מתי אוכל לחזור לאשדוד. כבר קרה שישנתי באולפן. הייתי מטושטשת מעייפות ופשוט אספתי לתיק מה שיש. תוך כדי התקשרתי לעורך האולפן ולעורכת המשנה. ואז שמעתי אזעקה, רצתי לממ"ד ושאלתי את עצמי איך אני מגיעה לשידור. למזלי היה לי טרמפ למערכת, וכשהגענו הייתה אזעקה גם בראשון־לציון.

בסופו של דבר כן חזרתי הביתה באותו יום, אבל אמרתי לנהג המונית להשאיר חלונות פתוחים. ואז, בדרך חזרה, הייתה עוד אזעקה, ובניגוד לכל ההנחיות ומה שאומרים בשידור יצאתי וצילמתי יירוטים. התמונות שצילמתי הפכו לתמונות שמלוות את הכותרת הראשית באותה שעה.

באותו יום הרגשתי יותר מתמיד שהעבודה שלי היא מה שקורה באותו רגע, וכשמדברים בחדשות על תושבי הדרום שנכנסים למקלטים, אני לגמרי מבינה על מה מדברים.

בכל אופן, מאז אותו יום, תמיד יש לי בתיק לא רק מברשת שיניים, אלא גם תחתונים להחלפה.

פגשתי את נתניהו רגע לפני עסקת שליט

שרון שלמון אסמן, בת 40 מתל־אביב, סמנכ"ל מערכת ynet, חוגגת עשור באתר

שרון שלמון אסמן. לך תדע מה כיוסוי למה(צילום: אלבום פרטי)

הגעתי ל־ynet כרב־סרן במיל, לאחר שירות של עשור בדובר צה"ל ובמשרד הביטחון. התמודדות עם אתגרים, לחצים ושאר ירקות הייתה מנת חלקי לאורך השנים. חשבתי שהגעתי מחוסנת, כי לאורך הקריירה הצבאית חוויתי עשרות, אם לא מאות אירועים צבאיים קשים. ועדיין, אחד האירועים המרגשים שעברתי היו ב־ynet.

בוקר אחד בשנת 2011, סמוך לחג סוכות, הגיע למערכת מייל אדום ממקור עלום, עוד אחד מאלפים. במייל נכתב שעסקת שליט יוצאת לדרך. לאורך השנים היו המון הודעות כאלה (היה אפילו לילה אחד שישנתי בסלון עם טלוויזיה דלוקה כי אמרו שב06:00 תצא הודעה – ולא היה כלום). התעלמנו גם הפעם מהמייל המבשר טובות. מה הסיכוי שזה יקרה.

באותו היום הייתי עם צוות העורכים והמנהלים הבכירים של ynet במפגש שתוכנן מראש, תדרוך רקע אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא זיהה אותי מתפקידיי הקודמים כקצינה צעירה בלשכת ראש הממשלה, וסיפר לנו שהוא לא ישן כל הלילה. כששאלנו למה, ענה שצפה בסרטים. קנינו את הסיפור, כמה נחמד לנהל סמול טוק עם ראש הממשלה. אני זוכרת שהוא צלל לפרטים: שמות הסרטים, תיאורים דרמטיים. בדיעבד, אני בטוחה שחלקנו, לפחות אלו שיש להם חוש עיתונאי חד, ידעו כבר באותו הרגע שזה סיפור כיסוי. אבל לך תדע כיסוי למה.  בארוחת הצהרים עוד הספקנו לצחוק על המור"קים מליל הסרטים של ראש הממשלה.

בדרך חזרה מירושלים, בשעות אחר הצהריים, התחילו להגיע עדכונים מהעורכים בדסק שיש דיווחים ממשיים שעסקת שליט יוצאת לדרך. הממשלה צפויה לאשר את העסקה הערב.

וואו, איזו התרגשות, איזה אתגר עיתונאי, איזה מבצע אופרטיבי. ואפילו לא נורא שביטלתי טיסה לחו"ל כבר באותו הרגע. נו, ברור, אין שאלה, כמה אדרנלין טהור היה במערכת באותו הערב (שנכנס ללילה) ובימים שבאו אחריו.

וגם... הבנו מה ראש הממשלה עשה בלילה שלפני.