קדימה אוכל: הייתה אחראית על חלוקת מזון ל-130 אלף קשישים

משבר הקורונה זימן לאורלי מנזלי ממשרד הרווחה אתגר ענק: לגרום לכך שאף אזרח ותיק לא יישאר רעב. והיא חושבת שאנחנו צריכים לחבק את הוותיקים גם כשאין מגפות

נדב גליק

|

26.05.20 | 03:21

אורלי מנזלי. "מעבר לכך שדאגנו שהאזרחים הוותיקים יקבלו אוכל, גרמנו להם להבין שאנחנו נמצאים איתם במצוקה הזו" (צילום: דוברות משרד העבודה והרווחה)
אורלי מנזלי. "מעבר לכך שדאגנו שהאזרחים הוותיקים יקבלו אוכל, גרמנו להם להבין שאנחנו נמצאים איתם במצוקה הזו" (צילום: דוברות משרד העבודה והרווחה)
מחלקים ארגזי מזון לנזקקים. "האם נכון להמשיך את המענה הזה גם בשגרה? אני לא בטוחה"  (צילום: עודד קרני)
מחלקים ארגזי מזון לנזקקים. "האם נכון להמשיך את המענה הזה גם בשגרה? אני לא בטוחה" (צילום: עודד קרני)
פורקים את ארגזי המזון מהמשאית. "בתל אביב חולקו מדי יום 5,000 מנות" (צילום: דוברות משרד העבודה והרווחה)
פורקים את ארגזי המזון מהמשאית. "בתל אביב חולקו מדי יום 5,000 מנות" (צילום: דוברות משרד העבודה והרווחה)

פתגם סיני ידוע, שעומד בבסיסה של תפיסת הרווחה הישראלית, אומר: "תן לעני דג, והוא יהיה שבע היום. תן לו חכה, תלמד אותו לדוג, והוא יהיה שבע כל ימי חייו". אורלי מנזלי, שכיהנה עד לפני ימים אחדים כמנהלת תחום תכנון מדיניות באגף לאזרחים ותיקים במשרד הרווחה, מאז ומעולם האמינה שהחכה אכן משמשת כרטיס יציאה ממעגל העוני. היא לא חשבה שאי פעם תצטרך לחלק מזון בהיקף גדול, אבל בשיא משבר הקורונה מצאה עצמה מחלקת ארגזים של מנות אוכל לכ-130 אלף קשישים, תוך קבלת עזרה ממשרדי ממשלה ובסיוע מאות עובדים ומתנדבים ברשויות המקומיות.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

"במשבר הזה היה ברור שהקלפים נטרפו", אומרת מנזלי. "גם אנשים שמצבם הכלכלי שפיר לא יכלו לקנות לעצמם אוכל, בגלל הסגר. לקשישים עריריים, שאין להם משפחה שיכולה לעזור, הייתה בעיה. במקרה הזה המדינה הייתה צריכה לתת מענה. האם נכון להמשיך את המענה הזה גם בשגרה? אני לא בטוחה".

 

חלוקת מזון במשבר הקורונה. "היה ברור שהקלפים נטרפו" (צילום: עודד קרני)
    חלוקת מזון במשבר הקורונה. "היה ברור שהקלפים נטרפו"(צילום: עודד קרני)

     

    מזון לכל מגזר

     

    מנזלי (41), תושבת מודיעין, נכנסה בתחילת מארס לתפקיד חדש – סגנית מנהלת מחוז תל אביב והמרכז במשרד הרווחה. "ביום הראשון שלי בתפקיד הגיעה למשרד אחת העובדות שחזרה מחופשה באיטליה", מספרת מייזלי. "היא הגיעה בבוקר, וכמה שעות לאחר מכן הודיעו שכל מי שחזר מאיטליה, צריך להיכנס לבידוד. התחיל לחץ במשרדי המחוז, ואנשים לא ידעו מה עושים. מישהי אמרה שצריך לסגור את המשרדים לשבועיים, כי רק ככה נפתור את זה; אחרים אמרו שצריך להמשיך כרגיל. אני חשבתי שכל האירוע הזה יסתיים בתוך זמן קצר, אבל בערב כבר הודיעו בתקשורת שמסגרות החינוך ייסגרו, ומשם כולנו יודעים איך זה המשיך".

     

    לעובדת שחזרה מאיטליה, שלום. לתפקיד החדש של מנזלי – פחות: היא התבקשה להישאר עד יעבור זעם בתפקידה הקודם בצוות האחראי על אוכלוסיית הקשישים. "אני לא זוכרת שעשיתי משהו חוץ מלעבוד", היא מספרת. "עבדתי ממש 24/7. עשיתי הפסקות רק בזמן הדלקת הנרות ביום שישי וההבדלה במוצאי שבת. היה בלתי נסבל לעבוד כל כך הרבה, אבל ראינו שיש הרבה אזרחים ותיקים שלא יכולים להשיג מזון, והיינו חייבים לעזור להם".

     

    כשהבינו מנזלי ועמיתיה במשרד הרווחה את גודל הבעיה, פנו למשרד האוצר, ושם הציעו להם להשתמש במפעל ההזנה שבימי שגרה מאכיל ילדים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה במסגרת יום הלימודים הארוך. מכיוון שבתי הספר נסגרו, ניתן היה להשתמש בפלטפורמה הזו לשירותי הרווחה, ומכאן הדרך לפרויקט הזנה עצום בגודלו הייתה קצרה. שלוש פעמים בשבוע יצאו משאיות עמוסות בארגזי מזון לכ-240 רשויות מקומיות ברחבי הארץ, ושם, בעזרת מערכי מתנדבים ועובדי הרשות, חולקו הארגזים עד דלת ביתם של הקשישים. המספרים, לפי מייזלי: "ב-22 במארס חילקנו מזון ל-40 אלף אזרחים ותיקים ברחבי הארץ, ובשיא הגענו לכ-130 אלף איש שקיבלו ארוחות באופן קבוע".

     

    לדבריה, כמעט כל הרשויות המקומיות בארץ השתמשו בפלטפורמה הזאת. "הרי כמעט בכל מקום יש קשישים נזקקים", היא אומרת. "בתל אביב, לדוגמה, חולקו באופן יומיומי 5,000 מנות. בירושלים, 13 אלף. היו גם רשויות קטנות, שקיבלו רק ארבע מנות". אבל האתגר לא היה רק כמותי: מייזלי וצוותה נדרשו להתאים מזון לכל מגזר. "היה לנו ברור שבאוכלוסייה החרדית סוגיית הכשרות היא עניין מהותי, מה גם שבדיוק נפלנו על חג הפסח. את המגזר הערבי למדנו תוך כדי עבודה, והיה מאתגר לתווך את ארגזי המזון לטעם הערבי. במספר רשויות ערביות הייתה העדפה לסלי מזון יבשים על פני מנות מבושלות".

     

    המתנדבים הגיעו עד הבית. "המדינה בדרך כלל לא עושה כזה דבר" (צילום: מיכאל דימשטיין)
      המתנדבים הגיעו עד הבית. "המדינה בדרך כלל לא עושה כזה דבר"(צילום: מיכאל דימשטיין)

       

      לא עבודה רגילה

       

      מנזלי מגדירה את עצמה כדתית-לאומית. בעלה עובד בחברת הייטק שעוסקת במכשור רפואי, ויש להם חמישה ילדים בגילאי 13 עד שלוש.

       

      הם הבינו מה אמא שלהם עשתה בעבודה?

      "כל הזמן ניסיתי להדגיש בפניהם את המשמעות של העשייה שלי כדי שהם יבינו שזו לא עבודה רגילה, שזו שליחות, ושאני עושה את זה כי המציאות דורשת את זה. כשאפשר היה לצאת לשחק בחוץ, שמעתי את בני בן ה-11 מספר לחבר שלו בגאווה: 'אמא שלי דאגה שיהיה אוכל לזקנים'. שמחתי: אמרתי בליבי שהוא מבין את המשמעות של מה שעשיתי, ושהוא גאה בי. קשה לעמוד מול זה".

