"כל יולדת רוקסטאר": קיבוצניקיות נזכרות בטקס הביכורים של ילדותן

קיבוצניקיות בעבר ובהווה כותבות ל"לאשה" טקס הביכורים של ילדותן. ולמרות שגדלו בתקופות שונות ובמקומות שונים, הזיכרונות דומים.

דוקר בעיקר בלב

=============

החגים בקיבוץ מיזגו חילוניות עם אמונה, אבל תם עידן התמימות/ פניה עוז־זלצברגר

פרופ' פניה עוז־זלצברגר. געגועים אמיתיים אי־אפשר לשכפל או לשווק(צילום: אלעד גרשגורן)

"אני יושב על חבילת שחת/ לראשי זר ושושנים שלוש/ ודוקר לי בתחת/ ודוקר לי בראש".

(יורם טהרלב, מתוך "משק יגור, טיוטה", הקיבוץ המאוחד)

אחד הדברים המדהימים בכאב הלב המר־מתוק ששמו נוסטלגיה הוא לגלות שכבר השעה מאוחרת. כל כך מאוחרת, שהרבה נוסטלגיה כבר הפכה בעצמה לנוסטלגיה. באחד משיריו שאל יהודה עמיחי שאלה עצובה: "מי יזכור את הזוכרים?" ובכן, אנחנו. הדור שנולד במחצית השנייה של המאה ה־20, כשארץ ישראל הישנה כבר בעצמה הייתה נוסטלגיה: "אז בבית הספר" (עלי מוהר), "גן השקמים" (יצחק יצחקי). יש היום במדינה אנשים שסוחבים על הכתפיים געגועים של שניים, שלושה, ארבעה דורות.

עולם ילדותי השתנה מהר, כמעט באכזריות, ובדרך ספג לא מעט חצים חברתיים ופוליטיים. גם ספרותיים. אבל אין ביקורת, גם לא ביקורת שלי, שתוכל לקחת ממני את מה שספגו חושיי בילדותי. לכל אחד יש רק ילדות אחת, ושלי הייתה מרה־מתוקה, וזיכרונותיי מרים־מתוקים. לא הייתי מחליפה אותם, גם אם היה אפשר.

זיכרון החגים הקיבוציים – ו"חג הביכורים" היה אולי היפה שבכולם – דוקר לא רק במקומות שיורם טהרלב הזכיר (וכל מילה נכונה), אלא גם, ובעיקר, בלב.

כי החגים היו תמצית כל מה שהקיבוצים ניסו, ולזמן מה הצליחו, לעשות כאן. יצירת מופת עברית נלהבת ונועזת, שמיזגה בלי פחד תורה עם חידוש, נוף עם מילים, חילוניות עם אמונה לוהטת "גם באדם, גם ברוחו, רוח עז", כמו שכתב לנו שאול טשרניחובסקי. אני, מצד אמי, דור שלישי למייסדי קבוצת חולדה. חבריי ואני לא הכרנו מקום אחר, והמקום עוד היה זרוע איזה קסם ראשונים שנתערבב בראשית חיינו, "וכך בדמיוננו התרבו פלאות".

זה התחיל השכם בבוקר בבית הילדים. בבוקר החג חיכו לנו תריסר סלסילות קטנות מפלסטיק מרושת, מקושטות בענפי נוי מגרדים מאוד. סלסילה לילד, רכוש קטן פרטי משלי. בבגדי השבת והחג שתפרו לנו במחסן הבגדים צעדנו אל המטבח הקיבוצי, וכל אחד קיבל לסלסילה עגבנייה, מלפפון, אולי צנון. אולי כבר ידענו שאלה לא באמת הביכורים של שדות הקיבוץ, אלא ירקות שהגיעו במשאית קירור עם שחר. מין רמאות כזאת, שההיסטוריונים קוראים לה "המצאה של מסורת", אבל הקסם פעל.

חג הביכורים או חג הקציר. כך קראו לו משוררי העלייה השלישית וועדות התרבות בקיבוצים. לא הסתירו מאיתנו שיש לו עוד שמות, חג השבועות וחג מתן תורה, אבל הביכורים והקציר היו העיקר כי אנחנו הלא חקלאים. דור שלישי לראשוני הקוצרים החדשים על אדמת המולדת. התורה תחכה לכיתה ב'.

כל הקיבוץ ישב על ערימות חציר – החכמים הביאו שמיכות קיץ דקיקות שסיפקו רק הגנה מזערית – בשדה רגבים גדול בקצה היישוב. שיירה של טרקטורים עם פלטפורמות נשאה יבול סמלי מכל ענפי המשק. כשהייתי קטנטונת הופעתי עם חבריי במחול קצר שהוכן ימים רבים מראש, רקדנים פעוטים במצעד הגאווה של הקיבוץ בימי גדולתו. גם האמהות החדשות עברו בסך, כל אחת עם תינוקה בזרועותיה, וכשהחיים קצת השתכללו – במנשא. למה לא האבות? לא זוכרת אם בכלל שאלנו.

גם המבוגרים עלו לבמה לריקודי רועים וקוצרים, בידיהם מקלות וחרמשים, כאילו לא באו כולם או הוריהם משטייטל אפלולי או מסמטה של יהודים־חנוונים, כאילו הקציר הארצישראלי זורם בדמם זה דורות, כאילו אלה ריקודי עם שעברו אלינו מתוך ערפל הדורות. כאילו לא יצרו אותם אמנים ואמניות שהגיעו מאירופה, או שהוריהם עלו מתימן, דור או שניים לפני שנולדתי.

כאלה היו שמואל בס ושרה לוי־תנאי, המחבר והמלחינה של "פרי גני הנה הבאתי" ("ביכורים"). או ידידיה אדמון, שהלחין גם פסוקים מן המקרא ("וחג שבועות תעשה לך") וגם שירי חג חדשים, כמו "סלינו על כתפינו", שחיבר לוין קיפניס. שירי החג ההם היו הפסקול של בוקר חיי. חשבתי שהוא עתיק יומין. חשבתי שהוא יתנגן לנצח.

"סלינו על כתפינו" מזכיר לי כמה הזמן ההוא היה זמן של כתפיים: החרמשים על כתפי הרקדנים־הקוצרים, הסלים על כתפי הילדים, הילדים על כתפי הוריהם, ההורים נותנים כתף לקיבוץ, הקיבוץ נושא על כתפיו את בשורת התקומה, ובן־גוריון נושא על כתפיו את כולם.

אחרי הטקס הארוך והחגיגי נערכו משחקים ותחרויות. זיכרון: אמא שלי הלוּלנית מנצחת בתחרות תפיסת תרנגולות ששוחררו והחזרתן לכלובים. היום אמא בת 80 וזוכרת בעל פה את כל השירים העבריים שנכתבו משחר הציונות. היא הייתה הדור הראשון לקיבוץ־של־פעם. אני כבר הדור האחרון.

תם עידן התמימות. אי־אפשר עוד לדבר על הקיבוץ בלי לזכור את התרנגולות המבוהלות ההן, את מפא"י והפוליטיקה, את בדלנותם של הקיבוצים והתרחקותם מליבת החברה הישראלית. ובוודאי את הקוצים שהשאיר בבשר מייסדיו וילדיו. קראו את "ארצות התן", שכתב אבא שלי, עמוס עוז, את "היינו העתיד" של יעל נאמן, את "הביתה" של אסף ענברי.

אבל אז עוד היה גן העדן מוּאר והנחש חבוי בסבך. האורחים מהעיר הגדולה, דודים ובני דודים, נהנו מההצגה הציונית־פולקלורית, אולי קצת השתוממו, אולי קצת קינאו. אבל אנחנו הילדים לא ידענו שאנחנו פולקלוריים, או מוזרים, או ראויים לקנאה. חשבנו שכך היה תמיד וכך גם יהיה תמיד. הרי ילד לא יודע אם עולמו ישן או חדש. ילדה שנולדה בקיבוץ או בכרך, בהתנחלות או במחנה פליטים, תגמע את המראות והטעמים של ראשית חייה בלי לדעת אם הסביבה הזאת היא מבנה עתיק או צל חולף. זה טבע הילדות.

יש קיבוצים שעדיין מקיימים את טקס הבאת הביכורים במסירות ובחדווה. אולי השירים קצת השתנו. אני שמחה שזה נמשך, אבל לא נמשכת לשם. "כי אבד אשר עבר", כך תרגם נחמן רז את מילותיו של שיר רוסי ישן. וזה נכון.

לא יהיה עוד ריחו הירוק־רטוב של המלפפון הטרי בסלסילה. לא תהיה עוד הישיבה ברגליים מתנופפות על חבילות החציר עם סבא וסבתא החלוצים שלי, הם בחולצות רוסיות רקומות ואני במכנסי כתפיות קצרים. לא תהיה הרקדת הנפש הקיבוצית עד כלות הנשמה – "שיבולים, שיבולים, שיבולים!" – כמו שהיום רוקדים במקומות אחרים "משיח, משיח, משיח!" כל אלה לא ישובו, וגעגועים אמיתיים אי־אפשר לשכפל או לשווק.

