צילום: שי יחזקאל

קורונה, מאחורייך: איך התמודדה האנושות עם המגפות הגדולות

מתפילות וצומות נגד הדֶבֶר, דרך העלאה על המוקד ועד הימנעות מרחצה. ומתי הומצאה מסכת המגן? קיצור תולדות האסטרטגיות ההזויות למלחמה במגפה

לונדון מתגוננת מפני נגיפי השפעת, 1932 (צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)
לונדון מתגוננת מפני נגיפי השפעת, 1932 (צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)

בתקופה הקדומה ובמשך אלפי שנים נתפסו המגפות כביטוי לנקמה אלוהית – עונש שהטיל אלוהים בשל החטאים שביצעו בני האדם. בספר שמואל א' מסופר כיצד לאחר שלקחו בשבי את ארון הברית סבלו אנשי אשדוד הפלישתים מהתפרצות מחלה מסתורית בשם "עפלים", שעקבה אחריהם כאשר העבירו את ארון הברית מעיר לעיר. הפלישתים האמינו שהמחלה נגרמה על ידי אלוהי ישראל בשל חטאם נגדו. חלק מהחוקרים מפרשים התפרצות זו כמגפה מסוג כלשהו, ככל הנראה דֶבֶר. בהתבסס על התפיסה הפטליסטית הזו, הדרך היחידה להתמודד עם ה"עונש" הייתה להתחנן לרחמי האל באמצעות תפילה, תענית ונדרים.

 

החטא ועונשו

האסטרטגיה: תפילות ותענית

כאשר הפילוסוף והנזיר האנגלי בן המאה ה־13 רוג'ר בייקון כתב כי הרופאים צריכים לערוך מחקרים משלהם במקום לצעוד באופן עיוור אחרי הסמכויות העתיקות, הוא נאסר על ידי מנהיגי הכנסיות באשמת כפירה

התפיסה הזאת של מחלות כביטוי לחרון האל נמשכה עמוק אל תוך ימי הביניים. בתקופה המוקדמת של ימי הביניים היו מעט מאוד רופאים, וגם אלה שפעלו רכשו את הידע שלהם בעיקר באמצעות פרקטיקה בשטח שכן בתי ספר לרפואה עדיין לא היו בנמצא. אבל גם לקראת אמצע ימי הביניים, כשכבר נפתחו בתי ספר לרפואה, הידע על הגורמים למחלות היה מוגבל מאוד. מנהיגי הכנסיות חשדו בכל רעיון מדעי מפחד שהוא עלול לאתגר את סמכות הכנסייה. כך לדוגמה, כאשר הפילוסוף והנזיר האנגלי בן המאה ה־13 רוג'ר בייקון, שהיה תומך נלהב של השיטה הניסויית לרכישת מידע על העולם, כתב ספר המציע כי הרופאים צריכים לערוך מחקרים משלהם במקום לצעוד באופן עיוור אחרי הסמכויות העתיקות, הוא נאסר על ידי מנהיגי הכנסיות באשמת כפירה.

 

יש מגפה? נשרוף מכשפה

האסטרטגיה: שעיר לעזאזל

שיטה נוספת למלחמה במגפות בימים קדומים הייתה לתפוס ולהקריב שעיר לעזאזל, כמו זרים, קבצנים, עולי רגל, מצורעים, וכמובן יהודים, שהועלו על המוקד במהלך תקופות של מגפות. החיפוש אחר שעיר לעזאזל הגיע לשי או במהלך המאה ה־14, כש"המוות השחור" (מגפת הדֶבֶר) שטף את אירופה ואת אסיה וגבה עשרות מיליוני קורבנות. ההיקף חסר התקדים של המגפה הוביל לחרדה ולייאוש ולהאשמה הידועה כלפי היהודים בהרעלת בארות. החל מ־1348 הותקפו קהילות יהודיות רבות ברחבי אירופה ותושביהן נטבחו או נשרפו חיים.

 

נשים שעסקו בריפוי היו קבוצה נוספת שנרדפה. הן הואשמו בהפצת המגפה ונשפטו בעוון היותן "מכשפות". על פי חוקרים, הגל של 1348 היה אחד הגורמים שתרמו להיקף ולעוצמה של ציד המכשפות שהתרחש בין השנים 1550 ל־1650.

