אייקון מאויר בשבוע: מינה מאציני האיטלקייה מסתגרת כבר 40 שנה
הזמרת בת ה-80 אולי לא מפורסמת מחוץ לארץ המגף, אך היא הובילה שלל מהפכות באופנה: מהמיני הראשון בטלוויזיה ועד גבות מגולחות. למה בחרה להסתתר מהציבור?
מינה
סליחה, במי מדובר? זו אכן שאלה שבהחלט במקומה עבור מי שלא חי מעולם באיטליה. לעומת זאת, עבור אנשים עם מבטא מתנגן, שיק מובנה וחיבה יתרה לפסטה, איפור מוגזם ושירי אהבה דביקים – מדובר בדיווה האולטימטיבית של הזמר האיטלקי (שאחראית גם לגרסה המקורית של השיר Parole parole, שהפך בהמשך למזוהה עם דלידה). למינה – כמו שר או מדונה – יש גם שם משפחה (מאציני, במקרה שלה), אבל היא ידועה למעריציה בשמה הפרטי בלבד.
מינה בת ה-80 חוגגת השנה גם 60 שנות קריירה מצליחה במיוחד מאז הופעתה ב-Festival della canzone italiana בשנת 1960. יש לה ברפרטואר 1,400 שירים, 79 אלבומים, כל פרס אפשרי בתחום המוזיקה האיטלקית, חיים מלאי שערוריות שכוללים ילד מגבר נשוי (באיטליה הקתולית של שנות ה-60 היה מדובר בחטא שאין לו תקנה) והיעלמות מסתורית מהבמה ומהתקשורת משנות ה-80 ועד היום. בקיצור – קחו את ביונסה, מדונה, גרטה גרבו ומייקל ג'קסון, ערבבו ביניהם, קשטו במבטא איטלקי, הסירו את הגבות, ותקבלו את מינה.
למה אייקון? מינה היא שילוב של קול עוצמתי, שירים שכורעים תחת עודפי רגש, וחוש לדרמה אופנתית שמשתנה תדיר אך שומרת על ייחוד לאורך השנים. סוג של מראה סגנונית שמשקפת ארבעה עשורים של אופנה אירופאית, שאותם בילתה מול המצלמות ובהם הצליחה לבנות פרסונה ייחודית ומובחנת שהיא תרגום אישי מאוד של הטרנדים המרכזיים לתקופה.
מינה היתה הראשונה שהופיעה לבושה בשמלת מיני בטלוויזיה האיטלקית. היום, כשהטלוויזיה האיטלקית נראית כמו שאריות של מופע חשפנות במועדון זול במיוחד, זה לא עושה רושם רב, אך בזמנו הזעזוע מהמיני הזה הגיע עד לוותיקן. השיער שלה זכה בכל גוון אפשרי שבין פלטינה לאדום-אש, ובכל תסרוקת על המנעד שבין קצוץ ונערי למגדלי תלתלים. את הגבות היא גילחה ואת הריסים היא ציירה על לחייה, שאותן היא גם עיטרה בנקודות שחורות אקראיות. כל הקרנבל הססגוני הזה התיישב על קול שמרסק זכוכיות ולבבות.
מינה היתה מה שכינו אז "נערת אופנה", היא התחברה לשמות הכי אוונגרדיים בין מעצבי האופנה האיטלקים והקפידה על הופעות גדולות מהחיים שהתלוו תמיד לאיפור כבד. היא התנהלה על התפר שבין רוקנרול מעט אפל לפופ איטלקי בסגנון סן רמו, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה אופנתית, ותמיד על הצד הדרמטי ביותר. שפת הגוף שלה היתה לא פחות וירטואוזית וענקית מסגנון השירה שלה. בניגוד להעמדה המסורתית של זמרות איטלקיות בתקופתה, שקפאו מאובנות מול המיקרופון ומיקדו את הרגש בקול, מינה השתוללה על הבמה כחיה שנאבקת על חייה (או למצער, על אהבתה).
היא היתה כל כך מודעת לפן הפיזי של מעמד הדיווה שבו אחזה, עד שכאשר חשה שהיא מתבגרת ומשמינה העדיפה לוותר על הופעות פומביות מכל סוג שהוא – למרות שהמשיכה להקליט שירים לאורך כל 40 שנות ההסתגרות שלה.
כינו אותה "מלכת הצרחות" ו"הנמרה מקרמונה", אבל היא בעיקר היתה פשוט מינה – הקיסרית האם של הפופ האיטלקי, ששלטה במצעדי המכירות האיטלקיים במשך שישה עשורים רצופים. היא הפכה למלכה של האהבות הנכזבות ושיברונות הלב. סמל לרומנטיקה מרסקת, שבה יש יותר כאב מאהבה, בדיוק מסוג השירים שבאיטליה אוהבים להתאבל לצליליהם על אהבות שנגמרו.
למה לא? ממרחק הזמן, קשה לא לטפח ערוגות קטנות של ציניות מול ההופעות האובר-דרמטיות של מינה בשנות ה-60 וה-70. יש שיגידו שהפומפוזיות הזו מעט מביכה, או לפחות לא אמינה לגמרי בעיניים העכשוויות שלנו, שלא מורגלות בזמרות שמתאבדות על התווים של שיריהן. התחושה הזו היא אולי מה שקורה לנו בדרך כלל עם נוסטלגיה – כשהיא מתפשטת מאדי הגעגוע, כל מה שנותר הוא רק פאתוס ריק.
ובכל זאת: מינה היא כל מה שקסום ואהוב, בעיניי, בדמות האישה האיטלקייה כפי שהיא מוכרת לנו מהתרבות הפופולארית – חזקה, חושנית, אקסטרווגנטית, דרמטית וגדולה מהחיים. מעבר לכך, יש לה חלק חשוב במסע ההתבגרות הפרטי שלי: אבי היה מעריץ גדול של פסטיבלי סן רמו לדורותיהם וערימת התקליטים שכה הביכה אותי כמתבגר זועף וציניקן, הפכה בהמשך לפלייליסט הרשמי שלי.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