       

      בבוקר הריאיון היא קיבלה מכתב מרגש מקשיש בן 72 מגבעתיים. "הוא כתב שבשנים האחרונות הוא מאוד בודד: אשתו נפטרה, והוא מרגיש לבד, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז שעלה לארץ שהוא הרגיש שרואים אותו, שלא שכחו אותו, שבכל פעם שהמנות חיכו לו בפתח הבית, הן חיממו לו את הלב וגרמו לו להרגיש שהוא קיים. היו לי דמעות בעיניים כשקראתי את המכתב ממנו, ולכן אני מרגישה שמעבר להיבט התזונתי, מעבר לכך שדאגנו שהאזרחים הוותיקים יקבלו אוכל, גרמנו להם להבין שאנחנו רואים אותם ונמצאים איתם במצוקה הזו. זה לא מובן מאליו. הרי המדינה בדרך כלל לא עושה כזה דבר".

       

      ומה יעלה בגורלם של האזרחים האלה אחרי הקורונה?

      "משבר הקורונה הביא לפתחנו הזדמנות עצומה. זו אולי הפעם הראשונה שהסולידריות החברתית כאן ממש הידהדה, והאזרחים הוותיקים זכו להכרה ולחמלה. הרבה פעמים נוח לנו לשים אותם בבתי אבות, רחוקים מהעין ומהלב, ולא כל כך להתייחס לנוכחות שלהם בשיח הציבורי. בסיפור של הקורונה הייתה תחושה של שותפות גורל והבנה שיש פלח אוכלוסייה שנמצא במוקד הסיכון. הלוואי שנצליח למנף את זה הלאה: ניתן לאוכלוסייה המדהימה הזו חיבוק גדול יותר כחברה, ונפחית בקרבם את רגשות הבדידות. הרי גם אנחנו נהיה זקנים בסופו של דבר. צריך למצוא את הדרך לכך שהם יהיו חלק מהחברה, לא בקצה שלה".  

       

      מתנדב על סף ביתו של אזרח ותיק. "גם אנחנו נהיה זקנים בסופו של דבר" (צילום: עודד קרני)
        מתנדב על סף ביתו של אזרח ותיק. "גם אנחנו נהיה זקנים בסופו של דבר"(צילום: עודד קרני)

         

        לא רק מחלקים דגים

         

        שלשום (24.5) היה היום האחרון שבו חילקה המדינה מזון. זה גם היה יומה האחרון של מנזלי בפרויקט שהקימה. "הכמות של מנות המזון הנדרשות ירדה דרמטית, משום שאנשים חזרו לשגרה", היא אומרת. "במקביל, עברנו לחלק מנות וסלי מזון דרך ארבע עמותות שעושות את זה דרך קבע. עכשיו אני נכנסת סוף-סוף לתפקיד שהתמניתי אליו".

         

        בעקבות החוויה שעברת, חשבת אולי שצריך להלאים את העמותות האלה ולקחת אחריות ממשלתית על הביטחון התזונתי של אזרחי המדינה?

        "השאלה שלך נוגעת לשאלה מהי מדינת רווחה. שיטת הרווחה השתנתה לאורך השנים: בעבר פעל כאן משרד סעד שהסתפק בנתינת דגים לאנשים כדי שהם לא יהיו רעבים, ובתקופה המודרנית נותנים לאזרחים חכות כדי שהם ידוגו את הדגים בעצמם. זה תקף גם לשיטת הקצבאות, לא רק למזון: האם אתה נותן לאוכלוסייה הנזקקת רק מה שהיא צריכה, או שאתה מקנה לה מיומנות שתאפשר לה לצאת מהמקום שבו היא נמצאת. בכל מקרה, אני לא מאמינה שמקבלי ההחלטות נמצאים במקום של חלוקת דגים בלבד. כשנחזור לשגרה, נצטרך לגרום לאנשים להיות פחות נתמכים ולאפשר להם לצאת ממעגלי המצוקה". 

         

         

           

           "יש עוד צרות חוץ מקורונה". הקליקו על התמונה:

           

          ד"ר גילת רייש בבית חולים בלאוס. "חולמת לחזור לשם". הקליקו על התמונה (צילום: גילת רייש)
          ד"ר גילת רייש בבית חולים בלאוס. "חולמת לחזור לשם". הקליקו על התמונה (צילום: גילת רייש)

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד