מובלעת נורדית בלב ירושלים: המרכז הפיני הוותיק שופץ ועוצב מחדש

Peace, Faith, Care, Joy, Trust, Grace, Hope. אלה שמותיהם של חדרי האירוח בקומתו העליונה של המרכז הפיני ''שלהבתיה'' בירושלים, ששיפוצו ועיצובו החדש הושלמו השנה, ממש לפני פרוץ הקורונה. השמות משורטטים לצד הדלתות בחוטי ברזל עדינים – עבודת ידו של המעצב קובי סיבוני – ומייצגים נאמנה את רוחו של המרכז האוונגליסטי.

כתוכנו, גם מראהו של המרכז ייחודי בנוף הירושלמי של רחוב שבטי ישראל. מאחורי חומת אבן ישנה וגינה מלבלבת מתגלה מבנה אוורירי בן שתי קומות, עם גג רעפים. את קומת הקרקע, שבנויה באבן ירושלמית בסיתות תלטיש (עיבוד ידני גס, שמתבצע בעזרת פטיש או אזמל, ליצירת שקעים), עוטף מעבר מקורה הבנוי כרצף של קשתות, מעוטר בלבני חרס אדומות. בקומה העליונה מרפסת מקורה, שבה בולטים עמודי עץ אדומים ה''צומחים'' מתוך מעמדי אבן.

האדריכל אריה רחמימוב, שהיה בצוות הפרויקט, מתאר את ייחודיותו: "סינתזה באדריכלות ובחומר, בין אדריכלות מקומית ובנייה מסורתית ירושלמית מהתקופה העות'מאנית, עם השפעות מרכז אירופיות של המחצית השנייה של המאה ה-19, המתבטאות בלבנים האדומות".

מבט ממדרגות הכניסה אל הכנסייה שמעבר לכביש(צילום: שירן כרמל)

לבנים אדומות, עמודי עץ ומרזבים מתפתלים(צילום: שירן כרמל)

את המבנה הציורי, שהוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19 (אחד המבנים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה), תכנן ד"ר קונרד שיק, אדריכל, ארכיאולוג וקרטוגרף גרמני, שחי ופעל בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19. שיק נמנה עם החשובים בחוקרי ארץ ישראל וירושלים. הוא היה אחד האדריכלים הבולטים בקרב בוני ירושלים בתקופת היציאה מן החומות, ותיכנן מוסדות קהילה, חינוך, בריאות ומגורים בשירות הקהילות הנוצריות והיהודיות. ביתו הפרטי היה ''בית תבור'' ברחוב הנביאים, לא רחוק מכאן, בית שמשמש כיום את המכון התיאולוגי השבדי.

ברחוב שבטי ישראל תיכנן מבנה בן 900 מטרים רבועים, ששימש את כנסיית סנט פול, הצופה אליו מעבר לכביש. בשנות ה-50 של המאה הקודמת רכש אותו הארגון הפיני האוונגליסטי FELM (Finnish Evangelical Lutheran Mission) - ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו קידום כבוד הדדי, זכויות אדם, צדק, תקווה ואמונה ברחבי העולם. הארגון פתח בו מרכז פעילות בשם "שלהבתיה", שפועל בו עד היום.

"חזוננו הוא לפעול למען שלום וצדק במזרח התיכון באופן כללי, ובמיוחד בישראל-פלסטין", מסביר הכומר יוקה האוטלה (Rev. Jukka Hautala), מנהל אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה של הארגון. "אנו מתמקדים מצד אחד בילדים ונוער – בחינוך ובהגנה – ומצד שני בדיאלוג דתי ומפגש של אנשים מרקע שונה בסדנאות, ימי עיון, כנסים, מחנות, חגיגות ועוד". בשנה שעברה, למשל, אירחו בו ''נשים עושות שלום'' ארוחת איפטאר, המציינת את שבירת צום הרמדאן.

תוספות שנבנו בפשטות מכוונת

לפני כחמש שנים הוחלט על שיפוץ ושימור. "הבניין ישן מאוד", מסביר האוטלה. "במהלך השנים נעשו שיפוצים קלים, אך היה צריך לשפץ אותו בצורה יסודית כדי לענות לצרכים הנוכחיים". למכרז שיצא ניגשו ארבעה משרדים, ומתוכם זכו "רחמימוב אדריכלים" (אדריכלית אחראית: סלמה רחמימוב. אדריכל השימור: גיורא סולר). על עיצוב הפנים הופקדה המעצבת יוני פרידמן, בתם של האדריכלים. "כשהורי הזמינו אותי לסיור במבנה מיד הרגשתי שאני רוצה להיות שותפה בפרויקט", היא מספרת, "המקום פה בשביל לעשות טוב לסביבה, להנחיל אופטימיות, שוויון וקבלה".

העבודות כללו שער ברזל חדש בחומת האבן, מול הכניסה הראשית; ניקוי של חזית האבן; חידוש ושיפוץ פריטים ועמודים; תיקון וצביעה של דלתות וחלונות מקוריים; תכנון חדש של הגינה; הוספת מעלית זכוכית לצד המבנה, כדי להנגישו; פירוק תוספות בנייה ארעיות בגב הבניין ובניית חדשות במקומן. "היה לנו חשוב לשמור בצורה מרבית על האלמנטים המקוריים ועל גיאומטריית החזיתות", מסבירה סלמה רחמימוב, "קל לראות מהם החלקים המקוריים ומהם החדשים".

החלקים החדשים ברורים, באדריכלות מצטנעת(צילום: שירן כרמל)

התוספות נבנו בפשטות, בקווים נקיים וישרים עם פתחים ריבועיים. "הן משקפות את האופי הפיני", אומרת רחמימוב, בעצמה ילידת פינלנד, שהובילה את הפרויקט. "אדריכלות מינימליסטית, לא בולטת, שמשלימה את המבנה הישן". המשכיות בין החלק הישן לחדש יוצרים הפרטים: קרניז האבן ממשיך כנדבך עליון (קופינג) במרפסת שבחלק החדש, מרזב המים החיצוני והמפותל שוכפל וצבע הטיח הותאם לצבעי האבן העתיקה.

החלקים שאינם קבועים יובאו מפינלנד

ניקיון הקווים, השילוב בין ישן וחדש ובין תרבות מקומית ופינית נמשכים בפנים. "הקו שהנחה את עיצוב הפנים הוא הקו שמגשר בין תרבות המקום (הירושלמית) לתרבות המקור (הפינית)", מסבירה פרידמן. "החלטנו שהחלקים הקבועים – רצפה, מדרגות, מעקה ודלתות – יהיו בעלי אופי ירושלמי, והחלקים הניידים – ריהוט, תאורה וטקסטיל – יהיו פיניים".

שתי הקומות מתוכננות סביב אולם מרכזי, מוקף קירות אבן מסיביים עם פתחים מקושתים, המובילים לחדרים צדדים. הרצפה כוסתה באריחי אבן בגדלים משתנים, ובמקומות שבהם היה ניתן לשמור על הרצפה המקורית היא הודגשה במסגור אבן בזלת.

ציור הקיר באולם הכניסה. האמן אינו ידוע(צילום: שירן כרמל)

בקומת הקרקע נשארה תקרת הרלסים חשופה, הדלתות הישנות והשבורות הוחלפו בדלתות עץ אלון חדשות ("שעוצבו והותאמו לרוח התקופה") ומעליהן נחשפה קשת האבן. כאן יש אולם התכנסות, חדר הרצאות המשמש גם כחדר אוכל, חדר ישיבות, מטבח, משרדים וחדרי שירותים. באולם ההתכנסות בולט ציור קיר מהמאה ה-19. האמן אינו ידוע והדימויים נוצריים מובהקים. "היה ברור שהציור יקבל מקום של כבוד", מספרת פרידמן.

חדר ההרצאות והאוכל(צילום: שירן כרמל)

קשתות האבן מעל הדלתות נחשפו(צילום: שירן כרמל)

חדר הישיבות(צילום: שירן כרמל)

מרצפות מקוריות נתחמו באבן בזלת(צילום: שירן כרמל)

מעבר לחדרי השירותים החדשים בקומת הקרקע(צילום: שירן כרמל)

ישן וחדש גם במטבח(צילום: שירן כרמל)

בקומה העליונה נבנו בין קירות האבן קירות חדשים, שמחלקים אותה לשבעה חדרי אירוח למבקרים המבקשים ללון (אלה לא חדרי מלון, אלא מיועדים לאורחי המרכז בלבד). בקומת הגג חדר עם מרפסת שפונה לעיר העתיקה ("לא ברור עדיין למה ישמש. אולי למדיטציה, או למפגשים קטנים").

הריהוט, המנורות והטקסטיל יובאו מחברת Artek הפינית: לצד המדרגות שרפרף (stool E60) וכורסה (Paimio' Armchair) שעיצב האדריכל הפיני אלוור אלטו בשנות ה-30 של המאה הקודמת. ברחבי המרכז כיסאות בשחור ולבן (Domus chair) של המעצב הפיני Ilmari Tapiovaara. "אלה פריטים שנכנסו לפנתיאון העיצוב הפיני", אומרת פרידמן. "יוצריהם האמינו שעיצוב טוב ראוי שיהיה נגיש לכולם – תפיסת עולם שוויונית שהתאימה למקום". בחדרי האירוח טקסטיל של המותג הפיני האיקוני Marimekko, ואת גרם המדרגות מעטרות מנורות המניפה של ''סטודיו ויהי'' המקומי ("הרגשנו שנכון לשלב עיצוב ישראלי עכשווי").

במעלה המדרגות לקומה העליונה(צילום: שירן כרמל)

כאן יש שבעה חדרי אירוח(צילום: שירן כרמל)

לכל חדר נבחר שם שמתאים לרוח המרכז, והוא עוצב בחוט ברזל עדין בידיו של המעצב קובי סיבוני(צילום: שירן כרמל)

נגרות שמשלימה את משקופי הפתחים(צילום: שירן כרמל)

אפילו האגרטל של אלוור אלטו(צילום: שירן כרמל)

נוף ממרפסת הגג(צילום: שירן כרמל)

"לאירוע הפתיחה הגיעו אורחי הארגון מהארץ ומחו"ל, והארכיבישוף של הלסינקי'', מספרת פרידמן. ''להקה ניגנה ושרה שירים בערבית ועברית, ונאמרו תפילות לשלום. באותו ערב ראיתי בפעם הראשונה את המבנה מתפקד, והרגשתי שהוא מגשים את ייעודו: מכיל, מגשר ומתווה דרך". בעקבות משבר הקורונה הפעילות במרכז עדיין לא התחדשה, סיפר לנו הכומר השבוע, "אך זה היה זמן טוב להכין תוכניות לעתיד. אנו מקווים שביוני כבר יגיעו אלינו כמה קבוצות".

תוכנית קומת הכניסה(תוכנית: רחמימוב אדריכלים, יוני פרידמן / עיצוב פנים)

והקומה העליונה, שבה הוסיפו קירות חדשים לקירות האבן העבים(תוכנית: רחמימוב אדריכלים, יוני פרידמן / עיצוב פנים)

• אדריכלות: אדר' סלמה רחמימוב
• שימור: אדר' גיורא סולר
• עיצוב פנים: יוני פרידמן
• ניהול ופיקוח: אינג' גד קליר
• קבלן: אברהם שוויקה ובנו
• קונסטרוקציה - אינג' אלי בן ואליד
• חשמל: אינג' אייל שר שלום
• אינסטלציה: אינג' יגאל רזניקוב
• מיזוג אוויר: אינג' אבנר וישקין
• מסגרות: יואב גורן
• נגרות פנים: בן האומן
  

-----------------------------------------

מה יעלה בגורלה של וילה שרובר, שהיתה המפוארת בירושלים?

לחצו על התמונה:

כך נראתה וילה שרובר מבפנים, בימי הזוהר שלה. ואיך היום? לחצו לכתבה המלאה (מתוך ארכיון דורה גד, החוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למינהל)