קחו ממני טיפ: אם זה רק מתוק ולא מר, רק פולקלורי ולא צובט לב, רק חמוד ולא דוקר – אלה לא באמת געגועים.

ואבא שלי אמר בהרצאה האחרונה שנשא לפני מותו: אל תחפש במרחב את מה שאבד לך בזמן. כי לא תמצא. מוטב שתחבר על זה שיר או תכתוב ספר. אז הנה, כתבתי משהו.

כך זה יישאר אצלי: הרי יהודה כחלחלים באופק, שדרת הדקלים מובילה ליער חולדה, שורות־שורות של חבילות חציר, סלסילות פלסטיק מקושטות ירק. והשיר היפה מכולם בעיניי, שכתב רועה הצאן מרמת־יוחנן, מתתיהו שלם: "שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה/ כּוֹרְעָה בָּרוּח/ַמֵעֹמֶס גַּרְעִינִים כִּי רַב./ וּבְמֶרְחַב הָרִים/ יוֹם כְּבָר יָפוּחַ/הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב..."

אשרי אדם, ואשרי הוריו, אם שזורים לו כמה חוטי זהב כאלה במארג זיכרונות ילדותו.

• פרופ׳ פניה עוז־זלצברגר, בת קיבוץ חולדה, חיה בזכרון־יעקב, היסטוריונית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מחברת ״ישראלים, ברלין״ ו״יהודים ומילים״ (עם עמוס עוז) ומרבה לעסוק באקטואליה.
  

הו, כמה רציתי להיות כוהנת

======================

כל שנה נבחרו הבנות שיחוללו יחפות על הבמה. אני לא הייתי ביניהן/ מור אסאל

מור אסאל. "בגלגול הזה, מתברר, כבר לא אהיה כוהנת"(צילום: אלבום פרטי)

כל מיני דברים רציתי מאוד בילדותי בקיבוץ. למשל, להיות בתפקיד ה"מים" בהצגת חד־גדיא בסדר הקיבוצי, עם שמלה כחולה ורצועות קרפ קשורות לזרועות. או להיות יפה כמו אלזה, המתנדבת עם השיער האדום והפרצוף המושלם, שהייתה החברה של ערן שהיה חד־משמעית הכי חתיך בקיבוץ.

אבל הכי הכי רציתי להיות כוהנת בשבועות.

שבועות היה עניין גדול אצלנו, בקיבוץ. כל אחד מהענפים טרח על הכנת עגלה מקושטת, ועליה מנחה של הענף לקיבוץ: אשכול בננות, סלי אבוקדו או עגל גועה. לפני החג התחרות בין הגברים המסוקסים של הבננות, האבוקדו והבקר הייתה בעיצומה, כולל ריגול תעשייתי.

אבל הכוהנות היו מעל כל זה. כל שנה נבחרו הבנות שיחוללו בעדינות וברגליים יחפות על הבמה המכוסה אלומות קש, ויקבלו בחינניות את מנחות הענפים.

הו, כמה רציתי להיות כוהנת.

נעשה את זה קצר: בכיתה ג', כשהכיתה שלי הייתה אמורה לבצע את ריקוד החד־גדיא, ההורים שלי החליטו שעושים את הסדר אצל הסבים בעיר. לא עזרו התחנונים והבכי. לא הייתי המים, וגם לא האש. הייתי בחיפה.

אלזה חזרה לדנמרק עוד לפני שגדלתי. כשהתבגרתי עשיתי חינה. לא עזר לי.

ושבועות? לא, גם זה לא קרה. כשגדלתי מספיק ללבוש שמלה לבנה ולחולל ברגליים יחפות, כבר הייתי צינית מדי. לא יכולתי לשאת את הקיטש של הטרקטורים והשמלות הרקומות, וכבר הייתי כולי בעיר הגדולה, משאירה מאחור את מה שנראה לי אז כמו תמימות וחוסר רלוונטיות.

אילו הייתי יודעת שזה עולם הולך ונעלם, שלא יהיה עוד שבועות כזה בעתיד, אולי רק כלפי חוץ, אבל בטח לא עם ההתכוונות הזאת, של אז – אולי הייתי מוחלת על כבודי ומבקשת.

לא ביקשתי.

בגלגול הזה, מתברר, כבר לא אהיה כוהנת.

• מור אסאל (51), בת קיבוץ כברי וכיום מתגוררת במצפה־הילה, מייסדת קבוצת הפייסבוק "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ" ומחברת הרומן "איך ללטף קיפוד" שעומד לצאת לאור בקרוב.
  

"פנימה, החוצה, וסיבוב!"

===================

ברגע האמת הכרזתי על סירובי להשתתף בריקוד/ תמה חלפין

ד"ר תמה חלפין. "ממש שנאתי את החזרות המשעממות. וגם שנאתי לרקוד"(צילום: יובל חן)

זיכרון ראשון מחג השבועות: יושבים במכנסיים קצרים על חבילות החציר הגדולות, ואניצי הקש מציקים בירכיים. הוריי, כשאר חברי הקיבוץ למודי הניסיון, היו פורשים שמיכת פיקה שהביאו מהבית על החציר. אך הפיקה הדק מעולם לא סיפק הגנה ממשית לירכיים החשופות שבצבצו ממכנסי ההתעמלות הקצרים.

זיכרון שני: שבועיים לפני החג היו מעמידים מדי בוקר את כל ילדי חברת הילדים (כיתות א' עד ו') בדשא המרכזי שבין בתי הילדים לחזרות לריקוד מעגלים המוני למנגינת "מלאו אסמינו בר". על הכוריאוגרפיה ניצחה בגאון חנה פ', המומחית המקומית לריקודי עם והאחראית על מחסן בגדי הילדים. חנה הייתה עומדת במרכז הדשא, שבארבע פינותיו עמדו טורי ילדים חסרי סבלנות, לוחצת על כפתור ה"פליי" בטייפ הנייד ומרעימה במבטא דרום־אפריקאי כבד: "ואחת, ושתיים, ופנימה... והחוצה... ועידו, אתה לא בקצב!" כל בוקר הקדשנו שעה ליצירת מעגלים מושלמים של "פנימה, והחוצה, וסיבוב". ממש חיבבתי את חנה פ', אבל ממש שנאתי את החזרות המשעממות. וגם שנאתי לרקוד.

שנה אחת, בערך בגיל תשע, ברגע האמת, לבושה בתלבושת הרשמית שכללה חולצה לבנה ומכנסי התעמלות קצרים, הכרזתי על סירובי להשתתף בריקוד השנוא עליי. להורים שלי לא היה כוח להתווכח איתי, ואני מניחה שהם הבינו ללבי, וכך נותרתי לשבת במעלה טריבונת החציר, להתבונן בילדי חברת הילדים בריקוד "מלאו אסמינו בר", ובחנה פ' מהדסת ביניהם ככלה בחופתה בחולצתה הלבנה.

מלמעלה, צפיתי בכל ילדי הקיבוץ יוצרים ארבעה מעגלים לבנים, מתכווצים ומתרחבים לפי קצב המנגינה, וחשבתי לעצמי שזה נראה ממש יפה שלא מגובה הדשא של חברת הילדים.

ועדיין גירד לי בתחת.

חלפין בילדותה(צילום: אלבום פרטי)

• ד"ר תמה חלפין (42), בת קיבוץ נירים, גרה באשקלון. אנתרופולוגית, פרסמה שני ספרים העוסקים במחקר הקיבוץ: "היה רע לתפארת: הלינה המשותפת, פוליטיקה וזיכרון" (הוצאת מכון בן־גוריון) ו"בית מול הים: חיי יומיום בקיבוץ של שנות ה־2000" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה).
  

טנא ירוק, פרח לבן

שירי שבועות אהובים במיוחד/ שרה'לה שרון

שרה'לה שרון. "בעיניי, חגיגות שבועות בקיבוץ הולכות ומשתפרות ככל שמתבגרים"(צילום: ענת מוסברג)

בעיניי, חגיגות שבועות בקיבוץ הולכות ומשתפרות ככל שמתבגרים. זה החג היפה ביותר שלנו, ואני כבר שנים משתתפת בטקס. ההפסקה היחידה שלקחתי הייתה בימי מלחמת ההתשה, אז הייתי עם ילדיי במקלט. מאז, נוסף על החגיגות בקיבוץ שלי, אני חוגגת בכישורית (בית לבעלי צרכים מיוחדים בתחום הנפשי, בקיבוץ כישור), מנחה ושרה. השנה החגיגות ייראו אחרת, ולכל מי שלא יוכל להגיע לקיבוץ, אעביר בפייסבוק "שירה בלי ציבור עם שרה'לה שרון". הנה כמה שירי שבועות שאהובים עליי במיוחד:

1. וחג שבועות תעשה לך

מילים: מן המקורות, לחן: ידידיה אדמון

איך זה הולך? "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים. הזורעים בדמעה ברנה יקצרו. ארץ נתנה יבולה, ארץ זבת חלב ודבש!"

