לפני שלוש שנים נחשב טל נגש (43) למקרה אבוד, עם אינספור תיקי אלימות במשטרה, משפחה מפורקת ותיק בהוצאה לפועל. בגיל 40 הוא היה חסר כל וחי בבית הוריו במושב בני־עי"ש, בלי עתיד, בלי תקווה ועם חלום אחד בלבד: להיות אבא במשרה מלאה לבנו הקטן, שהורחק ממנו בצו בית משפט לאחר שהוגדר אלים ומסוכן לציבור.
דווקא אירוע השיא של שרשרת ההיתקלויות עם החוק והתקריות האלימות שבהן הסתבך מאז גיל 16, היה זה שסימן בשבילו את קו פרשת המים: תקיפה בנסיבות מחמירות של גיסו לשעבר, אח של גרושתו, בבית החולים איכילוב, שבמהלכה נפצעו גם רופא ומטופל נוסף שהיו במקום, כשניסו להפריד בינו ובין הגיס. "באותה תקופה ראיתי את הבן שלי רק דרך מרכז קשר, שעה בשבוע, בנוכחות שלושה עובדים סוציאלים וזה תסכל אותי מאוד", מספר נגש. "כששמעתי שהוא אמור להגיע לבדיקה בבית החולים דנה באיכילוב, החלטתי להגיע לשם ללא אישור כדי לראות אותו. גרושתי הביאה אותו ביחד עם אחיה, וכשקראו בשמם ניגשתי לדלפק. כשהאח ראה אותי הוא אמר לי: 'זוז מפה' ומשך לי את היד. באותו רגע לא ראיתי בעיניים, תקפתי אותו באכזריות, זה הגיע למצב ששישה אבות, שני רופאים ושלושה מאבטחים קפצו עליי ולא הצליחו להוריד אותי ממנו, ממש לא שלטתי בעצמי. אחרי שהגיעה משטרה ועצרו אותי, הבנתי שפגעתי בעוד אנשים תוך כדי. בית המשפט הכריז עליי אדם מסוכן לציבור וקבע שעד שלא אעבור סדנה לשליטה בכעסים, אין יותר מרכז קשר ולא אוכל לראות את בני. זה מבחינתי היה סוף העולם, חייתי בשביל השעה בשבוע במרכז הקשר, ולקחו לי גם את זה".
כשהבין שהוא עלול לאבד את בנו, נאלץ להסכים לטיפול והגיע לקליניקה של דלית הלוי סיטרוק, מטפלת משפחתית וזוגית ומומחית לטיפול בכעסים, יו"ר אגודת איל"ט, העוסקת בפסיכותרפיה הומניסטית. "העובדת הסוציאלית ששלחה אותו אליי כל כך חששה ממנו, היא הזהירה אותי לא לתת לו בטעות את מספר הטלפון שלה", מספרת דלית. "לפני שטל הגיע אליי, הוא פגש את בנו רק פעם בשבוע במרכז קשר, וכל מפגש תועד ודווח לבית המשפט. הוא עבר טיפול ממוקד בכעסים בגישה ההומניסטית, שלפיה אין בעיה באדם עצמו, אלא האדם נתקל בבעיה. סוד ההצלחה בטיפול ההומניסטי הוא בקשר בין המטופל למטפל, המבוסס על קבלה, הערכה ואכפתיות. בעקבות הטיפול טל עשה מהפך עד כדי כך, שאותה עובדת סוציאלית נלחמה על הזכויות שלו לראות את בנו ולגדל אותו. היום הוא מעורב בחייו, התחתן בשנית ואף שימש חונך לאדם אחר שהוגדר אלים".
נגש: "הבנתי שאין מה לעשות, שאם אני רוצה לראות את הבן שלי, אני חייב לשתף פעולה, לפחות למראית עין. בפגישה הראשונה עם דלית אמרתי לה: 'קחי כסף לעשר פגישות ותני לי אישור שהייתי'. היא ישבה מולי ושתקה, ואז אמרה: 'לך הביתה, תחשוב אם אתה רוצה לעזור לעצמך ואז תחזור עם תשובה'. חשבתי על זה כל השבת, חזרתי למפגש השני ואמרתי לה: 'אני שלך, יוצאים לדרך'".
