מוקדם מדי לאמוד את האפקט החברתי והכלכלי של משבר הקורונה הנוכחי, אך אין ספק שעניין הגילנות יהיה אחד הנושאים שעוד ידובר בהם. אם עד לפני שהנגיף הופיע בחיינו גיל 60 היה ה-40 החדש, היום הכל אחרת. פתאום חתך עצום באוכלוסייה הוכנס תחת קטיגוריה לא מחמיאה של קשישות וקשישים שיש להרחיקם מילדיהם ונכדיהם. מזל שיש מרפסות.
דקה לפני המשבר עוד ניקיתי לילדים את הבית
עם פרוץ משבר הקורונה, עדי הילה גונן (62), עורכת דין שמתמחה ברשלנות רפואית ונמצאת בעיצומו של תואר שני במשפטים, קמה בוקר אחד וגילתה שהיא קשישה. זה עוד היה עובר לה בגרון, אבל אחרי שהיא ראתה בחדשות ראיון עם רופא ישראלי שעובד באיטליה, שנוכח הכאוס והלחץ על בתי החולים שם סיפר שהם נאלצים לוותר על הטיפול בבני 60 ומעלה, היא חטפה את החלסטרה.
תחת הכותרת "אני בת 62 - אל תוותרו עלי", היא כתבה פוסט בפייסבוק שבו הביעה את החשש "שכשהמחסור בציוד יגבר והצפי שמספר החולים ישטוף כמו צונמי את בתי החולים יתממש, בהיותי 'קשישה' הם עלולים לוותר עליי ראשונה". הפוסט, שנכתב בלהט הרגע, התפשט בפייסבוק כאש בשדה קוצים, ועוד באותו יום הוא זכה לאלפי שיתופים ולייקים.
גונן, שחיה היום בזוגיות עם רני הלרמן (68), הייתה שנים רבות גרושה שגידלה לבד את שלושת ילדיה: פסיכולוג ילדים (41), משפטן (36), ועובדת מד"א (29), כולם רווקים. "באותו בוקר שבו כתבתי את הפוסט עלה רופא ישראלי באיטליה לשידור וסיפר שההוראות שם מאוד ברורות: אנשים מעל גיל 60 מתבקשים להתקשר לבני המשפחה ולהיפרד מהם, כי את האמצעים שיכולים להציל חולי קורונה מיעדים רק לבני 60 ומטה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ישבתי לכתוב בדם ליבי, בסערת רגשות גדולה".
"מאז החלה מגפת הקורונה, אני לא מי שאני, איבדתי זהות פרטיקולרית ואני נקראת 'קשישה'", כתבה בפוסט. "בכל מהדורה, בכל כתבה, בני 60 ומעלה הפכו להיות קשישים וגם אני... דקה לפני התפרצות הקורונה עוד ניקיתי לילדיי את הבית, סחבתי קניות במשקל שגם שליח לא סוחב, נחשבתי כבעלת דעה שניתן להתייעץ איתה, הייתי חזקה ואיתנה שמתוזזת מבלי הניד עפעף. אני לומדת לתואר שני עם בני ובנות עשרים פלוס, שאני לא נופלת מהם בכוחותיי, אך מרגע שהקורונה פקדה את חיי הפכתי בעיני מקבלי ההחלטות לקשישה... האופן בו מתייגים אותנו בני ה-60, מעבר לכך שהיא מעליבה היא בעיקר מפחידה. אני חרדה שעלי יוותרו ראשונה, ולכן תפסיקו לקרוא לנו קשישים. ואם חלילה אחלה, תנו לי הזדמנות שווה כמו לכולם".
את כועסת.
"כן, עיצבן אותי שבכל פעם שדיברו בתקשורת על בני 60, נלווה לזה התואר קשישים. אני נמצאת היום בקריירה השלישית שלי, הייתי אחות מוסמכת ומיילדת, אחר כך הייתי הרבה מאוד שנים מנכ"לית של חברה לציוד רפואי ותרופות, וכבר תשע שנים אני עורכת דין עצמאית. אוטוטו אני מסיימת תואר שני, חבריי לספסל הלימודים הם בקבוצת גיל שלא נושקת אפילו ל-30, ותאמיני לי שאני לא מרגישה יותר קשישה מהם".
הופתעת שהפוסט שלך תפס ככה?
"וואו, זה פשוט הזוי. אני לא מרבה לעלות פוסטים, אני יותר עוקבת - כעורכת דין אני נזהרת להביע את דעותיי, למרות שיש לי דעות נחרצות, כדי לא לסכן את הרישיון שלי. לא האמנתי שישתפו כל כך הרבה וזה יגיע לכל כך הרבה מקומות. כולם מזדהים ומשתפים, וזה מעיד שהנושא הזה נוגע להרבה מאוד אנשים שחוששים שאם נגיע למצב שבו נידרש לעשות בחירה, הם יהיו הקשישים שיאלצו לוותר עליהם".
מה מפריע לך במילה קשיש?
"כשמצמידים למישהו כינוי, תיאור או הגדרה, הדברים מחלחלים ויש לזה משמעות הרבה יותר נרחבת. היום אנשים בני 60 הם הכי באמצע החיים, בגיל 60 אנשים פונים לקריירה חדשה, מתאהבים, מתחתנים ואפילו מביאים ילדים. אני מקווה שהדברים שלי יגיעו גם לעיתונאים בתחנות השידור שיש בידם לשנות את השפה".
איך את מסתדרת הסגר שנכפה עלינו?
"עדיין אין לי נכדים, אבל אני רואה אצל בן זוגי שהכי קשה זה הנתק מהם. עד ההנחיות החדשות שהגבילו את היציאה מהבית למאה מטר, הייתי מתגנבת החוצה, קופצת לקניות או לתת לבן שלי אוכל. הוא נוזף בי, כמובן, למרות שאני שומרת על הכללים. הילדים שלי מאוד דואגים לי. בתי ובעלה לעתיד הם בקבוצת סיכון בגלל ששניהם עובדים במד"א, אז הם לא מרשים לי להתקרב אליהם. רציתי ללכת להתנדב והם הטילו וטו, אבל אם נגיע לאיזשהו מצב של כאוס ותהיה קריסה של צוותים רפואיים, אני לא אשאל אותם, ואהיה הראשונה להתנדב ולסייע".
אומרים לי את בת 36 לא 63
זיוה גרינר (63), מורה לריקודי עם מחולון, מתנגדת אף היא למינוחים החדשים שהגדירו אותה כ"קשישה". "קיצצו לי את הכנפיים", היא זועקת, "ממתי הפכתי להיות זקנה?" בפוסט שהעלתה לפייסבוק, כתבה: "אני רוקדת פעמיים־שלוש בשבוע ריקודי עם כארבע שעות בערב, אני עושה פילאטיס ופלדנקרייז כל יום, בימים כתיקונם אני מרקידה את ילדי חולון המקסימים במספר בתי ספר בעיר, אני תאוות חיים, אוהבת לבלות וגם להשתטות, ועל כך יעידו חברותיי בנות ה-40. אז מי אתם שתגידו עליי קשישה?"
"אנשים אומרים לי 'את לא בת 63, את אולי בת 36', אני עושה דברים שגם בנות 30 לא עושות, וחוץ מזה 60 זה ה-40 החדש", היא מסבירה. "המורות בבתי הספר שאני מלמדת מתעלפות ממני ושואלות איך יש לי כזה מרץ, אבל אני תמיד הייתי כספית קופצנית, אז להגיד עליי קשישה? בכלל לא ידעתי שאני כזאת", היא שואלת.
מאז פרוץ משבר הקורונה גרינר, אם לשלוש בנות וסבתא לחמישה, לא מוצאת את עצמה. היא נשואה לחנן, רב אמן בברידג', עבדה 40 שנה במחלקת משאבי אנוש בבנק לאומי, ואחרי פרישתה עשתה תעודת מרקיד ילדים בריקודי עם, התחביב שלה מאז ומתמיד. היום היא מלמדת ריקודי עם בכיתות א'-ב' בבתי ספר יסודיים בחולון.
"בעלי משחק ברידג' מול המחשב, אבל לי קשה לרקוד לבד", היא מתלוננת. "מה שנותר זה להיכנס להרקדות הווירטואליות של כל המרקידים ולרקוד לבד בבית. בתי מור היא אם לשלושה בנים, והיא גרה לא רחוק ממני, אז אתמול היא באה לבקר אותנו והנכדים צעקו לנו מלמטה שנצא למרפסת. בהתחלה שמענו 'סבא, סבתא' ולא הבנו למי קוראים, עד שקלטנו שזה לנו ושנינו התחלנו לבכות מרוב התרגשות. הבת שלי בוכה למטה ואנחנו בוכים למעלה".
הבנות עכשיו יותר דואגות לכן?
"אוי, לגמרי. אנחנו כל הזמן עזרנו ודאגנו, ופתאום טלפונים 'אמא את לא יוצאת!', 'אמא, שמת מסכה?', 'יש לך כפפות?' אני לא יכולה לנשום. אני שמה כפפות ומסכה, רוצה לצאת והן לא נותנות לי".
מה הכי קשה?
"ימי שישי. כולם אצלי כל שישי בערב, ההורים שלי גרים קומה מתחתיי, ופתאום אני לא יורדת להורים. מה יהיה בליל הסדר, אני לא יודעת. אני כל כך רוצה לקוות שנעשה ביחד, אבל נראה לי שזו אופטימיות מוגזמת".
למי קראתם זקנה?
אירית מאירי, שחקנית בת 60 ומשהו ("בעולם שלנו אסור לי להגיד כמה") מצטרפת לקריאת חברותיה לגיל ואומרת: "עדי הילה גונן כתבה את מה שאני חושבת כבר כמה ימים, היא דיברה מגרוני ומגרונם של כל אזרחי ישראל שגילם נע סביב ה-60. איך נהיינו קשישות פתאום? אני לא קשישה. אני אישה בת 60 פלוס בתעודת הזהות, אבל מרגישה למעשה בת 50, צעירה ברוחי, אוהבת את החיים ואוהבת ליהנות. מאוד לא נכון להשתמש בהגדרות כאלה, יש זקנות צעירות ויש צעירות זקנות. המספר לא קובע. זה מזכיר לי קצת את השואה, גם שם הסתכלו על הגיל וקבעו: אתה לחיים ואתה למוות".
מאירי, גרושה ואם לשני בנים, הבכור (40), שחקן שחזר בתשובה וחי באלעד, והצעיר (26), נמרוד מאירי הפטל, פסנתרן קלסיקאי וחבר בהרכב "מולטי פיאנו", שמתגורר איתה. היא עצמה הייתה בת יחידה, בתם של זמרת אופרה ופסנתרן קלאסי וג'אז, שליווה בין היתר את שלישיית הגשש החיוור. "אני ילדה של מוסדות וקיבוצים, להורים שלי לא היה זמן לגדל אותי ואמא שלי לא אהבה ילדים, אז נדדתי בין גבעת השלושה ונגבה, חייתי שנה במנזר בקפריסין ואפילו בביתה של המטפלת שלי במשך שנתיים", היא מספרת.
היא למדה בניסן נתיב, שיחקה בתיאטרון "הסימטה" ובתיאטרון הקאמרי, בין היתר ב"ייסורי איוב" של חנוך לוין. בנוסף שיחקה בסרטים ("פרקי אליק", ו"מיכאל שלי"), התארחה בסדרות טלוויזיה (כמו "רמזור") והתפרנסה גם מהנחיית ערבי שירה בציבור עם גיטרה.
"כשהיינו צעירות בנות 30 חשבנו ש-60 זה סוף החיים, אבל היום 60 זה גיל שבו פותחים קריירה, מתאהבים ומתחתנים - עד עכשיו הייתה גם לי אהבה יפה. הווייב שלי מאוד צעיר ופתאום התחיל משבר הקורונה והתעוררתי, נפל לי האסימון והתחלתי לקלוט ש-וואלה, אני מבוגרת. ממש עצוב, פתאום אני זקנה בעיני אנשים שלא חשבו ככה קודם".
כמה את חוששת בגלל הקורונה?
"אני לא חוששת מהקורונה, אלא מקובעי המדיניות שהכניסו אותי לקטגוריה של קשישות. חבר רופא אמר לי 'אירית, כשנכנס אצלי לבית חולים אדם בן 60, מול בחור בן 25, ואפשר להציל רק אחד מהם, תמיד נבחר רק את הצעיר. זה מזעזע בעיני. כשסיפרתי את זה לבן שלי, הוא אמר שיש בזה היגיון - הוא מאוד דוגרי, לא עושה לי חשבון – אבל אותי זה קומם, כי זה נורא מסוכן לתת לרופא לבחור, הוא לא אלוהים".
מה את עושה בימים אלה של הסגר?
"מה לא? אני מציירת, קוראת, כותבת, שרה במקהלת נווה צדק - עשינו מפגש ב'זום', וגם משלימה כל מיני קשרים שהזנחתי. אני לא זזה מהבית, גיליתי שאני קצת היפוכונדרית ודי שומרת על עצמי. הבן הצעיר שלי גר עכשיו אצל ההורים של החברה שלו, רק כדי להגן עליי, כי ההורים שלה צעירים יחסית".
הוא תמיד דאג לך ככה, או שזה רק עכשיו?
"לפני המשבר הרגשתי לפעמים שהוא שוכח שיש לו אמא, ועכשיו הוא כל הזמן מתעניין ודואג. לא יודעת איך התהפכו היוצרות, בדרך כלל אני אמא קצת משוגעת וקצת חרדתית, רודפת אחריו וצריכה לדעת עם מי הוא הולך, מתי הוא חוזר, עד שהוא הבין שכדאי לו להגיד לי כי אחרת אני מתקשרת לכל החברים ועושה פדיחות. עכשיו פתאום הוא מתקשר אליי שלוש פעמים ביום, לבדוק שאני בבית, שהכל בסדר. הוא שואל איך את מסתדרת ואני שואלת אותו 'מי אתה ומה עשית לבן שלי?'".