2. שיר האורח

מילים ולחן: נעמי שמר

איך זה הולך? "טנא ירוק, פרח לבן, יין אדום, פת במלח – זה מה שיש, שב איתנו כאן".

3. שיבלת בשדה

מילים ולחן: מתתיהו שלם

איך זה הולך? "שיבלת בשדה כורעה ברוח מעמס גרעינים כי רב".

4. השיבולים

מילים: מיכאל קשטן, לחן: גיל אלדמע

איך זה הולך? "חד חד מחרב, חד חד מחרב, חרמשי לא יעצור, עד עד הערב, עד עד הערב, שיבולי זהב נקצור נקצור".

5. צל ומי באר

מילים: יורם טהרלב, לחן: לוי שער

איך זה הולך? "במדרון מעל הוואדי עץ השקדייה פורח, באוויר ניחוח הדסים".

שרה'לה שרון (72), בת קיבוץ אשדות־יעקב איחוד ומתגוררת שם עד היום, מנחת אירועי שירה בציבור.

השריטות נשארו

לא רק שהזר שהכנתי היה חסר חן, הוא גם הכאיב לי/ ליאורה רוזנפלד־סופר

ליאורה רוזנפלד-סופר. "מהשנייה שהזר הונח על ראשי הכאב היה פשוט בלתי נסבל"(צילום: שרית צרפתי)

כמה מביך לגלות שהגנטיקה של סבתי, הסורגת הגאונית ושל אמי, שבאופן כללי ידיה ידי זהב – דילגה על דור באופן אכזרי כל כך.

אי־אפשר לתאר אילו ידיים שמאליות יש לי. רשימת הדוגמאות ארוכה ומביכה: ישנם שיעורי הנגרות שנזרקתי מהם בכיתה ז', ושיעורי התפירה שבמהלכם, בעוד חברותיי הכישרוניות כבר תפרו לעצמן תיקים ושמלות ערב, אני יגעתי על תפירתו של נרתיק קטן וכעור עד אין קץ ששימש את אמא שלי אחר כך בתור נרתיק לממחטות טישו. אבל הסיפור הכואב מכולם, ליטראלי, התרחש בחג השבועות.

כשהיינו ילדים, נהוג היה שילדי הקיבוץ מכינים לעצמם את זרי הראש לחג השבועות. מיותר לציין שהמשימה הזו הייתה גדולה על זוג ידיי העגומות. לאחר שעות של מאמצים ואגלי זיעה היה הזר מוכן, עקום להפליא וחסר חן. הנחתי אותו בצד וכולנו חיכינו ליום הגדול שלמחרת, שבו נעלה על הבמה המקושטת ונבצע את הריקוד שעליו עשינו חזרות רבות לצלילי "ארץ חיטה ושעורה".

היום הגדול הגיע. תהלוכת הביכורים חלפה למרגלות הבמה וקהל חברי וחברות הקיבוץ (פלוס ריבוא אורחים שבאו לראות כבכל שנה "איך חוגגים בקיבוץ"), ישבו כולם על חבילות חציר מעקצצות – המהדרין הביאו שמיכות פיקה מהבית לרכך מעט את מגע החציר בישבנם.

עלינו לבמה עם הזרים המקושטים פרי עמלנו. מהשנייה שהזר הונח על ראשי הכאב היה פשוט בלתי נסבל. נראה לי שרק ישו וזר הקוצים על ראשו בדרכו לצליבה יכול היה להבין מה הרגשתי: דקירות, כמו מחטים. לא יכולתי להתרכז בשום דבר מלבד הכאב. לא יכולתי אפילו לזכור צעד אחד מצעדי הריקוד. בצר לי נעמדתי בשורה האחורית, משתדלת להסוות את עצמי ולהסתיר את מכאוביי. הדמעות כבר מילאו לי את הגרון.

המחול הסתיים. ירדנו מהבמה. רצתי ישר למטפלת שלנו שמיהרה להסיר את הזר מראשי וממצחי מוכה השריטות. בכל פעם שהסתכלתי במראה במהלך השבוע שלאחר הפיאסקו, העידו השריטות בדממה: ליאורה, זה ממש, אבל ממש, לא התחום שלך. להבא, עדיף שתתרכזי בתחומים אחרים שבהם ניחנת בכישרון רב יותר – פטפטנות אינטנסיבית למשל.

• ליאורה רוזנפלד־סופר (48) היא ילידת קיבוץ עין־השופט והיום גרה בגדרה. ספר הביכורים שלה, "תפוזי דם", יצא לאחרונה בהוצאת כינרת זמורה דביר
  

כל יולדת רוקסטאר

אמא צועדת עם אחותי החדשה ואבא על הבמה. אני לבד / רותי רודנר

רותי רודנר. "ייקח לי עוד שנים לשבור שורה"(צילום: גבריאל בהרליה)

למרות שזה יום חג, שבתון, אנחנו בגן ולא אצל ההורים. כל הילדים בחולצות לבנות מכופתרות, שמרבעות את הכתפיים באחידות הנדסית, לובשים מכנסיים קצרים עם סימון של ע' עליהם (בגדי ערב, אפילו שצהריים עכשיו). כפות הרגליים שלנו מאדימות בתוך סנדלים חדשים ונוקשים, שנתפרו ומוסמרו אצל דובינסקי בסנדלריית הקיבוץ. כל כניסה ויציאה מהסנדלים כמוהן כפתיחת קופסת שימורים עיקשת – האבזם והחורים ברצועת העור עדיין בסכסוך אזורי שעד סוף הקיץ ייפתר כלא היה, ונגלוש לתוכם כאל עור שני.

בכוורת הארוניות האישיות כבר מחכה לכל אחד מאיתנו זר מענפי אספרגוס תרבותי, צמח דק ועדין מחטים בירוק זרחני כמעט, שנשזר בשעות הסודיות של המטפלות בגן (שעות שבהן הוכרחנו ללכת לישון עם ראש אל הקיר והן שתו תה עם ביסקוויט בכוסות דורלקס מהוהות, ועשו, כך מתברר, גם דברים מועילים).

רועשים וצוהלים אנחנו מחכים לטרקטור עם העגלה שבו נתיישב וניטלטל ונתקפץ ונתרעד עד השדות, למרחב שכבר נחרש ונכבש, תחום בחבילות קש שיוצרות אמפיתיאטרון חקלאי, שתכף ניהנה כולנו מנועם קוציו בשמש הקופחת.

על עמודים גדולים מתנוססים סמלי החג: שבעת המינים, שאנחנו משננים באדיקות במפגשים עם הגננת, שקוראים להם ריכוז (מילה שבהמשך חיינו תתחבר למחנות ואחר כך להפרעת קשב), פלוס דגל ישראל ודגל אדום, שאז עוד נהנה מתשומת הלב של 1 במאי ועדיין לא קופל והוטמן במחסנים.

רמקולים משדרים בלופ את "ים השיבולים" בביצוע של הגבעטרון. המוזיקה מוגברת עד כדי דיסטורשן ומרעידה את מתחם החג שעדיין לא התמלא באנשים.

אנחנו, ילדי הגנים, יורדים מהעגלה ומתיישבים למרגלות הקש המהודק. חברי הקיבוץ מגיעים בינתיים, מי בטוסטוסו ומי בקלנועיתו. ללכת ברגל זה דווקא די נדיר בקיבוץ, ולהיות בעל של איזשהו מנוע (מכונית אסור) זה סמל סטטוס מתחייב.

מאחורי הבמה כבר מרקדים בעצבנות סוסים שיפתחו תכף את מצעד הענפים של הקיבוץ. רוכביהם מגיחים מדי פעם בדהרת שוויץ, מרימים ענן אבק שעוטף כמו כנפיים לרגע את קרסוליהם. אני, שמבלה את שעותיי באורווה, כמהה לחרוג מהשורה, מתפללת בלבי שאורי אחי, בכיר הרוכבים, יחפש אותי ויסמן אותי החוצה משורות הילדים, שישיבתם החרגולית איבדה מזקיפותה בגלל התארכות ההמתנה.

התזמורת מתמקמת על הבמה. אבא שלי, האקורדיוניסט, מתעלם כמנהגו מצו המבוכה והבושה, חוק בסיסי שידוע לכל חבר קיבוץ ושאבוי למי שפספס את השיעור. הוא עוצם את עיניו לחריץ של התרכזות ומסמן לעצמו מעבר אחרון על שיר שאותו לא ניגן מאז שבועות שעבר. אני מתגאה ומתביישת בו־זמנית. קולטת את החומר החריג והלא מקובל שממנו הוא עשוי, למרות האקורדיון והשירות בצנחנים והעבודה ברפת ובדיר.

מתחילים. המקהלה עולה לשיר. כן. שוב את "ים השיבולים" (שמסביב, ועכשיו בדיוק דוקרים מתחת לישבן). השיר מסתיים. רחש של התרגשות בקהל. לזה הרי כולנו מחכים, מצעד התינוקות שנולדו השנה. בהקראה שמית נרגשת עולה גברת אחר גברת, דוחפת בקושי עגלת תינוקות באדמה הבטושה, כשברקע התזמורת מנגנת את "בתינו הומים, הומים מתינוקות"

.

השנה יש לנו ביכורי תינוקת במשפחה, ואני מחכה המון אותיות עד שמגיעים סוף־סוף לר', כדי לראות את אמא שלי צועדת בסך עם עופרה אחותי. קשה להסביר למה, אבל במושגים של המקום והזמן זה "הכוכב הבא" פוגש את טקס הפתיחה של האולימפיאדה. כל יולדת רוקסטאר.

אבא על הבמה, אמא צועדת בסך עם אחותי הקטנטנה ומאחי נשאר רק זנב סוס שמציץ ומצליף מאחורי הקלעים. אני מרגישה לבד בכל ההמולה, והיי, גם לי יש יום הולדת, נולדתי בשבועות ומפה גם השם רות. הדמעות כבר עולות ואני מתכווצת מבפנים כדי לשאוב אותן בחזרה. רוצה לקום, אבל צריך לשמור את השורה. ואז עוד אין לי את האומץ שנהיה. מחר אני אהיה בת שש וייקח לי עוד שנים לשבור שורה.

רותי רודנר (51), ילידת קיבוץ גבעת־ברנר, כיום תל־אביבית. תסריטאית ואשת תקשורת

מי זאת הקרן הקיימת?

ולמה צריך להביא לה ביכורים?/ יונה טפר

יונה טפר. "שזיף מתוק כמו השמחה של אבא וחמוץ כמו הלגלוג של הילדים"(צילום: דינה גונה)

"ילדים, קחו את הטנאים שקישטנו, ונלך לחגיגת הביכורים", אומרת בת שבע הגננת בחיוך.

אנחנו לבושים בחולצות השבת ובמכנסיים כחולים. לראשינו מטפחות לבנות ועליהן זרים עשויים ענפי אספרגוס דקים שאליהם מלופפים ציפורנים אדומים ולבנים. אמא הכינה לי את הזר והביאה אותו לגן. כל הבוקר התרגשתי. פחדתי שהמטפחת תיפול. "אל תדאגי", לחשה לי בלהה המטפלת, "אני אחבר את המטפחת לשיער שלך בסיכות והכל יהיה בסדר". היא מהדקת את הזר על המטפחת ומחייכת, "את כל כך יפה ככה, כמו רות המואבייה".

אנחנו צועדים בזוגות אל הטקס. כל אחד מחזיק ביד סלסילת קש ובתוכה הביכורים. בבוקר קטפנו את הירקות בגן הירק הקטן שלנו. הירקות הבשילו כבר לפני ימים, אבל בת שבע אמרה: "בחג הביכורים נקטוף את הירקות שגידלנו ונעלה אותם לקרן הקיימת".

חם. הידיים מזיעות והזבובים מציקים. בת שבע מתופפת בתוף וקוראת: "ילדים, שירו איתי!" אני מציצה לסלסילה שלי. יש בה מלפפון שקליפתו הצהיבה, צנונית שתלשנו היום מהערוגה, גזר ארוך ודק ועגבנייה קטנטנה שלחייה האחת ירוקה. אני תמהה אם הקרן הקיימת תאהב את הביכורים שלי. אני לא מבינה מי זאת, למה צריך להביא לה ביכורים? בגן עומדת הקופסה הכחולה, הקרויה קופסת הקרן הקיימת. מי שחוגג יום הולדת משלשל פנימה את הפרוטות בשבילה. על לוח החג בגן תלויים ציורים של שבעת המינים. "בשבעה מינים התברכה ארץ ישראל", מספרת בת שבע ומונה אותם: "שעורה, חיטה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר".

"גם שזיף", אני מוסיפה. הילדים צוחקים. הם לא יודעים שאתמול אבא הביא לי שזיף מהמטע. "זה השזיף הראשון שהבשיל". הוא מוציא שזיף אדמדם מכיס חולצת העבודה שלו, משפשף אותו עד ברק לפני שהוא מגיש לי אותו בחגיגיות: "תאכלי ותרגישי מה טעמו של פרי גן עדן".

"אתם, עובדי המטע, זכיתם", מתרגשת אמא, "השזיפים הבשילו ממש לחג הביכורים, תוכלו להעלות אותם לקרן הקיימת".

אבל מי זאת הקרן הקיימת? אני נזכרת בטעמו החמוץ־מתוק של השזיף. מתוק כמו השמחה של אבא וחמוץ כמו הלגלוג של הילדים.

ברחבת החגיגה מושיבים אותנו, ילדי הגן, על מחצלות מול הבמה המקושטת בחבילות חציר, בדגלים ובציורים גדולים של שבעת המינים. אני לא רואה בין הציורים את השזיף של אבא ומצטערת בשבילו. על חבילות החציר שמאחורינו יושבים כל חברי הקיבוץ. כולם לבושים חולצות לבנות. ראשי הבחורות עטורים זרים. והנה גם יודה'לה עם האקרודיון, ציפק'ה עם החלילית ומייק עם החצוצרה עולים לנגן. הצלילים סוחפים וכולם שרים: שיבולת בשדה... זמר, זמר לך... מלאו אסמינו בר...

עכשיו עולה יוסקה המזכיר לנאום. אהוד שיושב לידי מסמיק. המזכיר הוא אבא שלו והוא מתבייש. ואז נורית מוועדת תרבות מכריזה: "יעלו ויבואו: היוגבים והחורשים, הכורמים והנוטעים, הלולנים, הנוקדים והרפתנים. יעלו ויביאו ה־בי־כורים!" מתחילה התהלוכה: בראש רוכב שאול שומר השדות, על ראשו כובע נוטרים ולמותניו אקדח. אחריו עובדי המספוא נושאים חרמשים ואחריהם עגלות הענפים מקושטות בציורים, ענפים ופרחים. הנה עגלת הלול מתקרבת עם הציורים שציירתי לאמא. ניצה, פסיה ואמא מגישות לנורית את ביכורי הלול: כלוב עם תרנגולות, כלוב עם אפרוחים צהבהבים ותבניות ביצים. אמא מברכת בשם הלול ונורית מודה לה בשם הקרן הקיימת. התזמורת מנגנת, חברי המקהלה שרים וחברות לבושות שמלות לבנות וארוכות רוקדות עם אלומות שיבולים. ואז ברעש, חריקות וצפצופים מגיעים הטרקטורים רתומים למחרשות, מקצרות ומשדדות, והטרקטוריסטים זורקים לעברנו, הילדים, סוכריות צבעוניות. אף פעם לא קיבלנו כל כך הרבה סוכריות.

כשהמהומה שוככת, נורית מכריזה: "והנה הקומביין החדש!" החברים מקבלים אותו במחיאות כפיים. פיני, אבא של אסף, עוצר מול הבמה ולקול תשואות מעמיס על גבו שק מלא גרעינים, עולה על הבמה ומכריז בקול הבס שלו: "מלאו אסמינו בר..." כשהוא יורד הוא שולף את אסף מהמחצלת ומטפס איתו אל הקומביין. למה אבא שלי לא נוהג בקומביין? כל כך רציתי לשבת כמו אסף במושב הגבוה. אולי משם הייתי רואה את הקרן הקיימת.

"רוצה לבוא איתי ללול להחזיר את האפרוחים?" שואלת אותי אמא כשהטקס הסתיים.

"הקרן הקיימת לא לוקחת אותם?" התפלאתי.

"הגזבר יעריך כמה שווים הביכורים שהבאנו ואת שוויים בכסף נתרום לקרן קיימת".

אני מלטפת בעדינות את פלומת האפרוח לפני שאני מחזירה אותו למקומו. בלב אני שמחה שהעֶגלה תחזור לרפת, הטלה לדיר והאפרוחים ללול. ואת הכסף, אני כבר יודעת, ישלשל הגזבר לקופסה הכחולה.

• יונה טפר (79), נולדה בקיבוץ דפנה וכיום חברת קיבוץ יגור, סופרת ועורכת. ספרה "כאן היה הבית" מספר על ילדות בקיבוץ בשנות ה־50 בנימה מפויסת ואוהבת. 
  

ריכוז פרויקט: דפנה ארד