מה התובנה הראשונה שלמדת בסדנה?
"הבנתי שאם הידיים מקדימות את הראש, אין ילד. זה המניע להכל. רציתי לראות את הילד שלי יותר משעה בשבוע, ומחוץ למרכז קשר. אחת המטרות הראשונות שלי הייתה שיפור היחסים עם העו"סים. תוך כדי הסדנה ראיתי איך אני מתקדם: מלשבת עם הבן שלי מול שלושה עו"סים שכותבים כל מילה שאני אומר, התחילו לשחרר אותנו קצת לחצר, אחר כך נתנו שעתיים במקום שעה, ובהמשך גם אפשרו לנו לצאת לטייל מחוץ לטווח. הגענו לזה שאפשרו לי לקחת את הבן שלי ישירות מגרושתי, בלי לעבור במרכז קשר".
מה היה הצעד הכי משמעותי שעשית עם דלית?
"למדתי להפריד רגש מהתנהגות. מותר לכעוס, זה טבעי ואף רצוי, אבל אסור לתת לכעס להפוך לזעם, כי הזעם הופך לאלימות. שלטתי בעצמי, האלימות ירדה לאפס והכי הכי – הפסקתי לקלל. אם לפני הטיפול כל מילה שנייה שלי הייתה קללה, אחרי הטיפול לא הייתי מסוגל להוציא קללה מהפה. אנשים שמכירים אותי לא האמינו".
איך הצלחת?
"למדתי להקדים מחשבה לתגובה בעזרת דמיון מודרך. מאחורי כל בן אדם שעצבן אותי, שלפני כן הייתי יוצא עליו, ראיתי את הבן שלי, וזה גרם לי להירגע. אנשים לא הבינו מה קרה לי".
היו כאלה שהתקשו לקבל את טל החדש?
"הייתי חייב להתרחק מהסביבה והחברים שהיו לי, כי היה להם קשה לקבל את השינוי שעשיתי. הייתה איזו חצי שנה של נתק ואז התחזקתי וחזרתי בהדרגה".
הייתי ילד טיפש
נגש, היום טכנאי מכונות קיטור בחברת "המבריק" בראשון־לציון, נולד בנס־ציונה בשנת 1977, כשמכבי תל־אביב זכתה בגביע אירופה, ונקרא על שם טל ברודי. הוא מספר שבילדותו סבל מאלימות מצד אביו (אך כיום הם ביחסים מצוינים). "השתדלתי לא להיות בבית יותר מדי, גדלתי בפרדסים של נס־ציונה, הייתי ילד רחוב, ולאט־לאט הידרדרתי לסמים ולאלימות. מגיל 16 כבר נפתחו לי שני תיקים על אלימות – שוטר תפס אותי על עישון ופעמיים יצאתי עליו וחטפתי תיק על תקיפת שוטר. הייתי ילד טיפש, מה אני אגיד לך. הייתי מופרע ברמה קרימינלית, לא הצלחתי להתאפק, לא ידעתי לשמור על הידיים, הידיים שלי עבדו לפני הפה.
"הייתי ילד אלים כי זה מה שהכרתי. הבנתי את זה כשפגשתי את דלית, שבלעדיה הייתי היום בכלא. לא כיבדתי כלום, למשל, בבית הספר לא הייתה לי בעיה להיכנס לכיתה מקבילה באמצע שיעור ולתת מכות רצח למישהו שלא בא לי טוב. לא ראיתי אופציה אחרת, האלימות הייתה הפתרון הכי קל, הכי מהיר, הכי אפקטיבי. מהפחד של האנשים קיבלתי את מה שרציתי. מכירה את הפתגם 'מה שלא הולך במוח הולך בכוח'? אז אצלנו זה היה 'מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח'".