 

1365: הקזת דם והימנעות מרחצה

האסטרטגיה: טיהור האדים הרעילים מהאוויר

למרות כוחה הרב של הכנסייה, כבר בימי הביניים החל להסתמן שינוי. הישנותו של המוות השחור ועוצמתה המחרידה של המגפה הביאו לתחושת התפכחות מהאמונה העיוורת, והתפיסה של מגפות כעונש הוחלפה בתפיסה שונה שלהן כחלק מעולם הטבע. בכך נפתח הצוהר לאפשרות של התערבות אנושית ולמעבר מתפילות, צומות והקרבת קורבנות לאמצעים רפואיים למניעת ההידבקות במגפה. כמה מהרופאים בני אותה תקופה, שהיו מודעים היטב לחוסר האונים שלהם, אמנם לא הפנו לחלוטין את גבם לדת, אך שילבו את האמונה באלוהים עם מגוון טיפולים ארציים. כך לדוגמה, ב־1348, כשהמוות השחור פגע בצרפת, הורה המלך פיליפ השישי לפקולטה לרפואה של פריז לכתוב דוח על המגפה. המסמך שכתבו הציע הן אבחנה והן תוכנית ניהול והמלצות. אף כי המומחים כתבו שעבודתם בוצעה "בעזרת האל" והסתמכו על הסברים אסטרולוגיים, המסמך שיקף אמונה עמוקה במוח האדם וביכולתו להבין, וכך לשלוט בנזק.

 

בורגונדי פיתח תיאוריה שעל פיה המגפה היא בעיקר תוצאה של אוויר מזוהם המשולב עם ליחות רעילות שנגרמות על ידי גרמי השמים. בהתאם לכך הוא הציע מניעה וטיפול בשילוב עם האמונה באל

בהמשך, ב־1365, כתב הרופא הצרפתי ג'ון מבורגונדי את De Epidemia – אחד מספרי הרפואה היסודיים ביותר בנושא מניעה וטיפול במגפות. בורגונדי פיתח תיאוריה שעל פיה המגפה היא בעיקר תוצאה של אוויר מזוהם, המשולב עם ליחות רעילות שנגרמות על ידי גרמי השמים. בהתאם לכך הוא הציע מניעה וטיפול בשילוב עם האמונה באל. למניעת הפצת המגפה הוא המליץ לסגור את החלונות ולטהר את האוויר על ידי שריפת ענפי ג'וניפר (שיח מחטני ממשפחת הברושים שהוא בעל תכונות חיטוי) כך שהחום והעשן יאפפו את החדר. לחלופין הוא הציע לשרוף את הצמח, להכין ממנו אבקה ולפזרה על הגוף.

 

1850, מטהרים את האוויר נגד התפרצות הכולירה בגרנדה, ספרד  (צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)
    1850, מטהרים את האוויר נגד התפרצות הכולירה בגרנדה, ספרד (צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)

     

    המלצה נוספת הייתה להימנע מרחצה, כנראה מתוך מחשבה שהרחצה תפתח את נקבוביות העור ותאפשר חדירה של האילוח הרעיל לתוכו. הוא גם הציע ליטול תרופות מחטאות המבוססות על שמנים ארומתיים שיחסלו את האדים הרעילים שחדרו לגוף, וכן לשאת שרשרת ענברים כדי למנוע את ההידבקות במגפה. לצורך טיפול במי שכבר נדבק הוא הציע הקזת דם ותרופות צמחיות שונות, ופירט את הרכבן ומינוניהן. גם הכירורג הצרפתי גאי דה צ'אוליאק, אף הוא בן אותה תקופה, הציע במאמרו Chirurgia Magna אמצעי מניעה דומים, בהם הקזת דם, נטילת מרקחות רפואיות "לחיזוק הלב" וטיהור האוויר באמצעות צמחים ופירות.

     

    ספינת המגיפה השחורה

    האסטרטגיה: בידוד והסגר

    ב־1365 פתח הרופא הצרפתי ג'ון מבורגונדי את התיאוריה שעל פיה המגפה היא בעיקר תוצאה של אוויר מזוהם המשולב עם ליחות רעילות שנגרמות על ידי גרמי השמים. בהתאם לכך הוא הציע מניעה וטיפול בשילוב עם האמונה באל

    בהדרגה הבינו הממשלות באירופה כי אמצעים פרטניים בלבד לא יספיקו כדי להכיל את התפרצויות המגפה השחורה. בשנת 1377 העבירה מועצת העיר הגדולה של רגוזה באיטליה חוק שקבע תקופת בידוד חובה של 30 יום לאנשים ולספינות שביקשו להגיע לעיר, כשבמהלכה היה עליהם להישאר באזור מוגבל הסמוך לעיר כדי לראות אם יתפתחו תסמינים. בעקבות החקיקה, ב־1403 הוקם "לזרט" – תחנת הסגר על אי קטן הסמוך לוונציה. ב־1467 הוקם לזרט גם בגנואה, וב־1476 הוסב גם בית החולים הישן למצורעים במרסיי לבית חולים שבו אושפזו חולי המגפה השחורה.

