קהילת האופנה הצעירה של ישראל: 'התגובות הרעות הן אלה שמחשלות'

אושר בנד, טרנסג'נדרית בת 16 מאשקלון, הפכה לפני שנה לסמל בעל כורחה. הנערה הותקפה באלימות בבית הספר שבו למדה וסבלה מיחס מפלה, אך מאז מצאה בית בפנימייה במצפה רמון. סיפורה של בנד לא חמק מאנשי השיווק של קונברס ישראל, שאימצו אותה לחברים המקומיים של הקהילה הבינלאומית Converse X, המורכבת מצעירים אינדיבידואליים בגילאי 25-15 עם זיקה מובהקת לתחומי אמנות, ספורט, מוזיקה ואופנה.

כמאמר הקלישאה, תסתכלו עליהם ותראו אותנו – חברי הקהילה הם מעין תמונת מחזור של דור המילניום בחברה הישראלית ערב יום העצמאות תש"ף: מהנער החרדי מיכאל דדון, דרך קיבוצניקים, טרנסג'נדרים, צעירים עירוניים, ועד סוזי אבו קעוד המוסלמית בת ה-19 מיפו, שנולדה לאב ערבי ואם פיליפינית שהכירו בישראל. כינסנו אותם לראיון משותף והפקת אופנה בלעדית ל-Xnet, שבה הם לובשים פריטים מיוחדים של סטודנטים מהמחלקה לאופנה בשנקר לצד נעליים של קונברס.

"ככל שבני נוער ייחשפו לדברים אחרים, פחות קונבנציונאליים, הם ייפתחו". אושר בנד בעיצוב של עדן משה(צילום: עדי סגל)

בדומה לבני דורם מחוץ לגבולות הארץ, הנושאים שמעסיקים את המתבגרים הישראלים מגוונים: מנזילות מגדרית ועד אופנה, מבריונות ברשתות החברתיות ועד ביטחון עצמי וסוגיות של מרכז מול פריפריה. "הקהילה הזאת 'הוציאה' אותי מהצפון", מספר שחר גלר, צעיר בן 21 מנשר עם קצוות שיער מחומצנים, העובד כסגן מנהל מחלקת גברים בזארה. במילה "הוציאה" הוא מתכוון מנטאלית ומחשבתית, מאחר שהוא עדיין גר בבית המשפחה בצפון. "נשר והקריות הם מקומות שיפוטיים, ובזכות הפרויקט הבנתי שאני צריך להיות גאה במה שאני עושה ולובש".

"אתה לא יכול ללכת בקיבוץ לבוש במכנסיים עם קרעים, כי ישר ישאלו אותך בציניות אם קפץ עליך כלב וקרע לך את המכנסיים", מוסיף אסף אריאלי, 15, מקיבוץ יזרעאל בצפון. לדבריו, בגיל 12 עלה לראשונה על האוטובוס לתל אביב ומאז הוא מבלה בה לא מעט, רוכש בגדים ומצלם תוכן לעשרת אלפים העוקבים שלו באינסטגרם. "אני אדם שונה באינסטגרם בהשוואה למציאות", הוא מודה, "לא כל מה שרואים באינסטגרם נכון, אבל אני משקף שם את מה שאני עובר".

"בשכבת הגיל שלי לא אהבו את מה שאני עושה, הפיצו עליי שמועות וניסו בכוח להוריד אותי. נעלבתי מאוד. הייתי חוזר מבית הספר ומסתגר בבית". אסף אריאלי בעיצוב של אפק פריזאת(צילום: עדי סגל)

כשאריאלי מציין את הפערים בין החיים הנוצצים לכאורה באינסטגרם, הוא מתייחס, בין היתר, לבריונות הרשת. בדומה לחברי הקבוצה האחרים, הוא מבקש לנצל את הפלטפורמה הזאת כדי לצאת נגד אלה שמנסים להקטין אותו ולעלוב בו. "חטפתי הרבה מאנשים בעפולה, שנמצאת בסמוך לקיבוץ שלי", הוא אומר ומציג מתח נוסף בחברה הישראלית, בין בני קיבוצים לעירוניים שסביבם. או כפי שאפשר ללמוד בין השורות: בין אשכנזים למזרחים.

"בשכבת הגיל שלי לא אהבו את מה שאני עושה, הפיצו עליי שמועות וניסו בכוח להוריד אותי. נעלבתי מאוד. הייתי חוזר מבית הספר ומסתגר בבית. זה אומנם היה באינסטגרם, אבל זה השפיע על חיי היומיום שלי. התחלתי להתחזק כשראיתי שיש עוד אנשים שדומים לי ואני לא צריך להתייחס לכל התגובות האלה. לאט-לאט אתה מבין שאתה צריך לגדול מזה".

אייל בוחבוט עלון בעיצוב של ניקה יעקובוב(צילום: עדי סגל)

דברים דומים אומרת גם בנד, שנאלצה להתמודד עם אלימות פיזית והפכה לגיבורה של הקהילה הלהט"בית. "בריונות רשת היא תופעה שמתרחשת לא מעט, לצערי. אני כבר בשלב שבו אני מוחקת קללות ותגובות מגעילות או פשוט חוסמת", היא אומרת ומציגה סדרת הודעות פרטיות שהיא מקבלת, כמו "שאלות" מעליבות על המגדר שלה או אפילו על הבחירה שלה לאכול פיצה עם פפרוני. "כתבו לי 'גוי בן זונה'", היא אומרת ומציגה את ההודעה, "למדתי לבנות את עצמי מדברים רעים. הדברים הטובים רק מחזקים את מה שכבר נבנה".

"לא סתם קוראים לה אושר, זה מחייב", מתערב אריאלי, "התגובות הרעות הן אלה שמניעות אותך הלאה. מחשלות אותך".

אמה גולדברגב בעיצוב של אפק פריזאת(צילום: עדי סגל)

לכל אחד מהם יש סיפור התמודדות מול החברה. שגיא לירן, 24, מכפר יונה, סטודנט שנה ב' לתקשורת, שיווק ופרסום במכללה למנהל, רזה כגבעול עם רעמת תלתלים מפוארת הקופצת על ראשו, מספר כי כשהיה בן 13 הוצא מהארון בטעות על ידי חברה. במקום קטן כמו כפר יונה, זה לא עבר בשקט. במיוחד בשל גילו הצעיר. אמו של אחד התלמידים בכיתתו, לדוגמה, זרקה עליו תפוז מרכב נוסע. "היא צעקה לי 'יא הומו בן זונה'. בשביל נער צעיר זה טראומתי", הוא מספר, "במיוחד מכיוון שחיפשתי את מקומי באותם ימים".

"להיות אאוטסיידר רק בונה את האופי שלך"

מלבד חזות מעניינת, עניין באופנה ויכולת הגדרה עצמית דרך אמצעים ויזואליים, כל חברי הקבוצה גם מפגינים ביטחון עצמי. משמח לגלות שהם מתנסחים בשפה עשירה, מפוקסים ומציגים רעיונות מגובשים. לא בכדי, גם רוח הבגדים שהם לובשים ונוצרו על ידי סטודנטים מהמחלקה לאופנה בשנקר תואמים למסר הפתוח וחסר הגבולות שהם מעבירים. אחת הדמויות המסקרנות מבין חברי הקהילה היא סוזי אבו קעוד מיפו, המנהלת חנות נעליים ובגדים בתל אביב ומשמשת, לדבריה, גם כדוגמנית עצמאית. בצילומים להפקה היא לבושה בחולצת שכמייה של שיר דני ודודי כהן במשחקים של חשיפה והסתרה. המראה הייחודי שלה הוא שילוב גנים של אב ערבי ואם פיליפינית. "המוצא שלי מעולם לא היה עניין. זה נתפס כאקזוטי, אולי כי אני לא נראית ערבייה", היא אומרת באגביות.

אריאלי: "מה זה נראית ערבייה?!"

אבו קעוד: "אף פעם לא חוויתי גזענות. הייתי האסיאתית היחידה בבית הספר היסודי, אבל היה לי שם קשה: הייתי צריכה להתלבש צנוע. גדלתי כמוסלמית חילונית בבית ליברלי ופתוח. אני לא הולכת עם חיג'אב או מכסה את עצמי. העולם נפתח עבורי כשעברתי לבית הספר הדמוקרטי בכיתה ז'".

שני ההורים שלך מקבוצות מיעוט בחברה: עובדים זרים, ערבים ישראלים. את רואה בנוכחות שלך ניצחון?

"אני גאה להיות מוסלמית ופיליפינית. ההורים שלי בעננים מזה שאני מדגמנת. אבא שלי פחות אוהב את זה, אבל הוא תומך בי במאת האחוזים. לא הייתי כאן ללא תמיכה".

גלעד הילל בעיצוב של דודי כהן (צילום: עדי סגל)

נוכחותם בקהילה היא לא רק טפיחה עצמית על השכם, אלא גם אפשרות לחזק אחרים. "אני רוצה שאנשים ילמדו דרך חשבון האינסטגרם שלי לקבל את השונה", אומרת בנד, "ככל שבני נוער ייחשפו לדברים אחרים, פחות קונבנציונאליים, הם ייפתחו".

גלר הצעיר מנשר, שחולם ללמוד אופנה ולעבור לגור בתל אביב יום אחד, חושף שהיה ילד שמן מאוד. "שקלתי 113 קילו בגיל 15, אז לבשתי בעיקר בגדים זרוקים ורחבים. בחיים לא לבשתי צמוד, רק אוברסייז. יום אחד הלכתי לקנות מכנסיים לבית הספר ושום דגם לא עלה עליי. מכנסיים במידה 48 אפילו לא עלו על הירכיים שלי". הוא החליט שזה הזמן לשינוי: "בחופש הגדול שבין כיתה י"א לי"ב הורדתי 37 קילו. נכנסתי לאטרף. עשיתי ספורט שהוביל לשברי מאמץ ברגליים. כשחזרנו ללימודים, אנשים היו בהלם".

הגוף החדש העניק לך ביטחון עצמי?

"לא, אבל הוא איפשר לי יותר אופציות לבדוק גבולות ואפשרויות להתלבש כמו שאני רוצה. המלתחה שלי שונתה בהתאם. לא הייתי משתנה אם הייתי נותר שמן, אבל חשוב לי שאנשים יראו אותי, שיכירו אותי. אני לא כאן סתם. אני פה בשביל כל האנשים שיש להם חרדת ביצוע, שמפחדים להיות מי שהם".

עמית דן בעיצוב של עופרי מצא(צילום: עדי סגל)

האם אתה חווה קושי בלהיות האאוטסיידר, השונה?

"זה רק בונה את האופי שלך. אף אחד לא מושלם. אם אתה בן אדם שמוכן להקריב מעצמו כדי להיות האדם שאתה רוצה להיות – אתה צריך לעבור את כל הירידות והשריטות של החברה".

אתה חושב שיש קשר בין מיניות לאופנה?

"בגד זה חפץ ללא מגדר. בתור אחד שעובד בחנות בגדים, אני מזהה נשים שבאות למחלקת הגברים ולהפך. יגיע היום שבו גברים יבינו שזה בסדר".

לירן: "כשהייתי בן תשע, רציתי מכנסי סקיני לבנים. הלכתי עם אמא שלי לחפש לי מכנסיים בכל מקום, כולל במחלקת בגדי ילדות, ולא היו סקיני לבנים. בסוף ההורים שלי הלכו לתופרת שהכינה לי במיוחד. ואז הלכתי איתם לבית הספר ואנשים בכיתה לא הבינו מה קורה", הוא צוחק, "זה היה נראה כמו טייטס! היום כמעט כל הארון שלי הוא ממחלקת בגדי נשים".

אבו עקוד: "גם אני קונה בגדי גברים מגיל צעיר".

אריאלי: "הדור שלנו מייחס פחות חשיבות למגדר של בגד. אם אני רואה משהו יפה, אני קונה, לא משנה לי אם זה ממחלקת גברים או נשים. הנה, אפילו עכשיו אני נועל נעלי פלטפורמה של נשים".

אייל בוחבוט עלון בעיצוב של אבי-און אסייג(צילום: עדי סגל)

ולמה יאנה גור לא מתגעגעת לתל אביב ולחיי הזוהר?

"לא עצרתי לשאול את עצמי מה אני באמת אוהבת": יאנה גור מול המראה. לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: טל שחר)