לא היה רגע שבו אמרת לעצמך: הגזמתי?
"לא, לא חשבתי על זה בכלל. פעם קשרתי בן אדם בפרדס ליומיים, חבר מהשכונה, יריתי לו ברגליים ברובה אוויר. בלילה באתי בשקט ועשיתי קולות של ערבים, הוא השתין מרוב פחד. הייתי אכזרי ולא הייתי מודע לזה בכלל. היום, בעקבות הטיפול שעשיתי, תעשי לי מה שאת רוצה, אני לא מסוגל להחזיר, לא להרביץ ואפילו לא לקלל. אין ניצוץ, אני פשוט לא נדלק. כשאני רואה אנשים חותכים בכביש – ואני לא רוצה אפילו להגיד כמה פעמים בעבר דפקתי ברקס ושלפתי נהגים עם עיניים מבוהלות מהאוטו רק בגלל שהם לא באו לי טוב באותו רגע – היום אני אומר להם, 'תפדלו, סעו לשלום'".
זה נשמע כמו נס.
"זה לא נס, זו עבודה קשה והרבה משמעת עצמית. בטיפול הבנתי בפעם הראשונה שאני הורס לאנשים את החיים, וקודם כל אני הורס את החיים לעצמי. זה שאני מתעלל במישהו, אני קודם כל מתעלל בעצמי".
5,000 כדורי ויאגרה
בשל עברו הפלילי גויס נגש לצה"ל במסגרת מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות (נערי רפול), אבל בסיום שלושה חודשי טירונות התעקש ללכת לגולני וסירב להתפנות. אחרי שישה ימים בכלא על סירוב פקודה, הוחלט להיעתר לבקשתו והוא התחיל טירונות מחדש, הפעם בגולני. "רציתי לנתב את כל האגרסיות והאנרגיות השליליות שהיו לי להגנת המדינה", הוא מסביר.
אחרי שנתיים וחצי בגולני שוב נשפט על סירוב פקודה, והפעם ישב חצי שנה בכלא צבאי ושוחרר מצה"ל בתום התקופה.
כשהשתחרר, עזב את הארץ וחי שלוש שנים בארצות־הברית. "קיבלתי את ארצות־הברית על מגש של כסף, לפני התאומים לא עשו בעיות עם הוויזה", הוא צוחק. "עבדתי כנהג משאית, חציתי את ארצות־הברית במשך שבועות לאורכה ולרוחבה, ואחרי שלוש שנים חזרתי לסורי, היו לי כמה עיסוקים על גבול הפלילי. כשחזרתי לארץ הבאתי איתי 5,000 כדורי ויאגרה, שיהיה לי עם מה להתגלגל בהתחלה. התחלתי לעבוד כמכונאי אופנועים, וניהלתי משחטה לפירוק אופנועים. בתקופה הזאת הכרתי את גרושתי. היינו 13 שנה ביחד, מתוכן היינו נשואים שנתיים".
היית אלים גם נגדה?
"אני לא יכול להגיד שהרמתי עליה יד בשנים שחיינו ביחד, אבל הייתי אדם מאוד עצבני ואלים, וזה השפיע על האווירה בבית. האווירה בבית הייתה מתוחה, אווירה של פחד, למרות שלא הרבצתי לה. היא העדיפה לא להתעמת, לא להגיד לי מילה לא נכונה, כדי שלא אתפוצץ. האלימות שלי לא הייתה כלפיה, אבל זה היה בסביבתה, הייתי מקלל וצועק לידה, נותן אגרופים בקיר, לא נראה שמישהו יכול לחיות בסביבה כזאת. לא כיף לחיות ככה".
אחרי שנת נישואים אחת הנישואים עלו על שרטון. "ברחתי לקנדה, נאלצתי לחזור, ובסופו של דבר נפרדנו כשהיא בהיריון. מרגע זה התפצלו דרכינו וכל הקשר בינינו היה דרך עורכי דין, משטרות, בתי משפט, הוצאה לפועל וכל מיני כאלה. אני מבין אותה, לא עוזבים אישה בהיריון, אבל אז לא הבנתי את זה".
הולדת הבן לא ריככה את האווירה ביניכם?
"בהתחלה כן. בהמשך לא. ראיתי אותו רק דרך מרכז קשר".
בחודש האחרון נרצחו ארבע נשים על ידי בני זוגן. היית יכול להידרדר למעשה כזה?
"לא הרמתי יד על אישה אז בטח לא הייתי יכול להגיע למצב כזה עם בנות זוג, אבל יש מצב שהייתי יכול לאבד את עצמי באיזושהי סיטואציה כזאת, לא עם נשים אבל אולי עם אחרים".
שקית עם טבעת
את אשתו נעמה (39), אשת חינוך, הכיר נגש לפני שלוש שנים באתר ההיכרויות OkCupid, וכבר בדייט הראשון גילה לה את כל האמת בפרצוף. "לפני שאמרתי לה את הדברים הטובים על עצמי, כמקובל, סיפרתי לה מי אני. אמרתי שאני בשלילת רישיון כבר כמה שנים לאחר שנתפסתי נוהג בהשפעת אלכוהול, שיש לי חובות להוצאה לפועל, שאני גרוש שנאבק כדי לראות את הבן שלו ושאני אחרי סדנה לשליטה בכעסים. את כל הדברים שלא נשמעים טוב, בטח לא בדייט ראשון, שמתי לה על השולחן".
נעמה: "הוא בא בלי סודות, וזה דווקא היה מרגיע. אמרתי: 'טוב, מפה אפשר רק לעלות'. נפגשנו במוצאי שבת בפאב ליד הבית שלי ברמת־גן, והוא הגיע כל הדרך ממושב בני־עי"ש בתחבורה ציבורית. האמת היא שהייתי כבר על סף ייאוש, אחרי שנים של דייטים כושלים מהגיהינום. נפגעתי המון, נשבר לי הלב לא פעם, קרה שהיו דייטים ממש בסדר ואחרי זה הבחור נעלם, ואת כל החשדנות הזאת הבאתי איתי לפגישה עם טל. כל הזמן חיכיתי שהוא ייעלם, ממש הכנתי את עצמי נפשית. לקח לי איזה שלושה דייטים להבין שיש פה משהו אמיתי. אמרתי לעצמי: 'טוב, אז איפה הקץ'?"
לא ראית את הקץ' בעצמך?
"ברור, טל הוא לא גבר מהחלומות. הוא בדיוק הגבר שאת לא רוצה – את לא רוצה גבר בן 40 שגר עם ההורים, שאין לו רישיון – ואיך עכשיו את הולכת לנהל קשר כשהוא בבני־עי"ש ואת ברמת־גן? נפגשנו בסוף יולי, הוא הגיע אחרי הרבה שעות בים והוא גם ככה שחום. הגיע בחור כל כך שחור – אם הוא לא היה לובש חולצה לבנה, לא הייתי רואה אותו בחושך. הייתי קצת בהלם. למרות שזה הטעם שלי בגברים, זה היה קצת מרתיע".
אחרי ששמעת מיהו, למה בכל זאת המשכתם להיפגש?
"הרגשתי שיושב מולי אדם שונה לגמרי מהאדם שהוא מדבר עליו, כאילו הוא מספר לי על חיים של מישהו אחר. הסיפורים שהוא סיפר על עצמו לא הסתדרו לי בשום צורה עם האדם שיושב מולי, ולכן זה לא הבהיל אותי. הוא דיבר מלא, אני לא רגילה בכלל לגברים שמדברים. כל דבר את צריכה לשאוב מהם, והוא בא ופתח".
דיברתם גם על העבר הפלילי שלו?
טל: "בדייט הראשון לא, נתתי לה לעכל לאן היא נכנסת, לקח עוד פגישה או שתיים כדי להעלות את העבר הפלילי. אני ישר הרגשתי שזה זה, פחדתי לאבד אותה. למעשה ידעתי שזה זה עוד לפני שהגעתי. יצרתי איתה קשר ביום שישי בצהריים, באותו לילה עברנו לטלפון, ואחרי השיחה לא הצלחתי להירדם. הרגשתי שיש פה משהו אחר".
נעמה: "ככל שהכרתי אותו יותר, אמרתי לעצמי: 'מה לאיש הזה ולאלימות?' אחרי חודשיים הכרתי גם את הבן שלו – הוא כבר קיבל אותו לסופי שבוע – וראיתי איזה אבא הוא. כל הזמן הזה שהיינו ביחד לא היה שום דבר שאמור היה להדליק לי נורה אדומה. למעשה טל יותר רגוע ממני, אני זאת שנדלקת מהר והוא מרגיע אותי".
מה סיפרת להורים שלך עליו?
"הם יודעים הרבה, אבל לא נכנסתי איתם לפרטי פרטים".
איך הם קיבלו אותו?
"האמת היא שקיבלו אותו בהתלהבות. בפגישה הראשונה הוא ישב ורעד מפחד, כולו אדום ולא נושם, והופתע מקבלת הפנים. הם מתים עליו. כשהייתה לנו ארוחה משפחתית ראשונה אחרי הקורונה טל לא הגיע ואבא שלי ממש התבאס מזה".
כמה זמן לקח עד שהחלטתם להתחתן?
נעמה: "לקח לנו שנה עד שעברנו לגור ביחד, שכרנו יחידת דיור במושב קדרון. מרגע שהכרתי את הבן שלו וראיתי איזה אבא הוא, הבנתי שהוא האדם שאני רוצה להתחתן איתו, אבל זה היה נורא מוקדם בקשר וגם העניין הכספי ישב לו, אז לא אמרתי כלום. אחרי עשרה חודשים קיבלתי את ההצעה. ישבנו בדירה שלי ברמת־גן, אכלנו ארוחת ערב ואז הוא אמר: תביאי רגע את השקית שהשארתי בסלון, ובתוך השקית מצאתי טבעת. התחתנו ב"גן ורדים", זה היה הערב הכי מושלם שהיה לי בחיים, אפילו שלפני זה נעקצנו ב־20,000 שקל. נפגענו מחברת הפקות שפשטה רגל שבועיים לפני החתונה שלנו והשאירה מאות זוגות בלי כסף ובלי חתונה. את חלק מהכספים ששילמנו להם עבור ספקים הם פשוט לא העבירו והיינו צריכים לשלם שוב, אבל למרות הכל היה לנו ערב מושלם".
למה הסכמתם להיחשף?
טל: "כדי שאנשים ידעו שהכל אפשרי, מספיק להכיר אותי לפני ואחרי כדי להבין את זה. לפעמים אני צובט את עצמי ואומר: 'איפה יכולתי להיות ואיפה אני היום'. מי היה מאמין אז שתהיה לי אישה כמו נעמה? הייתי בטוח שאם תהיה לי שוב זוגיות, היא תהיה עם אישה פצועה כמוני ונרד ביחד לאבדון. הנה, מצאתי את נעמה, אז ברור שהכל אפשרי".
טל, מה יש לך להגיד לגברים אחרים שנמצאים כעת במצב שבו היית?
"החיים לימדו אותי שצריך בסך הכל בן אדם אחד שיאמין בך, ומפה השמיים הם הגבול. טיפול עוזר, עובד והכי חשוב, משתלם. סיימתי את הטיפול לפני חמש שנים, ומאז אני מגיע לפגישה פעם בחודשיים רק בשביל לשפר את איכות החיים שלי. זה הפך להיות דרך חיים, ואני ממליץ את זה לכל אדם שמרגיש שהכעסים משתלטים עליו".