     

    ב־1448 האריך הסנאט בוונציה את תקופת הבידוד מ־30 ל־40 יום. על פי הערכות עכשוויות, מהלך המחלה שאפיין את הדֶבֶר הבובוני נמשך 37 יום למן ההדבקה ועד למוות. לכן תקופת ההסגר הייתה דרך הגיונית ויעילה מאוד.

     

    עם זאת, הרעיון למנוע התפשטות מגפות באמצעות בידוד הומצא הרבה לפני המגפה השחורה. למעשה, אחד האזכורים המוקדמים לפרקטיקה הזאת נמצא בספר ויקרא, שנכתב במאה השביעית לפני הספירה. בפרק י"ג מתואר כיצד אנשים שהופיעו אצלם נגעים החשודים כצרעת צריכים להיבדק על ידי הכוהנים. אם הנגע אינו עונה על הפרמטרים של צרעת, בכל זאת האדם מושם בבידוד למשך שבעה ימים, שלאחריהם הכהן שוב בודק את הנגע. אם עדיין יש ספק, הוא מושם שוב לשבעה ימי בידוד, ואם לאחריהם אין שינוי, האדם מטוהר ומכבס את בגדיו ויכול לחזור לקהילה. אם לעומת זאת, הנגע מתפשט, הכהן קובע שהאדם חולה בצרעת.

     

    המאה ה-19: מלחמה בזוהמה

    האסטרטגיה: שמירה על היגיינה

    ניצנים של הבנת החשיבות העצומה שבשמירה על היגיינה כאמצעי למניעת הפצה של מחלות מידבקות ומגפות החלו להיראות כבר במאה ה־16, כך על פי ספרו של סמואל כהן, Cultures of Plague, שעוסק במגפות בימי הביניים. בשנת 1540, כשהמגפה השחורה חזרה לווינה, חיברה הפקולטה הרפואית של העיר מאמר שהופץ באופן נרחב והכיל שתי פקודות מרכזיות: "יש לנקות את הרחובות פעמיים בשבוע ולשרוף עץ ארומתי כדי לשפר את האוויר של העיר".

     

    ב־1546 פרסם הרופא, המשורר והחוקר האיטלקי, ג'ירולמו פרקסטורו את תיאוריית ההדבקה שלו: מגפות נגרמות על ידי חלקיקים זעירים מחוץ לגוף - "זרעי מחלה" שעשויים להעביר זיהום באמצעות מגע ישיר או עקיף. בכך הוא הקדים את התורה המיקרוביאלית של מחלות ב־300 שנה

    ב־1546 פרסם הרופא, המשורר והחוקר האיטלקי, ג'ירולמו פרקסטורו את תיאוריית ההדבקה שלו, Decontagione et Contagiosis Morbis et Eorum Curatione, והציע כי מגפות נגרמות על ידי חלקיקים זעירים מחוץ לגוף - "זרעי מחלה" שעשויים להעביר זיהום באמצעות מגע ישיר או עקיף או אפילו ממרחק. בכך הוא הקדים את התורה המיקרוביאלית של מחלות ב־300 שנה. אף על פי כן התיאוריה שלו הושמה ללעג. למעשה, ההבנה של חשיבות ההיגיינה למניעת ההפצה של זיהומים לא הופנמה על ידי הקהילה הרפואית עד לאמצע המאה ה־19.

     

    מגמת העיור הגוברת במאה ה־19 הפכה את הערים לכר פורה להתפרצות מגפות, בעיקר באזורי העוני. בלונדון למשל, הגיעו ההתפרצויות של אבעבועות שחורות, כולרה, טיפוס ושחפת לרמות חסרות תקדים. ההערכה היא כי אחד מעשרה אנשים מת מאבעבועות שחורות, כשיותר ממחצית מהילדים ממעמד הפועלים נפטרו לפני יום הולדתם החמישי. הסירחון שעלה מהתמזה היה כה עז, עד כי במשך חודשים זה היה כמעט הנושא היחיד שעליו כתבו העיתונים. בניו יורק המצב לא היה טוב יותר. ב־1865 נכתב בדו"ח על הרובע ה־16 כי "הזוהמה והזבל הצטברו ברחובות לגובה של יותר ממטר", והפקחים דיווחו על יותר מ־1,200 מקרי אבעבועות שחורות ויותר מ־2,000 מקרי טיפוס.

     

    אבל דווקא התיעוש והצפיפות הם אלה שהולידו את השינוי. במצב שבו לא היה אפשר לבודד את דיירי שכונות העוני הצפופות, התפשטות המגפות לא הייתה סלקטיבית, וגם העשירים לא חמקו מהן. כמעט כל המשפחות איבדו ילדים בגלל דיפטריה, אבעבועות שחורות או מחלות זיהומיות אחרות. במצב החמור הזה החלה "ההתעוררות הסניטרית הגדולה": סוף־סוף זוהתה הזוהמה כגורם למחלות וגם כאמצעי להעברתן. ועם התובנה הגיע השינוי הדרמטי: אימוץ הניקיון היה מרכיב מרכזי ברפורמות החברתיות של התקופה.

     

    התברואה שינתה את הדרך שבה החברה חשבה על בריאות – התפרצות מחלות נתפסה כסמן לתנאים חברתיים וסביבתיים ירודים, ושמירה על בריאות האזרח הפכה לאחריות חברתית. הרשויות עברו מתגובה להתפרצויות מגפות – לחיפוש דרכים אקטיביות למניעתן, ובמקום הסגר ובידוד – לניקיון ולשיפור הסביבה. בבריטניה ערך אדווין צ'אדוויק, עורך דין ומזכיר לוועדת החוק לענייני עניים, מחקרים על חייהם ועל בריאותם של מעמד הפועלים בלונדון ושל המדינה כולה ב־1842. הדו"ח שלו היה כתב אישום חמור על התנאים המחרידים שבהם נאלצו המוני הפועלים לחיות. כדי לתקן את המצב הוא הציע את מה שכונה "הרעיון הסניטרי", והמליץ לבנות רשת ניקוז לפינוי השפכים והפסולת, ולמנות מועצה לאומית לבריאות ומועצות מקומיות בכל מחוז. בכך הוא הניח את התשתית לתוכניות בריאות הציבור ולמאבק במניעת מגפות באנגליה. בארצות הברית נערכו מחקרים דומים, שהובילו בסופו של דבר להקמת מחלקות בריאות בעשרות מדינות.

     

    המאה ה-16: מוגלה נגד אבעבועות שחורות

    האסטרטגיה: פיתוח חיסונים

    כדי להכיר לעומק את ההיסטוריה של פיתוח החיסונים בעולם המערבי, וגם של תנועות ההתנגדות לחיסונים, עלינו לנדוד לאחור לשנת 1721, לכלא ניוגייט, שנודע לשמצה בתנאים האיומים שבו נכלאו האסירים בו והיה לאחד מאתרי המחקר הקליני הראשונים. ב־1717 ביקשה רעייתו של השגריר הבריטי באימפריה העותמאנית מרופא השגרירות לחסן כנגד אבעבועות שחורות את בנה בן החמש. אף על פי שהרפואה המערבית נוטה לייחס לעצמה את פיתוח החיסונים, הרי שלמעשה הפרקטיקה של חיסון כנגד אבעבועות שחורות הוצגה לראשונה בסין כבר במאה ה־16, באמצעות החדרת כותנה מכוסה במוגלה מהפצעים של חולים אל תוך הנחיר. מאוחר יותר השתמשו מרפאים במזרח התיכון בשיטה אחרת – "הרכבה" (וריאולציה), שבה עורבב חומר מהפצעים של חולים לתוך חתך רדוד בזרוע שנעשה באמצעות מחט.

     

    הפרקטיקה של חיסון כנגד אבעבועות שחורות הוצגה לראשונה בסין כבר במאה ה־16, באמצעות החדרת כותנה מכוסה במוגלה מהפצעים של חולים אל תוך הנחיר

    ליידי מונטגיו, שבעצמה שרדה את האבעבועות שחורות, התלהבה מאוד מהרעיון. ד"ר מייטלנד הסכים וחיסן את בנה. מאוחר יותר, ב־1721, כשחזרו שניהם ללונדון, היא ביקשה ממנו לחסן גם את בתה הצעירה מרי. הילדה חוסנה בנוכחות שלושה רופאים ששימשו כעדים לפרוצדורה, שכן ה"ניתוח" לא בוצע באנגליה מעולם וד"ר מייטלנד חשש לשמו הטוב אם משהו ישתבש. כצפוי, היא לקתה לאחר מכן בצורה מתונה של המחלה, אך החלימה. אחד מהרופאים העדים, ד"ר ג'ון קיט, כה התרשם, שהוא דרש שבנו יחוסן. ילדיו האחרים מתו מגל של המגפה שפקד את לונדון באותה שנה, והוא היה נואש להצילו. ד"ר מייטלנד חיסן גם אותו, ושוב, התוצאות היו חיוביות. השמועה הגיעה עד לארמון. הנסיכה מוויילס התייעצה עם סר האנס סלואן, נשיא הקולג' המלכותי לרופאים, האם כדאי לחסן את ילדיה. סר סלואן חשש. הוא חש, ובצדק, שהסיפורים מחו"ל והתוצאות הטובות בשני ילדים בלבד לא היו עדות מספקת ליעילות כדי להצדיק המלצה לביצוע הפרוצדורה בילדים המלכותיים.

     

    אבל לסלואן היה רעיון – בראשית יוני אותה שנה הוא עתר למלך ביחד עם קבוצת רופאים וביקש את רשותו לבצע ניסוי שבמסגרתו יחוסנו אסירים מכלא ניוגייט בתמורה לשחרורם. בשל תנאי התברואה הקשים מנשוא בכלא, שאת רובם לא היה אפשר לשרוד עוד לפני עונש התלייה, "התנדבו" שישה אסירים וקיבלו חנינה על תנאי. בניסוי ביצע ד"ר מייטלנד חתכים בשתי הזרועות וברגל ימין של כל אחד מהאסירים ושפשף לתוכם מוגלה. בשבת, כשחש שהפצעים לא היו מודלקים מספיק, הוא מצא "אספקה טרייה" ושוב ביצע את הניסוי באסירים.

     

    חמישה מהשישה פיתחו אבעבועות, אך כולם החלימו, והם שוחררו מהכלא. ועדיין, הקהילה הרפואית לא השתכנעה. לאחר שכמה עיתונים ופמפלטים הביעו סקפטיות, הוחלט שאחת האסירות המשוחררות תטפל בחולה אבעבועות שחורות. אם לא תידבק, יהיה אפשר להסיק מכך שהיא מחוסנת. בשל מעמדה המוחלש – זו לבטח לא יכולה להיחשב ל"הסכמה מדעת" או ל"הסכמה וולונטרית" – היא אולצה לשכב באותה מיטה עם החולה, שלקה במחלה בצורה חמורה. העובדה שלא נדבקה שכנעה כמה מהרופאים שהפרוצדורה אפקטיבית. אבל כדי לחסן את הילדים המלכותיים עדיין נדרשה עדות נוספת, כשהפעם אתר הניסוי שנבחר היה בית היתומים סיינט ג'יימס. לאחר ששישה יתומים עברו את הניסוי ושרדו אותו בשלום, השתכנעה הנסיכה, וד"ר מייטלנד חיסן את שתי בנותיה. או אז התפשט הטרנד והפך לפופולרי בקרב האריסטוקרטיה באירופה, וגם בקרב המעמדות הנמוכים יותר.

     

    בתור לחיסונים נגד אבעבועות השחורות, 1962 (צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)
      בתור לחיסונים נגד אבעבועות השחורות, 1962(צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)

       

      החיסון של אדוארד ג'אנר, שהתבסס על אבעבועות של פרות – צורה קלה יותר של אבעבועות שחורות – נחשב לתחליף בטוח יותר לחיסון המקורי. ג'אנר היה רופא כפר אנגלי, שהסיפורים הפולקלוריסטיים על חלבניות שנדבקו באופן טבעי באבעבועות הפרות ולכן היו מחוסנות לאבעבועות שחורות, הציתו את דמיונו, והוא החליט לבחון אם הדבקה מכוונת באבעבועות הפרות תגרום לחיסוניות מפני האבעבועות השחורות. ב־14 במאי 1796 אסף ג'אנר חומר מנגעים טריים של אבעבועות פרה מזרועה של חלבנית צעירה וחיסן ילד עני – עוד נסיין ש"זכה" בחיסון באופן מפוקפק. כעבור שבוע הילד התלונן על כאב בזרוע, ויומיים לאחר מכן פיתח חום וכאבי ראש. הוא החלים לבסוף, וכעבור שישה שבועות נוספים ג'אנר חיסן אותו שוב, הפעם עם מוגלה מנגע של אבעבועות שחורות אנושי. הילד לא פיתח את המחלה, וג'אנר הסיק שהשיג חסינות לאבעבועות השחורות. את ממצאיו תיאר בספר שהתקבל תחילה בהתנגדות הקהילה הרפואית אך בהמשך הפך לרב מכר. אף על פי שלא היה הראשון שהציע את הרעיון, וגם לא הראשון שיישם אותו, עבודתו הייתה הניסיון המדעי הראשון לחקור את ההליך. כאות הוקרה על כך טבע הפיזיקאי והכימאי הצרפתי לואי פסטר, שפיתח את החיסונים הראשונים נגד כלבת ואנטרקס, את המונח "חיסון" – Vaccine, מהמילה הלטינית Vacca – פרה.

       

      1619: הומצאה מסכת המגן הראשונה

      האסטרטגיה: מסכות מגן

      השאלה אם השימוש במסכות מגן אכן יעילה להגנה מפני הידבקות במגפות נמצאת כיום במרכזם של מחקרים רבים, ונכון להיום עדיין שנויה במחלוקת. אף על פי שנמצא שהן יכולות לצמצם הפצה והדבקה של מחוללי מחלה דרך האוויר, הן אינן מספקות הגנה מוחלטת, ועדיין לא ברור אם הן יכולות להגן מפני נגיף הקורונה. המסכות המפורסמות ביותר המזוהות עם מגפות הן אלה שחבשו הרופאים בתקופת המגפה השחורה. מסכות אלה, שכונו "מסכת רופא מגפה", כללו משקפיים מזכוכית שהוטמעו במסכה בעלת מקור ארוך. כדי להגן על עצמם עוד יותר נהגו הרופאים גם לבשם את המקור מבפנים בצמחי מרפא כמו מנטה ומליסה ובעלי שושנים. את הרעיון הגה ב־1619 הרופא הצרפתי שארל דה לורם, כשטיפל בקורבנות המגפה השחורה.

       

      מסכת "רופא מגפה", ציור מהמאה ה-17. המקור שימש להחזקת צמחים מטהרים (צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)
        מסכת "רופא מגפה", ציור מהמאה ה-17. המקור שימש להחזקת צמחים מטהרים(צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)

         

        מאתיים שנה לאחר מכן, ב־1819, כבר חבשו הרופאים שקיבלו את פני האנשים שהושמו בבידוד בלזרט במרסיי מסכות מנתחים לבנות הדומות מאוד לאלה שבהן נעשה שימוש היום. ב־1910, כשפרצה המגפה הגדולה של מנצ'וריה בעיירת הגבול הסינית־רוסית מנוזלי, והתפשטה במהירות דרומה לאורך מסילות הרכבת, עם שיעור תמותה של 100%, אימץ וו ליאנד, מי שמונה לעמוד בראש המאמצים נגד המגפה, את התיאוריה הנועזת שלפיה התפשטות המחלה אינה מצריכה "מתווכים" כמו פרעושים, אלא מועברת ישירות בין בני אדם דרך האוויר. בעקבות זאת הוא דאג להפיץ את השימוש במה שהוא כינה "המסכה נגד המגפה".

         

        תמונות מפורסמות לא פחות בהקשר למסכות המגן הן מ־1918 – בעת התפרצות מגפת השפעת הספרדית שנגרמה על ידי זן אלים במיוחד של נגיף H1N1 וקטלה 50־100 מיליון אנשים ברחבי העולם. בתמונות נראים לא רק רופאים ואחיות החובשים מסכות אלה, אלא גם דוורים, שוטרים, ולמעשה כל עובד שבא במגע עם הציבור. כל יתר האזרחים הונחו להישאר בבתים ולהימנע מלהגיע לאזורים נגועים. תמונות עדכניות יותר ומוכרות לא פחות הן מהתפרצות מגפת הסארס ב־2002, ולמרבה הצער גם אלה של ההתפרצות העכשווית – הקורונה.

         

        ואלה תולדות המגפות הגדולות בתולדות האנושות:

           

           

          הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
          הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד