הסופרת לבנה מושון נמצאת על הבמה הציבורית כבר קרוב ל-40 שנה, מאז שהוציאה את ספרה הראשון, אבל רק עכשיו, בגיל 67, כשעל המדף שלה מוצבים 44 ספרים פרי עטה, היא מספרת לראשונה את סיפור חייה וחושפת את הסוד שהסתתר מאחורי האישה הצנועה, העדינה והאלגנטית, שזכתה פעמיים בפרס אקו"ם; אישה שסביבתה השמרנית ציפתה שתלך בתלם המסורתי, והיא חיה את חייה כמו שרצתה, הגשימה את כישרונותיה במלואם וגם שילמה על זה מחיר. "הייתי חריגה", היא מודה. "עד גיל 36 גרתי לבד. כתבתי, פרסמתי, נסעתי בכל הארץ, אבל במשפחה לא היו מרוצים. איזו אמא ח'אלבית רוצה בת רווקה? אחותי הגדולה הייתה נשואה כבר בגיל 23, ואני שברתי את השבלונה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
בספרה האחרון, "כריתה" (דני ספרים), יש התייחסות לרקע שלה, והוא כולל לא מעט אלמנטים אוטוביוגרפיים; על אחד מהם היא מעולם לא סיפרה לאיש, מלבד בעלה. לפני הראיון הזה כינסה את ילדיה וסיפרה להם את הסוד ששמרה מהם שנים רבות: העובדה שעברה תקיפה מינית בילדותה. "היה נער שהיה תופס אותי בשביל בין הבתים ומפתה אותי בממתקים", היא מספרת. "הבנתי שמה שהוא עושה לי, לא בסדר, כי זה היה בחשאיות, אבל לא ידעתי מה בדיוק לא בסדר, ולמה ואיך. שנים לא סיפרתי, כי הרגשתי שהגוף שלי מחולל. היום אנשים לא יכולים להבין את השתיקה הזאת, אבל כל בנות דורי ובנות הדורות שלפנינו הסתירו, שתקו והתביישו".
הכירו אותה:
פחדתי, התביישתי
מי שהכיר את מושון בילדותה, בוודאי לא יכול היה לדמיין שהיא תהיה סופרת פורייה, ושאחד מספריה, "שתיקת הצמחים", ייכלל ברשימת המועמדים לפרס ספיר. בבית הצנוע בשכונת עזרא בתל אביב, שבו היא גדלה, היו בעיקר ספרי קודש; ההורים היו טרודים בקשיי התאקלמות ופרנסה, והילדים שיחקו ברחוב. "זאת הייתה שכונה דלה מבחינה תרבותית, ולא הייתה בה ספרייה", אומרת מושון. "אני הייתי כותבת על קירות המחסן שהיה לנו על הגג. הייתי ממלאת את הקירות בהגיגים ובמחשבות. כנראה שרציתי להיראות, אבל לאף אחד לא היה אכפת, ואף אחד לא ראה".
אף אחד גם לא ראה מה עושה לה בן השכנים, נער כבן 16. "באותם ימים הייתי הולכת לבית הספר במכנסי התעמלות. לפני הלימודים הוא היה מפטפט איתי, מושך אותי ביד, נותן לי ממתקים ומלטף לי את הרגל. אני לא רואה להיכנס לתיאורים, אבל הוא היה מגיע לסיפוקו הנצלני. אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק זה נמשך, אבל זה היה כמה חודשים, אולי שנה. אחרי שזה נפסק, ראיתי אותו מלטף רגל של ילדה אחרת. הייתי מזועזעת: כנראה שרק כשעמדתי מהצד, יכולתי לראות שזה לא בסדר. מאז ממש שנאתי אותו. כל פעם ששמו עלה, ביטאתי כלפיו שאט נפש, עם מילים מגונות, ואף אחד לא שאל למה".
גם לא ההורים?
"גם לא הם. היה לי אח, צעיר ממני בשנתיים, שנפטר בגיל שלוש, ואמא שלי התמסרה לאבל על מותו. לאחר מכן היא ילדה ילד נוסף וטיפלה בו במסירות יתר: שמרה עליו, הייתה חרדה לו. אותי ואת אחותי היא ראתה פחות. לאבא שלי פחדתי לספר. אחר כך התביישתי שכל זה קרה בגלל ממתקים".
בתיכון הייתה צריכה לעבוד קשה כדי להדביק את הפער בינה לבין שאר התלמידות. "הגעתי מבית ספר דתי פרובינציאלי לתיכון ברמה גבוהה, והפערים היו עצומים, לא רק מבחינת רמת הלימודים: פגשתי שם בנות שהיו חניכות בבני עקיבא, ושהיו להן חיי חברה ענפים, בעוד שאני בכלל לא ידעתי מה זה תנועת נוער. זה היה כאילו באתי לארץ חדשה. בשיעורי ספרות, כשהשמעתי דעות ספרותיות, המורה לגלגה עליי".
הרגשת אפליה?
"מעולם לא אמרתי שסבלתי מאפליה, אבל אני כן חושבת שלאורך השנים הייתה נטייה לפסול את כתביי בגלל הזהות שבצבצה מתוך שמי. גם לבנה וגם מושון – יותר מדי ספרדי. יחד עם זאת, לא החלפתי את השם גם אחרי שהתחתנתי עם אשכנזי".
אחרי התיכון למדה חינוך וגיאוגרפיה, ועם תום הלימודים עבדה במזכירות משרד החינוך והחלה בעבודה עיתונאית: כתבה טור ב"מעריב לנוער" ואחר כך ב"דבר לילדים". לאחר שהחלה לכתוב באופן קבוע במגזינים נוספים, עזבה את משרד החינוך וקבעה את הכתיבה כמקור פרנסתה היחיד. בהמשך עבדה כמורה לספרות ולעיתונות בבית ספר יסודי באור יהודה. הצלחתה ככותבת הייתה מיידית: עוד בטרם מלאו לה 30, פרסמה שני ספרים. בחיים האישיים דברים קרו לאט יותר: עד גיל 27 היא עוד גרה עם ההורים, ואלה לא הסתירו את מורת רוחם מהסטטוס שלה. "אמא שלי כל הזמן שאלה: 'מה יהיה?' בגיל 35 מצאו לי גידול שלא היו בטוחים מהו, ונאלצתי לעבור ניתוח מורכב בכליה. זה היה אירוע טראומטי עם אשפוז של שלושה חודשים. הייתי רווקה, שפתאום מוצאת את עצמה חולה מאוד עוד לפני שיש לה משפחה. ההורים שלי היו אבודים, אבל גם הם לא הבינו את גודל הטראומה, כי לא הסברתי להם".
מי ששהה איתה בבית החולים יום ולילה היה יואל קוזק, לימים בעלה ואבי שלושת ילדיה – נעה (30), דפנה (29) ודן (26). "כשהם נולדו, נכנסתי לחרדה שמא יקרה להם מה שקרה לי בילדותי", אומרת מושון. "הייתי עוקבת אחריהם, מתבוננת, מבררת. כל הזמן שואלת שאלות: מה היה? מי היה? לאן הלכתם? ממש ירדתי לחייהם. לקראת הראיון הזה קראתי להם וסיפרתי הכל. היו להם שאלות. אחת הבנות הייתה נסערת ופרצה בבכי".
מה קרה שהחלטת לחשוף את זה?
"בשנה האחרונה אזרתי אומץ: ניגשתי למרכז לנפגעי תקיפה מינית ומסרתי עדות. הנער מת, הוריי כבר נפטרו, ומבחינתי זה סוף פסוק. היה לי ברור שאם אוציא את זה בזמן שהוריי בחיים, זה היה מתפרש כאילו אני מאשימה אותם, שהם לא שמרו עליי מספיק. כי איפה הייתה אמא שלי? עכשיו כבר אין לי מה להפסיד, ואני רוצה לתת אומץ לנשים אחרות שמסתובבות עם זה שנים. לצעירות היום יש יותר אומץ מאשר לנו, המבוגרות. אנחנו עדיין סוחבות תחושות מיושנות כלפי תגובות מיושנות. קמפיין MeToo נועד לצעירים, אבל הוא גם מנער את הזיכרונות של בני הדורות הקודמים ונותן לנו להבין שאין מקום לשתיקה. הדרך נסללה, אז הגיע הזמן לפתוח את הפה ולספר הכל בגלוי".
הדבר המופלא הבא
היא גרה בגבעת שמואל, מקיימת חוג קוראות בגבעתיים ומתלבטת מה לעשות עם הזמן הפנוי שיש לה מאז פרישתה לגמלאות, לפני שנה. "אני שוקלת להעביר סדנאות לכתיבה יוצרת, אבל יש המון, ובעיניי זו אחת הסיבות לרדידות שאליה הגיעה הספרות העברית. יותר מדי אנשים משתתפים בסדנאות האלה, והתוצרת הספרותית הולכת ויורדת. כתיבה ספרותית דורשת נשגבות, דיוקים, ניואנסים, רזולוציות. סופר צריך קצת יותר מהדרכה בסדנאות: זה משהו שצריך להיות מולד ומובנה בו".
רוב כתביה הם לילדים ונוער, וגם בהם היא מקפידה על שפה גבוהה. "אני לא עושה הנחות כשאני כותבת לילדים", היא אומרת. "כבר קיבלתי ביקורות חותכות בגלל זה, אבל אני לא יכולה אחרת".
ומה לגבי הספר הבא שלך?
"סופרים אף פעם לא שבעים. אנחנו תמיד חולמים שבפעם הבאה נכתוב את הספר היותר גדול, היותר מדהים, בלי שמישהו יודע בכלל מהו ספר גדול. זה מין רעב בלתי מוסבר לכתוב את הדבר המופלא הבא. אולי זה רצון להמציא דמות גדולה מהחיים או לתת לעולם יצירת מופת שאנחנו אף פעם לא מגיעים אליה. אני מודה שלנוכח מצב הספרות היום, הזילות שלה, השפע והרדידות, הרצון הזה הוא אולי קצת נלעג".
הייתם מאמינים שגם הוא סופר? הקליקו על התמונה:
